אנשי הגבול

[פרי מגדים]

אנשי הגבול

אנשי הגבול

-א-

אנשי הגבול מסתובבים סביב עצמם
מגירים את רירם
ומדיפים ריח רע
בסביבתם.

אנשי הגבול
מוזרים לזולתם
ולא מוזרים לעצמם
מוזרויותיהם נתפשות רק על ידי זולתם
כאשר בעיניהם הם שלמים
שלמות מטאפיזית
שלא מהעולם
הזה.

אך מהרגע שבו הם מתחילים לחשוד בעצמם
שהינם אנשים מוזרים ויוצאי דופן
הם נובלים כשיח הקיקיון
שזימן אלוהים
ליונה.

- ב -

אנשי הגבול
אינם מודעים לגבולותיהם
והם נעלבים שאנשים מהמרכז מצביעים עליהם
ומשתגעים (מזעם) כשאנשי הצד מצביעים,
כאילו היו אומרים: לידכם אנו מרגישים
במרכז ונותנים להם דחיפה קלה
לכיוון הגבול וקצת
מעבר לו...

- ג -

אנשי הגבול גם זוכים וגם סובלים בשתי עולמות:
זוכים מהשפע ומההנאה שמציעים העולמות
מבלי להתחייב לדרישות מוגדרות.
וסובלים מתיוג, מדחייה
ומהרגשת חוסר
שייכות.

כשאנשי הגבול נחשפים לאי שיוכם
וחוטפים דחיפות ודחקות מהצד-
כל עוד שלא השתבללו לתוך
עצמם והתגלמו לגולם
בנפשם, עוד יש להם
סיכוי לקבל עצמם
בהערכה.

- ד -

אנשי הגבול המודעים למגבלותיהם
כמו ליכולותיהם, המקבלים את
עצמם בהערכה ובשלווה
גם בהיותם על
הקצה של
הקצה -

מייצרים כמעט אוטומטית הרגשה
טובה שעוברת מאדם לאדם;
מזה שבקצה לזה שבצד
ומזה שבצד לזה
שבאמצע

בזרימה אנושית תת הכרתית יוצרת
מרכז של הדדיות ללא קצוות
כולם מרגישים
שייכים

ונותנים זה לזה ומקבלים זה מזה
יחס חם של קבלה ידידות
ואהבה.
- - - - - -
שנה טובה

שלכם,
באהבה

פרי מגדים

 

[הקוסמת הורודה2]

מקסים ומלא חוכמת חיים כהרגלך

אהבתי את סיום הריפוי ההדדי

 

[הקוסמת הורודה2]

נ.ב. יפה לך על התזמון המדוייק להלך הפורום

 

[פרי מגדים]

תודה קוסמת מקסימה

היה ריפוי ?
אולי להדדיות יש כוח מרפא..
מה שבטוח שרב כוחה בריפוי
של הנפש

 

[רונית 1411]

חושבת על המילים- אנשי הגבול או אנשי הקצה

מצד אחד החריגים, ה"לא נורמליים" אפרופו הדיון הקודם
ומצד שני הפנאטיים, הקיצוניים, המגזימים ומוגזמים,
האלימים, הנשברים, המתאבדים, המסוממים,
הנשכחים, הבולטים מאוד, האקסטרואורדינריים,
והנחבאים מעיניי כל,
כולם אנשי קצה,
מי הוא האמצע? מתי הוא אמצע?
אולי כולנו אנשי קצה במקומות מסויימים ואנשי אמצע במקומות אחרים?
האדם הנדבן שנותן את ליבו הוא איש קצה עם ליבו
הקמצן שלא נותן כלום הוא איש קצה בחוסר נתינה,
אנשי הקצה האם כולנו כאלה?

 

[NוNין cוcNו]

איזו כתיבה יפהפיה

תודה שאתה משקיע!

אני גם כמו קוסמת מרגישה מעין ריפוי בסוף. כשיש יחסים הדדיים, אז זה מקום טוב לכולם
ואולי זה המקום באמצע שהוא לא קיצוני או גבולי לשום צד - ואולי זה בעצם הנורמלי?!

 

[niva99]

כפיים!!

 

[ינוקא1]

לא אוהב אנשי גבול

במיוחד מהסוג של הפנאטיים והקיצוניים למינהם.

אני פנאט וקיצוני נגד הפנאטיות והקיצוניות.

 

[הקוסמת הורודה2]

למה אבל אם הם לא פוגעים באף אחד?

זה לא כמו פדופיל לדוגמא שהוא אולי איש גבול אבל גם פוגע בילדים
אני תמיד חיבבתי אנשי גבול.

 

[פרי מגדים]

הפנאטיים והקיצוניים מושכים את הגבול אליהם

בעוד שהאנשים הדחויים נדחפים אל הגבול.
הפנאטים מרגישים מאד טוב בקיצוניותם ובטוחים שהם האמצע האמיתי,
בעוד שהדחויים מרגישים מאד רע על הקצה והיו מתים להיות באמצע.

 

[הקוסמת הורודה2]

 

[ינוקא1]

לא יודע

איכשהו , נגעת כאן באיזושהיא נקודה של התנגדות חזקה אצלי , שאין לי בדיוק את המילים להביע אותה.
(לא משהו אישי , אני מחבב אותך ואת כתיבתך מאוד

)

אנסה בכל זאת :

אינני מאמין ב"אנשים דחויים" -
מבחינתי כל אחד דוחה את עצמו או מקרב את עצמו בבחינת "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך".
אינני רואה את האדם כ"עלה נידף" ברוח , ורוב האנשים הדחויים שאני מכיר זה פשוט אנשים "תקועים" מידי.
אנשים שמסתובבים שעות סביב האישיות שלהם , כמה שהם מיוחדים , ואיך שלדעתם העולם צריך להתנהג כלפיהם.
הם בדרך כלל גם מלאים טענות והאשמות כרימון.

גם אני מבחינה מסוימת "איש קצה" -

מעולם לא הייתי באמת חלק מה"חבר'ה" - באף מסגרת.
אבל לא התעסקתי ולא הרגשתי "דחוי" - זה פשוט לא עניין אותי.
וכשאנשים כן מתעסקים בזה , ומתחילים לספר לי כמה שהם מסכנים , זה בדרך כלל פשוט מייגע אותי.
אין לי כבר סבלנות לאנשים כאלו.
ככל שאנשים מספרים יותר על מסכנותם , על העוולות שהחברה עושה להם , מרחמים על עצמם - אצלי ההרגשה היא של אנשים שנמצאים בתוך עיסה דביקה , שממשיכים לגלגל אותה.

ובדרך כל אלו בדיוק אותם האנשים שלא באמת יעשו שום שינוי אמיתי לטובת עצמם.
כאשר תבקש מהם שינוי מעשי אמיתי , שבאמת ישפר את מצבם , הם גם יאשימו אותך שאתה כעת דוחה אותם - כי אתה לא מקבל את עובדת היותם מסכנים ודחויים וראויים לרחמים. ....
כי אתה לא משתף פעולה עם הסיפור שהם בנו , ואתה מסרב להתגלגל ביחד איתם בתוך העיסה הדביקה שלהם.

כשאני כותב שורות אלו אני נזכר בלפחות שניים או שלושה מקרים מעברי , ולכן ההתנגדות החזקה שלי נובעת משם כנראה ......

 

[ינוקא1]

לא מעברי האישי

אלא שניים שלושה אנשים שהייתי איתם בקשר וזה בערך היה הנושא המרכזי

הם הרגישו מאוד דחויים ומסכנים וראויים לרחמים , וציפו שאני "אתמוך" ואעודד , בעוד שאני חשבתי שהדבר העיקרי לו הם זקוקים זו בדרך כלל בעיטה בישבן.

 

[ינוקא1]

במחשבה שניה

זה גם מעברי האישי.

זה היה בתקופת הצבא , הייתי דתי ובחור ישיבה בודד בתוך מחלקה של חבר'ה חילונים , המסגרת היתה זרה עבורי , ראשי היה מלא בשטויות , הרגשתי כמה אני מסכן ודחוי ובתוך עצמי האשמתי את כל העולם והצבא שהוא לא הוגן עבורי .....
וכמובן שבכך העמקתי לעצמי עוד ועוד את הבור - מה שכמובן החמיר את המצב יותר ויותר .

עד לאיזושהיא נקודת שפל שבה הבנתי שהמציאות לא תשתנה עבורי , שאין טעם בכל המלחמות הללו במערכת , ושאני צריך בעצם לקבל את המציאות שאין בידי לשנותה , לקבל את המקום הספציפי בצבא בו אני נמצא , להפסיק לנסות לצאת ממנו , אלא לקבל את היותי שם כעובדה ולעשות בו את הטוב ביותר שאני יכול.

זה היה קשה , לא בא ביום או יומיים , אך סיימתי את הצבא בצורה מוצלחת למדי.

אני משוכנע כיום שהדרך לצאת מהרגשת או ממציאות ה"דחוי" היא אותה הדרך בדיוק.
לקחת אחריות על מציאותך , להפסיק להאשים , לקבל את המציאות כמציאות ולעשות את הטוב ביותר בתנאים בהם אתה נמצא.

אך ההתעסקות הזו בהיותי "דחוי" וההתעסקות ב"האשמת החברה" רק מרחיקה מזה.

 

[רונית 1411]

מסכימה עם כל מילה ינוקא

גם לדעתי להרגיש דחוי זו בחירה אישית,
אני יכול לבחור להיות שלם עם עצמי ועם התנהגותי או המראה שלי,
ולא לתת לסביבה כזו חשיבות על חיי.

 

[ינוקא1]

אני אפילו לא יודע האם זו בחירה אישית , האם במצב התודעה בו הייתי , היתה לי אפשרות לבחור אחרת.

אבל אני יודע , שאם הייתי ממשיך להרגיש ש"העולם עשה לי עוול" ושאני מאוד מיוחד , במקום לקבל את המציאות כמו שהיא , אז המצב רק היה נעשה גרוע יותר.

כנראה שמה שהציל אותי בזמנו , היתה אמונתי הדתית העמוקה שבגללה העברתי שמירות שלמות כשאני משנן לעצמי שוב ושוב " אם ריבונו של עולם רוצה שאהיה כאן בנקודת הזמן הזאת , כנראה שזה הדבר הכי טוב עבורי , למרות שאינני מבין זאת" .....
כנראה שזה נתן לי בסופו של דבר את היכולת לקבל את המציאות כמו שהיא ולפעול בהתאם , במקום להתלונן שהמציאות איננה כפי שאני רוצה .....

 

[חני2222]

לדעתי זהו האגו שלהם

האנשים הצריכים להגדיר את עצמם באיזו משבצת .
לתייג אותם באיזה שהיא הגדרה לזיהוי עצמי .
האגו הוא זה שבדרך כלל שולט בהם .
למרות שהאדם צריך לשלוט על האגו
.ולא ההפך הם נמצאים באגו נמוך השולט בהם .
אותם האנשים המגדרים את עצמם כמסכנים כראוים לרחמים ועל ידי כך בעצם מעלים את עצמם .
כמו מעין "חשיבות" : הגדרה עצמית שנתנו לעצמם הם תיגו עצמם במשבצת .
ורוצים שאנשים ירחמו עליהם יתמכו בהם ..
מובן שלכאלה לא צריך להתיחס היות וזהו הבחירה שלהם להרגיש מסכנים ...

 

[ינוקא1]

זה נכון

זה ברור שזה אגו בתחפושת.

ועם זאת , כמו שאני מצאתי את זה גם במהלך חיי , אני מאמין שרובינו חשבנו כך.

בגדול זאת ההרגשה של "אני מאוד מיוחד" , "המציאות לא הוגנת כלפי" , "אני לא מתאים למציאות הזו" .....

במקום להגיד :

"המציאות היא כמו שהיא , ואני כמו כל אחד אחר.
אז עכשיו , מה המהלך הכי טוב שאני יכול לעשות ?"

 

[חני2222]

בדיוק

בדיוק כולם טובים כל אחד בתחומו הוא .
לכל אדם יש פוטנציאל הטמון בו .
בו הוא מיוחד במיוחד ..
צריך לחפש את אותו הפוטנציאל להשתמש באותו פוטנציאל .
ולהאדירו ...
אין אדם שהוא מעל כולם ..

 

[חני2222]

גמני לא אוהבת את הפאנטיים הקיצונים

מעדיפה את אנשי האמצע בכל תחום ..