אנשים..

[תמרה45]

אנשים..

כחלק מפסיעתי בתמימות בתוך העולם, תמיד שמעתי אימרות שיש אנשים כאלה ויש כאלה,
מהיותי נאיבית קצת שמאמינה במין האנושי ורוצה לקוות שהחיים של כולנו פה מבוססים על כבוד הדדי
היום נחשפתי {לא לראשונה, אלא פשוט לראשונה במודע} ל2 סוגים של אנשים.
שאלתי שאלה בפורום שאני מנויה בו, שאלת ידע.
וקיבלתי 2 סוגים של תשובות. הראשונה, ממישהי שענתה לי באופן מאוד נחרץ ומוחלט, כאילו כמו חובה עלי להאמין לחשוב בדיוק כמוה,
מעבר לזה שהיא לא ענתה לשאלה שלי בכלל אלא פשוט ראתה במה לומר את מה שנראה לה כ"כ נכון בעיניה, ואולי אווילי מצידי לשאול ולברר.. כאילו ברור שהדברים הם כך, כמוה.
והיתה את האישה השניה שהגיבה לי. ענתה תשובה מפורטת, מכובדת, ובעיקר, מכבדת.
בעבר הייתי שומעת את הבחורה הראשונה, ומשתתקת. כי זו תגובה שהיא תכלס' תוקפנית, ואם אין לך את הכלים או את התבונה או את הבטחון לשים לב לזה, אתה פשוט משתתק.
היום, ואני ממש לא אומרת את זה בקטע של וואו לי, פשוט התעלמתי והמשכתי הלאה בשאלותיי ובבירורי. לא הגיוני שבאמת אתן לה לשתק אותי..

אני כותבת את זה פה כי בעיקר שמחתי על היכולת שלי לזהות את המצב שנקלעתי אליו. את היכולת שלי לזהות מה שם היה נכון ומה לא,
את היכולת שלי להכיר בזכותי לדעת, לחקור וללמוד, ואת זה שאין רשות לאף אחד, אבל לאף אחד, להשתיק או לכבות אותי.. בשום צורה ובשום דרך...
פעם הייתי יכולה להיעלב, להתכנס, להרגיש לא ראויה, להרגיש לא בסדר, להרגיש לא טוב.
היום הבנתי שזה אשכרה שלה. התנהלות שלה, סגנון אישי שלה..
ואני בשלי, ממשיכה..

 

[שישמים אחרים]

נשמע כאילו הבנת

משהו חשוב היום. לפעמים אני מרגישה שחלק גדול מהפרעת האכילה שלי (טוב, והפרעות אחרות) נובע מזיהוי לא נכון של מה היה שלי ומה של אחרים. אני שמחה על התובנה שלך. מקווה שתעזרי בידיעה הזאת וגם מאחלת לך לפגוש כמה שיותר אנשים מהסוג השני.

 

[תמרה45]

אני לגמרי מאחלת לעצמי לפגוש את האנשים מהסוג

השני.. חושבת שיותר מידי הייתי חשופה לסוג הראשון בחיי מה שפשוט ניטרל אותי מלהאמין לסוג השני..
קורה לי הרבה פעמים שאחותי שמשתייכת לסוג השני, צריכה לנענע אותי כדי להאמין באמת למה שהיא אומרת לי..
זה מכאיב לי כי אנשים כאלה, הראשונים, שצועקים.. יכולים פשוט להרוס

 

[פרפר בתוך אגרוף]

נשמע כמו שינוי משמעותי

כיף לגלות יכולות חדשות בעצמך

נקודה למחשבה- יכול להיות שהיא דווקא לא הייתה תוקפנית אלא רק נקראה כך? גם זה קורה בפורומים לא מעט.

 

[תמרה45]

כן

יכול להיות שזו לא הייתה תגובה תוקפנית, ואני באיזה שהוא מקום בטוחה שהכוונה היתה נקיה מבחינתה ולא היה בה שום רצון להישמע או להיות תוקפנית.. היא פשוט הייתה מאוד מוחלטת כד כדי ביטול המילה שלי.. כמו שאחרי שהיא אמרה את שלה, זהו, אין מה לומר עכשיו.. ומול תגובות כאלה אני קצת מתקשה.. ודאי לי שהיא רצתה לענות וכו׳, אבל הרכות הייתה נעלמת שם.. ומול דיבור ומילה כזאת אני צריכה לנשום כמה נשימות, להבין שזה המצב, ולבדוק אל יש לי מה לענות / לומר / לשאול ולא רק לשתוק כי התגובה שלה היא כביכול הנכונה..

 

[מייפלס]

כל הכבוד לך על ההבנה שזה שלה ולא שלך

 

[תמרה45]

(( תודה

 

[lital172]

איזה יופי

שלמדת לזהות שזה לגמרי שלה... מבינה מאוד גם אני פעם הייתי משתקקת ומכבה את עצמי. וכמה טוב שלאט לאט את לומדת לעמוד גם מול זה. ולבחור מה נכון לך ואיזה אנשים את רוצה סביבך. גאה בך...

 

[תמרה45]

ישש ((

מלא מלא תודה!! כיף ששמים לב, מעריכים ונותנים את המקום גם לדברים הנורא קטנים ונעלמים כביכול.... ים של תודה ותודות!! ((

 

[כמהאפשר]

הי תמרה

יפה לך, נשמע שאת באמת עושה דרך.
ולדעתי, אין זה עקרוני כל כך האם הבחורה הראשונה אכן הייתה תוקפנית(כלפייך או בכלל) והאם השניה הייתה בה סבלנות מלטפת ואורך רוח.
מה שחשוב בעיניי זה איך את קיבלת את הדברים, איך הם השפיעו עלייך.
מה זה עושה לך.

זה בסדר שהגברת הראשונה תרתיע אותך וזה בסדר שתמשכי לדברים של השניה.
זה בסדר גם לרצות לקבל את אישורה של הראשונה ולבטל קצת את השניה.
כל דבר הוא בסדר.
השאלה במינון. השאלה בביטול שלך את עצמך.
השאלה האם החשיבה העצמאית, הרציונלית שלך מבצבצת בין אלו ומקבלת מקום וצבע ונפח ומשקל.
האם את מקבלת משקל.

האם התגובות הללו עושות איזשהו זעזוע כ"כ עמוק ומוציאות מאיפוס שבסופו של דבר, גם הרבה אחרי שסגרת את הפורומים-
זה נותר שם.
שהדיעות הללו הופכות להיות שלך.
שהטעם נשאר בך.


ונשמע שאת עושה את הדרך, לומדת את השיעורים, מסיקה את המסקנות.
ובד בבד גם חיה לא רק בשיעורים התיאורטיים החשובים כל כך אלא מצליחה גם לחיות את החיים האמיתיים, הארציים יותר(נניח הדבר שבשבילו נכנסת לפורום- להתמקד גם בו ולא רק באיך ענו לך, מה אמרו לך ומה זה יצר בך והמחשבות או הרגשות שזה סחף אותך אליהם)


ועל כל אלו- שאפו.