feelin^lost
New member
אנשים שלי...
שאני אוהבת מאוד...ומתגעגעת אליהם... לכולכם/ן! אין לי מה לכתוב...בעצם יש לי אבל ממש לא יודעת איך.. בא לי פשוט לסגור את החלון הזה...ולהמשיך הלאה רק אני והמטען הרגשי הכבד שלי רק שנינו...אבל משום מה בא לי לשתף...מותר? קורה הרבה..קרה הרבה...ולא בהכרח טוב במיוחד... התקופה האחרונה...היא כולה אופפת בילבול...והרגשה של חוסר אונים...חוסר שליטה... ופתאום אני נתקלת בקטע הזה... "אנחנו משכנעים את עצמנו שחיינו יהיו טובים יותר רק אחרי שנתחתן. רק אחרי שיהיו לנו ילדים. אנחנו מתוסכלים, כי הילדים לא מספיק גדולים ו´נהייה מאושרים יותר´ כשהם יגדלו. אחר-כך אנחנו מתוסכלים כי הם מתבגרים וקשה איתם. אנחנו בטוחים שניהייה מאושרים יותר לאחר שהם יעברו את השלב הזה. אנחנו אומרים לעצמנו שחיינו יהיו מושלמים כשבן/בת הזוג שלנו יצליח יותר, כשתיהייה לנו מכונית יותר טובה או בית יותר גדול, כשנוכל לנסוע לחופשה, כשניהייה בפנסיה. האמת היא שאין זמן יותר טוב להיות מאושרים מעכשיו, כי אם לא עכשיו - אז מתי? החיים תמיד מלאים אתגרים ומכשולים. עדיף לקבל את זה ולהחליט להיות מאושרים בכל מקרה. מישהו פעם אמר ´במשך הרבה זמן היה נדמה לי ש´החיים האמיתיים´ היו אמורים להתחיל עוד מעט. אבל תמיד היה מכשול אחד - בעייה שעלי להתמודד איתה, פקס לא פתור, חוב שצריך לשלם - ורק אז החיים היו אמורים להתחיל. עד שהבנתי שהמכשולים האלה הם-הם החיים שלי.´ הפרספקטיבה הזאת עזרה לי להבין שאין דרך לאושר. האושר הוא הדרך לאושר. יהיה טוב אם תשמור ותנצור כל רגע טוב שקורה לך לבד, או עם מישהו מספיק מיוחד ששווה לך לבלות איתו את זמנך - כי תזכור, הזמן לא מחכה לאף אחד. לכן תפסיק לחכות עד סוף הלימודים, עד שתרד במשקל, עד שתתחתן, עד שהילדים שלך יעזבו את הבית. עד שתתגרש, עד יום שישי בערב או עד יום ראשון בבוקר, עד הקיץ, עד הסתיו, עד החורף או עד האביב, או עד שתמות, כדי להחליט שאין לך זמן יותר טוב להיות מאושר. האושר הוא דרך, לא גורל. תעבוד כאילו אתה לא זקוק לכסף תאהב כאילו אף פעם לא פגעו בך ותרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותך". למה אני מחכה בכלל??? חוסר המעש שלי לא ישפר את המצב... החלטתי להתחיל לאהוב ולרקוד...ולשמוח..כי מגיע לי... אז החלטתי...שדי להרקב בתוך הקליפה השבלולית שלי..קבעתי תור לפסיכולוג..בעצמי..(בערך...עם המון עזרה מידיד...) וזו רק התחלה...ואני מקווה שזו התחלה של משהו ולא סתם עוד התחלה שתישאר זרוקה בסופו של דבר איפשהו בתוך שק התיכנונים שלי... ואני עוברת עכשיו שוב על ההודעה הזאת...מתחילתה ועד שורות אלו..ונזכרת שזו הייתה אמורה להיות סתם ברכת חג שמח...ופתאום אני מתחילה לברבר... אז..שיהיה לכם באמת חג שמח..שתהיה לכם שמחה בכלליות...ותשמרו על עצמכן... *חוזרת למאורה שממנה היא הגיחה לפני 10 דקות* אוהבת...גיתית
שאני אוהבת מאוד...ומתגעגעת אליהם... לכולכם/ן! אין לי מה לכתוב...בעצם יש לי אבל ממש לא יודעת איך.. בא לי פשוט לסגור את החלון הזה...ולהמשיך הלאה רק אני והמטען הרגשי הכבד שלי רק שנינו...אבל משום מה בא לי לשתף...מותר? קורה הרבה..קרה הרבה...ולא בהכרח טוב במיוחד... התקופה האחרונה...היא כולה אופפת בילבול...והרגשה של חוסר אונים...חוסר שליטה... ופתאום אני נתקלת בקטע הזה... "אנחנו משכנעים את עצמנו שחיינו יהיו טובים יותר רק אחרי שנתחתן. רק אחרי שיהיו לנו ילדים. אנחנו מתוסכלים, כי הילדים לא מספיק גדולים ו´נהייה מאושרים יותר´ כשהם יגדלו. אחר-כך אנחנו מתוסכלים כי הם מתבגרים וקשה איתם. אנחנו בטוחים שניהייה מאושרים יותר לאחר שהם יעברו את השלב הזה. אנחנו אומרים לעצמנו שחיינו יהיו מושלמים כשבן/בת הזוג שלנו יצליח יותר, כשתיהייה לנו מכונית יותר טובה או בית יותר גדול, כשנוכל לנסוע לחופשה, כשניהייה בפנסיה. האמת היא שאין זמן יותר טוב להיות מאושרים מעכשיו, כי אם לא עכשיו - אז מתי? החיים תמיד מלאים אתגרים ומכשולים. עדיף לקבל את זה ולהחליט להיות מאושרים בכל מקרה. מישהו פעם אמר ´במשך הרבה זמן היה נדמה לי ש´החיים האמיתיים´ היו אמורים להתחיל עוד מעט. אבל תמיד היה מכשול אחד - בעייה שעלי להתמודד איתה, פקס לא פתור, חוב שצריך לשלם - ורק אז החיים היו אמורים להתחיל. עד שהבנתי שהמכשולים האלה הם-הם החיים שלי.´ הפרספקטיבה הזאת עזרה לי להבין שאין דרך לאושר. האושר הוא הדרך לאושר. יהיה טוב אם תשמור ותנצור כל רגע טוב שקורה לך לבד, או עם מישהו מספיק מיוחד ששווה לך לבלות איתו את זמנך - כי תזכור, הזמן לא מחכה לאף אחד. לכן תפסיק לחכות עד סוף הלימודים, עד שתרד במשקל, עד שתתחתן, עד שהילדים שלך יעזבו את הבית. עד שתתגרש, עד יום שישי בערב או עד יום ראשון בבוקר, עד הקיץ, עד הסתיו, עד החורף או עד האביב, או עד שתמות, כדי להחליט שאין לך זמן יותר טוב להיות מאושר. האושר הוא דרך, לא גורל. תעבוד כאילו אתה לא זקוק לכסף תאהב כאילו אף פעם לא פגעו בך ותרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותך". למה אני מחכה בכלל??? חוסר המעש שלי לא ישפר את המצב... החלטתי להתחיל לאהוב ולרקוד...ולשמוח..כי מגיע לי... אז החלטתי...שדי להרקב בתוך הקליפה השבלולית שלי..קבעתי תור לפסיכולוג..בעצמי..(בערך...עם המון עזרה מידיד...) וזו רק התחלה...ואני מקווה שזו התחלה של משהו ולא סתם עוד התחלה שתישאר זרוקה בסופו של דבר איפשהו בתוך שק התיכנונים שלי... ואני עוברת עכשיו שוב על ההודעה הזאת...מתחילתה ועד שורות אלו..ונזכרת שזו הייתה אמורה להיות סתם ברכת חג שמח...ופתאום אני מתחילה לברבר... אז..שיהיה לכם באמת חג שמח..שתהיה לכם שמחה בכלליות...ותשמרו על עצמכן... *חוזרת למאורה שממנה היא הגיחה לפני 10 דקות* אוהבת...גיתית
