המשך
2. לגבי היסוד ההתנהגותי א. מדובר בסדרה מתמשכת של מעשים (או מחדלים) : "הצטברות המעשים (או המחדלים) והתמשכותם על פני זמן, הם שיביאו לדרגת חומרה ולאכזריות, להשפלה ולביזוי או להטלת אימה שיקימו התעללות." ב. גם מעשה (או מחדל) חד-פעמי יכול ויהווה מעשה התעללות פיסית ובתנאי שמעשה כזה יאופיין - לעומת עבירת התקיפה - באפיונים של "אחד או יותר מאלה: באכזריות, הטלת פחד ואימה משמעותיים על הקורבן, בהשפלה וביזוי בולטים של הקורבן, או בפוטנציאל חמור במיוחד של פגיעה (פיזית או נפשית) בו." ג. סממן נוסף להתעללות מתבטא "בכך שבדרך כלל נועדה ההתנהגות להטלת מרות, להפחדה, לענישה או לסחיטה, אף כי לא בהכרח כך). ד. ניתן להצביע על כך כי "בדרך כלל יימצא המתעלל בעמדת כוח או מרות כלפי קורבנו, באופן שהקורבן מצוי בעמדת נחיתות, ללא יכולת להגן על עצמו..." ביחס ליחסי הורה-ילד "ההורה הוא בעל כוח המרות והשליטה, ואילו הילד הוא הנזקק והתלותי. ביחסי כוחות אלה, אין בכוחו הפיזי והנפשי של הילד להגן על עצמו באופן אפקטיבי מפני הורהו." לגבי היסוד הנפשי היסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי סעיף 368ג הוא "מחשבה פלילית" כמשמעותה בס' 20(א) לחוק העונשין , דהיינו מודעות לטיב ההתנהגות (למעשים או למחדלים) ולקיום הנסיבות הרלוונטיות הקבועות בעבירה. לענין זה, די גם במצב נפשי של "פזיזות". לענין טענת הלגיטימיות של ענישה גופנית מצד הורה כלפי ילדו ביהמ"ש ניתח בהרחבה את הגישות בשיטות משפט שונות (השיטה האנגלית (הלכת המשפט המקובל המסמיכה הורים להעניש גופנית את ילדיהם), השיטה במדינות מסויימות בארה"ב (שיטת "סבירות" העונש הגופני שרשאי הורה להטיל על ילדו) וגישה הנוהגת בין היתר במדינות מסויימות בארה"ב והמקבלת ביטוי בחקיקה בשבדיה, פינלנד, דנמרק, נורבגיה ואוסטריה, השוללת מן ההורה סמכות להעניש גופנית את ילדו - גישה העומדת על זכותו של הילד לכבוד, לשלמות הגוף ולבריאות הנפש). לענין זה, לדעת ביהמ"ש "טענת הגנה המבוססת על ענישה גופנית סבירה אינה יכולה לעמוד כנגד מעשי התעללות. כבר עמדתי על כך, שמעשה התעללות הוא בעל תווית של סטייה מוסרית. על כן, לעולם אין צידוק חוקי או צידוק המעוגן בנורמה חברתית מקובלת למעשה התעללות." ביהמ"ש מתמודד לענין זה עם פסיקה קודמת, שהסתמכה על ההלכות של המשפט המקובל בענין זה ובכלל זה על ההגנה שבסעיף 24(7) לפקודת הנזיקין, שהיא הגנה שמקורה בדין האזרחי ולא הפלילי. לדעת ביהמ"ש "הכרעה בשאלת הלגיטמיות של ענישה גופנית כלפי ילדים, מושפעת במידה רבה מהשקפות חברתיות-ערכיות. השקפות אלה נתונות כמובן לשינויים בהתאם להתפתחויות חברתיות ותרבותיות. מה שנראה טוב ונכון בעבר יכול שלא להיראות כך בהווה." לדעת ביהמ"ש, "אכן, זכותם של הורים לגדל ולחנך את ילדיהם היא זכות טבעית, ראשונית. היא מבטאת את הקשר הטבעי בין הורים לילדים... התפיסה הבסיסית, הן מבחינה משפטית והן מבחינה פסיכולוגית-חינוכית, היא, כי במקרה הרגיל של שיקול-דעתם של ההורים הוא אשר מסמל ומגבש באופן הטוב ביותר את ההחלטות הראויות בגידול ילדיהם. עם זאת שיקול דעת זה אין פירושו שההורים אוטונומיים לחלוטים בהחלטות לגבי ילדיהם. שיקול דעתם של ההורים מוגבל, וכפוף תמיד לצורכי הילד, לטובתו ולזכויותיו... על רקע זה מקובל שזכויות ההורים לגדל ולחנך את ילדיהם אינן זכויות מוחלטות. יחסיותן מתבטאת בחובת ההורים לדאוג לילד, לטובתו ולזכויותיו." וכאן מביאה השופטת ביניש את התפיסה של חוק העונשין לענין זה: "בהתאם לתפיסה האמורה, מטיל חוק העונשין, כאמור לעיל, אחריות פלילית על הורה בגין תקיפת ילדו, הזנחתו או התעללות בו. ההגנות העומדות להורים בנסיבות מסויימות מפני תביעות נזיקיות של ילדיהם עקב הפעלת סמכויותיהם ההוריות (סעיף 24(7) לפקודת הנזיקין וסעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית), אין בהם, שלעצמן, כדי לפטור מאחריות פלילית מקום שהוכח כי נתקיימו יסודותיה של עבירה, המטילה אחריות כזו על הורים לפי חוק העונשין." ומוסיף ביהמ"ש, כי "בית המשפט הבוחן את ההיבט הנורמטיבי של התנהגות הורה כלפי ילדו, יביא בגדר שיקוליו את ההתייחסות המשפטית בת זמננו למעמדו של הילד ולזכויותיו. כך במדינות רבות בעולם, וכך גם בישראל בעידן לאחר חקיקת חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו, ובעידן שלאחר שהצטרפות ישראל לאמנה בדבר זכויות הילד." ומוסיף ביהמ"ש ומבהיר לענין זה : "כיום ניתן לקבוע, כי בחברה כשלנו הילד הוא אדם אוטונומי, בעל אינטרסים וזכויות עצמאיות משלו ועל החברה מוטלת החובה להגן עליו ועל זכויותיו." ומסכם ביהמ"ש כי "בהתאם לכל האמור, יש לקבוע, כי ענישה גופנית כלפי ילדים או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכל וכל, והיא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה הכלח. הילד אינו רכוש הורהו; אסור כי ישמש שק איגרוף, בו יכול ההורה לחבוט כרצונו, כך גם כאשר ההורה מאמין בתום לב שמפעיל הוא את חובתו וזכותו לחינוך ילדו. הילד תלוי בהורהו, זקוק לאהבתו, להגנתו ולמגעו הרך. הפעלת ענישה הגורמת לכאב ולהשפלה אינה תורמת לאישיותו של הילד ולחינוכו, אלא פוגעת היא בזכויותיו כאדם. היא פוגעת בגופו, ברגשותיו, בכבודו ובהתפתחותו התקינה. היא מרחיקה אותנו משאיפתנו לחברה נקיה מאלימות. אשר על כן, נדע כי שימוש מצד הורים בעונשים גופניים או באמצעים המבזים ומשפילים את הילד כשיטת חינוך, הינו אסור בחברתנו כיום". יחד עם הקביעה כנ"ל מדגיש ביהמ"ש כי "להורה עומדות ההגנות הקבועות בחוק העונשין, הקובעות סייגים לאחריות פלילית בנסיבות מתאימות, ובכל יכללו כל אותם מקרים של שימוש בכוח לצורך הגנה על גופו של הקטין או של אחרים." 3. קביעת בית המשפט 1. ביהמ"ש העליון קבע, כי מדובר באם שהכתה את ילדיה במקומות,שונים בגופם (ראש, עורף, ידיים, ישבן). מדובר בדפוס מתמשך, ולא חד- פעמי, בתדירות גבוהה ובאופן שיטתי, כי "הקטינים, שהיו בשליטתה, הפנימו את "תורתה" לפיה יש קשר בין התנהגותם לבין הפעלת האלימות נגדם" וכאשר מסכת האלימות שהפעילה האם נגדם השתלבה בחייהם ונראתה להם "טבעית". 2. התנהגותה האכזרית של האם כלפי ילדיה אינה מתבטאת לגבי כל מקרה ומקרה אלא בכך ש"שיטתיות המכות; התמשכותן על פני זמן והתדירות בה חוו הקטינים אלימות מצד אמם; הכאתם באמצעות חפץ כמו כפכף; וכן אווירת הטרור והמרות הנוקשה אשר שררה בבית, כשעניינים של מה בכך גררו אחריהם הכאה גופית כואבת, תוך פרצי זעם - כל אלה מצביעים על כך שלפנינו התנהגות אכזרית של האם כלפי ילדיה תוך ביזוי כבודם, בראותה אותם כרכוש בו היא יכולה לנהוג כחפצה." 3. באלימות שהפעילה האם כנגד הקטינים היה משום פוטנציאל לנזק ואף מעבר לכך ו"אף העידו על הרתיעה והפחד ששלטו בקטינים בעת שהתקרבו לאחד מהם, רתיעה המצביעה על מצבם הנפשי כילדים מוכים." 4. ביהמ"ש שלל את טענת הלגיטימיות של הטלת "עונשים גופניים שהטילה המערערת על ילדיה כאמצעי משמעת, על מנת לחנכם ולהיטיב את דרכם". לאחר ניתוח התנהגות האם כמפורט לעיל, הגיע ביהמ"ש למסקנה, כי &nb
