אני מסכים עם כל ההגדרות התחומיות
שלך, ועדיין אני מבקש לראות בטוכמן היסטוריונית משתי סיבות: 1. על מנת שיהיה שיח היסטורי, המשתתפים צריכים להכיר את הכרונולוגיה ואת רוח התקופה במידה כלשהי. לכן, אם אנחנו מקווים להרחיב את מעגל השיח הציבורי, אנחנו חייבים שיהיו לנו אנשים המיומנים בהנחלת הנראטיב לשכבות רחבות ככל האפשר. בתחום הזה ברברה טוכמן היא כוהנת גדולה, ואני בהחלט סוגד אצל מזבחה בעניין הזה. כמובן שהיא לא מנסה להוכיח תיאוריה סדורה, אבל היא מביאה את רצף האירועים בצורה מעניינת ומושכלת, מציגה קישורים מעניינים, (וזה שחלקם אסוציאטיביים וסובייקטיביים לא פוגם בכלל), ומניחה לקורא להתחיל לשאול שאלות יותר מתקדמות, שעליהן יענו לו היסטוריונים שעונים על ההגדרות המקצועיות. 2. אתה חייב להבין שמצעד האיוולת הוא אכן יוצא דופן מבין ספריה של טוכמן. בעוד שספריה האחרים ביקשו להביא את רוחה של תקופה ממוקדת, מצעד האיוולת היה מעין הערת אגב שטען דבר נורא פשוט: לפעמים שליטים וחוגים שליטים מתנהגים בצורה פשוט טיפשית, ואין שום דרך להצדיק את טיפשותם בפער הדורות בינינו לבינם, שכן התנהגותם הייתה אווילית ועיוורת גם על פי מושגי ימיהם. הרבה מאד מחקר היסטורי מיומן מתבזבז בניסיון להמציא הסברים מתוחכמים להתנהגות אווילית שנתפשת כאשמה בהתפתחות היסטורית כלשהי. מה שאמרה טוכמן אינו נעלה מבינתו של כל אדם ברחוב, אבל אינו פחות נכון בשל כך: לפעמים אנשים פשוט עושים שטויות. כדי להוכיח זאת, היא הביאה מספר דוגמאות (שבע במספר, נדמה לי. אין לי כוח לבדוק) והסבירה בכל אחד מהמקרים איך לא ניתן להסביר את המשגים שנעשו אלא בטיפשות. זה לא מחקר היסטורי וזה לא מוכיח שום דבר, אבל מי שמתעלם מפקטור הטיפשות בהיסטוריה כמוהו כמי שמתעלם מפקטור הכלכלה, הדת, האקלים והמין. יכול להיות שלך זה מובן מאליו, אבל עובדה שאנשים מצאו את האופן שבו היא שוטחת את טיעוניה מעניין מספיק כדי לקנות אותה בהמוניהם. בקיצור, ברברה טוכמן היא בהחלט לא משהו שאתה מסתמך עליו בתזה שלך, אבל היא בהחלט לגיטימית בעיניי לדיון היסטורי מחוץ לכתלי האקדמיה. מכיוון שהיא לא מנסה להוכיח תיאוריה, הרי שעיקר השימוש בעבודתה הוא לצורך פרטים עובדתיים והקשריים, לא יותר.
