Anna Karenina
New member
אנשים, זקוקה לעצתכם...
אז ככה... כשהגעתי לתיכון, הגעתי לבד, כיוון שכל החברים שלי הלכו לתיכון אחר בעיר. מאחר ואני מגדירה את עצמי כאדם חברותי, התיידדתי עם אחת הבנות, שעתידה היתה להיות בכיתתי, ובסופו של דבר - אפילו חלקנו את אותו שולחן, בקצה הכיתה, והיא, למעשה, היתה האדם היחידי בכיתה, שהקשיב לי, וחלקנו הכל - החל מספרי לימוד, ועד לסיפורים, בדיחות והומור משותף. נשמע אידיאלי, אהה..??? אז זהו, שלא כ"כ. תמיד היו לה מן "מצבי רוח". יכולתי להגיע בבוקר לבית הספר, לחייך, ולומר לה "בוקר טוב", כהרגלי, והייתי "זוכה" בתמורה לפרצוף חמוץ וסיבוב הגב, ממש כמו כיתה ב'. קיבלתי את זה, בהתחלה. לכל אחד יש מן "מצבי רוח", וימים שבהם הוא פשוט לא רוצה לדבר עם איש. למחרת, אותה רוטינה, עם שוני קל - זכיתי למענה ממנה, אפילו עם חיוך, וחזרנו לחלוק סיפורים ובדיחות, או לקטר יחד על מר גורלנו, על המבחן הקשה במתמטיקה, למשל. כך חלפו להן שלוש שנים, בדיוק כך. ימים טובים, וימים רעים, יחד ולחוד. קשר מוזר למדי. ועל אף שהיו לי חברים רבים, משהו בה, שעד היום לא ברור לי, גרם לי לדבוק בה, ולעבור הלאה, להבליג. בתום התיכון, נשארנו בקשר, ואפילו קשר טוב. התחושה שלי החלה להשתפר בקשר אליה, וחשבתי שהנה, התיכון הסתיים, וזהו מבחינתה זמן לפתיחת תקופה חדשה. אני מצאתי לי עיסוקים שונים עד הגיוס, והיא אף אמרה לי, ביום מן הימים, להודיע לה כאשר אלך למקום מסוים, כיוון שהיא מעוניינת להצטרף אלי. ובכן, הודעתי לה בכל עת כשהלכתי, והיא, מסיבות שונות ומשונות, אינה יכלה לבוא, כי "היא כבר תכננה עיסוקים אחרים". (משפט שחזר על עצמו הרבה, בשבוע האחרון). היום הודעתי לה שוב, שהיא מוזמנת להצטרף, וקיבלתי אס.אמ.אס לפלאפון, שאומר משהו כמו "די לעצבן אותי, אין לי כוח!" החלטתי שזהו הקש ששבר את גב הגמל, ואני לא אעשה זאת שוב. אני לא אהיה האדם, שאותו היא תוכל לרמוס בכל עת שתחפוץ, או להיות נחמדה, בכל עת שתחפוץ. ולא ציינתי את העובדה, שלרגל יום הולדתה שחל לפני מספר ימים, השקעתי, וקניתי מתנה נאה למדי, ועד היום לא יצא לי להעביר לה אותה, מאחר ו"היו לה עיסוקים אחרים", והיא לא יכלה לפגוש אותי. נמאס לי, באמת. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו. אחרי שלוש שנים, שבהם סבלתי מ"מצבי רוח משתנים", וקיבלתי אותם בהבנה עצומה, בלי טיפת כעס, עכשיו היא שוב חוזרת להתנהגות הישנה. אני מצידי, לא מוכנה לסבול זאת יותר. מה דעתכם על המקרה? ואני ממש ממש מצטערת, שיצא כ"כ ארוך...
אז ככה... כשהגעתי לתיכון, הגעתי לבד, כיוון שכל החברים שלי הלכו לתיכון אחר בעיר. מאחר ואני מגדירה את עצמי כאדם חברותי, התיידדתי עם אחת הבנות, שעתידה היתה להיות בכיתתי, ובסופו של דבר - אפילו חלקנו את אותו שולחן, בקצה הכיתה, והיא, למעשה, היתה האדם היחידי בכיתה, שהקשיב לי, וחלקנו הכל - החל מספרי לימוד, ועד לסיפורים, בדיחות והומור משותף. נשמע אידיאלי, אהה..??? אז זהו, שלא כ"כ. תמיד היו לה מן "מצבי רוח". יכולתי להגיע בבוקר לבית הספר, לחייך, ולומר לה "בוקר טוב", כהרגלי, והייתי "זוכה" בתמורה לפרצוף חמוץ וסיבוב הגב, ממש כמו כיתה ב'. קיבלתי את זה, בהתחלה. לכל אחד יש מן "מצבי רוח", וימים שבהם הוא פשוט לא רוצה לדבר עם איש. למחרת, אותה רוטינה, עם שוני קל - זכיתי למענה ממנה, אפילו עם חיוך, וחזרנו לחלוק סיפורים ובדיחות, או לקטר יחד על מר גורלנו, על המבחן הקשה במתמטיקה, למשל. כך חלפו להן שלוש שנים, בדיוק כך. ימים טובים, וימים רעים, יחד ולחוד. קשר מוזר למדי. ועל אף שהיו לי חברים רבים, משהו בה, שעד היום לא ברור לי, גרם לי לדבוק בה, ולעבור הלאה, להבליג. בתום התיכון, נשארנו בקשר, ואפילו קשר טוב. התחושה שלי החלה להשתפר בקשר אליה, וחשבתי שהנה, התיכון הסתיים, וזהו מבחינתה זמן לפתיחת תקופה חדשה. אני מצאתי לי עיסוקים שונים עד הגיוס, והיא אף אמרה לי, ביום מן הימים, להודיע לה כאשר אלך למקום מסוים, כיוון שהיא מעוניינת להצטרף אלי. ובכן, הודעתי לה בכל עת כשהלכתי, והיא, מסיבות שונות ומשונות, אינה יכלה לבוא, כי "היא כבר תכננה עיסוקים אחרים". (משפט שחזר על עצמו הרבה, בשבוע האחרון). היום הודעתי לה שוב, שהיא מוזמנת להצטרף, וקיבלתי אס.אמ.אס לפלאפון, שאומר משהו כמו "די לעצבן אותי, אין לי כוח!" החלטתי שזהו הקש ששבר את גב הגמל, ואני לא אעשה זאת שוב. אני לא אהיה האדם, שאותו היא תוכל לרמוס בכל עת שתחפוץ, או להיות נחמדה, בכל עת שתחפוץ. ולא ציינתי את העובדה, שלרגל יום הולדתה שחל לפני מספר ימים, השקעתי, וקניתי מתנה נאה למדי, ועד היום לא יצא לי להעביר לה אותה, מאחר ו"היו לה עיסוקים אחרים", והיא לא יכלה לפגוש אותי. נמאס לי, באמת. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו. אחרי שלוש שנים, שבהם סבלתי מ"מצבי רוח משתנים", וקיבלתי אותם בהבנה עצומה, בלי טיפת כעס, עכשיו היא שוב חוזרת להתנהגות הישנה. אני מצידי, לא מוכנה לסבול זאת יותר. מה דעתכם על המקרה? ואני ממש ממש מצטערת, שיצא כ"כ ארוך...