אנשים.. ביקורת..
קודם תקראו, ואחר כך התגובה שלי.. ביקורת על הדיסק החדש כפי שהתפרסמה בעיתון העיר אביב גפן - ממנטו מורי אבישי מתיה באוטובוס. בבית הקפה. במרכז המסחרי. ליד דוכן השווארמה. סמוך לגלידריה. בכניסה לסופר. בתוך הבית. אפילו בבית. בחיק המשפחה. המוות אורב בכל פינה. ממוטט את חיינו. ומתכנס, עטוף בשכמיה, לתוך תקליטו החדש של אביב גפן. אביב גפן כותב על מוות. המוות, על געגועיו, הוא נושא תקליטו החדש, "ממנטו מורי". "ממנטו מורי", בעברית, פירושו "זיכרו את המוות". הזיכרון הוא הצל ההולך אחרי האלונקה. הוא בני האדם שמשתרכים בעקבות הגופה. לפני מספר חודשים הלכה לעולמה סבתו האהובה, ומכאן שהמוות הוא אינטימי וקרוב וכואב עד קוצר נשימה. אבל אצל אביב גפן, האישי לעולם יהיה מעורב בלאומי, הוא עצמו משפיע ומושפע מהזיכרון הקולקטיבי, ומכאן שהמוות רחב יריעה ופוליטי ועדכני ומציאותי. המוות אצל אביב גפן הוא, בעצם, המוות של כולנו. "ממנטו מורי" יכול היה איפוא להפוך לפס הקול של התקופה. צורב בלבבות ומספק ניחומים זמניים עד פורקן עמוק. הוא דיכאוני להחריד, נוגה כצפוי, איטי כמתבקש, חולף, שקוף, ומביט בעיניים כלות על המדינה, עלינו, לאן הגענו. הוא תקליט עצוב מאד. קינה ארוכה ומתמשכת על-פני 41 דקות ו-53 שניות. בדיוק. בגב חוברת המלים ניסח פרופ´ אסא כשר קטע הגותי על האלבום. כשר שם את עצמו, בבלי דעת, כמבקר טקסטואלי, אך גם כאב רוחני, של "ממנטו מורי". הוא מאציל עליו, מרצונו, תרבותיות ואקדמיה. אלא שבכך, בכך ממש, הוא גם מגחך את מושא כתיבתו. מאחר שגפן, שוב, גם באלבום הזה, בעיקר באלבום הזה, מהגג אימרות שפר נבובות תחת גרפיקה מתחכמת, נעלמת-לא-נעלמת ("הרוחניות היא התירוץ המושלם לריקנות שבנו" ו"יש הרבה פרידות לפני הפרידה הגדולה"), כושל בפיזור הבנות מועתקות ("האם אתה בכלל קיים? האם אני בכלל קיים?"), פותח בהכרזה המאפירה "כולנו בכיוון אחד" וחותם במסקנה העגמומית "כולנו לבד". הגורו של החולמים היה כאן לפילוסוף של ההוזים, ממחזר קלישאות רעיוניות ברמה של תיכון אקסטרני ופולט היגדים נעלים שליקטו ניצולי פונה בדרך היורדת לבומביי. כוונותיו, סביר להניח, טובות. רגשותיו, אין ספק, כנים. אבל "ממנטו מורי", תקליטו הגרוע זה שנים, מתרסק משני טעמים אלה: יומרנות חסרת כיסוי ומיחזור מתיש להדהים. פחות משנתיים אחרי "יומן מסע" המופתי, סובל אביב גפן מדעיכה קשה. הנסיגה מובהקת וברורה. מהיצירתיות לא נותר כמעט דבר. וההעזה מסתכמת בהתזות כמו-מחאתיות, שמעלות, במקרה הטוב, פיהוק רחב. "ממנטו מורי" אינו מזמור אבל על חיינו הכלים והולכים, כי אם קינה מצערת על היוצר המוכשר בישראל, שאיבד, כך נדמה, את הצפון. עשר שנים מאז אלבומו הראשון, חזר אביב גפן, בדרך משונה, אל נקודת ההתחלה. הוא כבר בן 29, הוא כבר הגיע לפיסגה, הוא כבר רכש (בצדק) עשרות אלפי מעריצים ומעריצות, הוא כבר כתב והלחין ועיבד וביצע עשרות שירים מצויינים, אך ייתכן שהמיומנויות שרכש, בעמל רב ובסיוע של כישרון עצום ואוזן טובה, דווקא הן היו לו לרועץ. לפני מספר חודשים החליט להקליט את הדיסק הזה באולפן בדנמרק, בזריזות, תוך שבועיים. גפן אמנם נעזר בלואי להב (שתפקידו מוגדר כ"יעוץ אמנותי וטכני"), גם בנגניו דניאל סלומון (ניצוח על כלי מיתר) ושלומי קינן (פרוגרמינג), אבל את כל השאר, כולל נגינה בשמונה כלים שונים, עשה לבד. כמו שהוא יודע. כפי שהוא מכיר. מארגן לעצמו מרחב תימרון מוגבל כמרחק בין המיטה לחדר העבודה של יאסר ערפאת במוקטעה. הגיטרות שמסכמות את "זיגוטה" בצד התופים הן רק הבלחה בודדת בתוך האפלה. הפשטות נטולת היומרות (אך עתירת הכינורות) ב"מלח הדמעות" בהחלט מחממת לב. קולות הרקע ב"הרואין" ממכרים (אבל הטקסט סתמי). והלחן המתגלגל של "ממנטו מורי 2" יחיד במינו (רק שהמלים גורמות לגיחוך קל). זהו זה. ולא אחרת. המלחין הבולט בעשור החולף לא מצליח לפתח ולו מנגינה אחת כובשת, אפילו לחן אחד נצחי לא נחת מלמעלה. כותב המלים המבריק, מתעד נבון של הרוח האנושית, כושל בשרטוט אמין ומרתק של רגשות ובני אדם. הזמר הבעייתי אך המרגש עד צמרמורת שב להרעיד את המיתרים בדרכו האופיינית, חוזר ובוחר בקול אחד, רק אחד, עייף ולא משכנע. והמפיק המוסיקלי מכריע את כולם אפיים ארצה. השירים ב"ממנטו מורי" אמנם מרוכזים ומהודקים לכדי יצירה אחת, אך הסיבה לכך אינה קונספציה מחושבת אלא נובעת מתוך מגבלות סגנוניות וחוסר דמיון משווע. שוב התופים מנופחים על-ידי אקו ענק. שוב מפיקות הגיטרות אותו צליל ספק-יבבני. שוב הבעבועים המרדימים זולגים מצד המקלדות. שוב העצב זוכה במנה גדושה של כלי קשת מסונתזים, זז צעד אחר צעד, נתקף בגיטרה אקוסטית, סופג אורגן המונד, נשרט בסיטאר, מלקק את העור ולא מוצא את הפתח החוצה. כי אין אור בקצה המנהרה. לו היה אביב גפן נעזר במפיק מנוסה (כמו למשל משה לוי, עימו עבד על תקליטיו הראשונים), אפשר שהדיסק היה ניצל. קרוב לוודאי שלא. השירים בו פשוט משעממים מדי. אלה, למען האמת, אפילו לא שירים שלמים. יותר נכון, מדובר בסקיצות. לא קרובות ל"מקסיקו". לא דומות במאום ל"אקדחים שלופים". אין קשר ממשי ל"לבכות לך". ואיפה שאר הרוח של "שיר תקווה"? דרך משקפי הזמן, עשר שנים אחרי, חושף גפן את עצמו, דרך תקליטו זה, כאמן רדוד וילדותי. המסקנה הזו מבהילה למדי, אך קשה להתעלם מהסימנים מעוררי הדאגה. המחאה שלו, זו שהיתה פעם עזה וחדה כתער, מסתכמת בשיחזור קלוש של זעקות קודמות: "כולם יורים פה בכולם" ו"כי אמרתי ש´עם כובש זה עם טיפש´" ("הולך קדימה"), או "תפסתי את הגנבים / כולם יושבים בממשלה / בראש עומד לו איזה מטורף" ("ממנטו מורי 2"). הסגידה לג´ון לנון מוצאת ביטוי באווירה המלנכולית ובצליל הלעוס של "שיר עצוב". האהבה הגדולה לפינק פלויד צצה בפתיחת "ממנטו מורי" (או שמא נקרא לו "אנחנו והם"). הבכיינות שלו מרגיזה. והאינפוף הזה נמאס, למען האמת. אם על כל הבעיות הכרוניות והצעקנות הרעיונית כיסו פעם לחנים נפלאים, תמלילים משובחים וגם הפקה מוסיקלית מחוכמת, הרי התפרים כאן גסים מאי-פעם, הבגד נשמט, ואי אפשר להתכחש למראה: אמן גדול הוציא תקליט קטן. בכל זאת, זה לא כל כך נורא כפי שזה נראה. בסך הכל, היו לגפן משברים כאלה ואחרים. זיגזוגים ותעיות. שטויות ותהיות. הבלבול, אובדן הדרך, הקריסה הבלתי נמנעת, עשויים להוות עבורו, כפי שקרה לא פעם, מקפצה ראויה לקראת עתיד טוב הרבה יותר. והעתיד שלו, בהחלט, צריך להיות ורוד ומשמח. אם גפן אכן נטול אגו. אם הוא אמן קשוב לביקורת. אם יש בו רצון להשתנות. אם יחפש לעצמו דרכי הבעה מגוונות. אם ייאות לנכס צלילים שטרם התנסה בהם. אם יערוך עם עצמו חשבון נפש אמיתי. אם כל זה יקרה - אפשר ש"ממנטו מורי" יישאר כזיכרון עגום אך חשוב. תקליט עצוב ואבוד, כושל אך מחשל. ולא - מומלץ שיציץ ימינה, שנים קדימה, ויראה מה קרה לשלמה ארצי, ליהודית רביץ, ליהודה פוליקר, לשלום חנוך, למתי כספי, לדויד ברוזה, בוודאי לדני סנדרסון. גם הם היו פעם יצירתיים. גם הם היו פעם גדולים. גדולים באמת.
קודם תקראו, ואחר כך התגובה שלי.. ביקורת על הדיסק החדש כפי שהתפרסמה בעיתון העיר אביב גפן - ממנטו מורי אבישי מתיה באוטובוס. בבית הקפה. במרכז המסחרי. ליד דוכן השווארמה. סמוך לגלידריה. בכניסה לסופר. בתוך הבית. אפילו בבית. בחיק המשפחה. המוות אורב בכל פינה. ממוטט את חיינו. ומתכנס, עטוף בשכמיה, לתוך תקליטו החדש של אביב גפן. אביב גפן כותב על מוות. המוות, על געגועיו, הוא נושא תקליטו החדש, "ממנטו מורי". "ממנטו מורי", בעברית, פירושו "זיכרו את המוות". הזיכרון הוא הצל ההולך אחרי האלונקה. הוא בני האדם שמשתרכים בעקבות הגופה. לפני מספר חודשים הלכה לעולמה סבתו האהובה, ומכאן שהמוות הוא אינטימי וקרוב וכואב עד קוצר נשימה. אבל אצל אביב גפן, האישי לעולם יהיה מעורב בלאומי, הוא עצמו משפיע ומושפע מהזיכרון הקולקטיבי, ומכאן שהמוות רחב יריעה ופוליטי ועדכני ומציאותי. המוות אצל אביב גפן הוא, בעצם, המוות של כולנו. "ממנטו מורי" יכול היה איפוא להפוך לפס הקול של התקופה. צורב בלבבות ומספק ניחומים זמניים עד פורקן עמוק. הוא דיכאוני להחריד, נוגה כצפוי, איטי כמתבקש, חולף, שקוף, ומביט בעיניים כלות על המדינה, עלינו, לאן הגענו. הוא תקליט עצוב מאד. קינה ארוכה ומתמשכת על-פני 41 דקות ו-53 שניות. בדיוק. בגב חוברת המלים ניסח פרופ´ אסא כשר קטע הגותי על האלבום. כשר שם את עצמו, בבלי דעת, כמבקר טקסטואלי, אך גם כאב רוחני, של "ממנטו מורי". הוא מאציל עליו, מרצונו, תרבותיות ואקדמיה. אלא שבכך, בכך ממש, הוא גם מגחך את מושא כתיבתו. מאחר שגפן, שוב, גם באלבום הזה, בעיקר באלבום הזה, מהגג אימרות שפר נבובות תחת גרפיקה מתחכמת, נעלמת-לא-נעלמת ("הרוחניות היא התירוץ המושלם לריקנות שבנו" ו"יש הרבה פרידות לפני הפרידה הגדולה"), כושל בפיזור הבנות מועתקות ("האם אתה בכלל קיים? האם אני בכלל קיים?"), פותח בהכרזה המאפירה "כולנו בכיוון אחד" וחותם במסקנה העגמומית "כולנו לבד". הגורו של החולמים היה כאן לפילוסוף של ההוזים, ממחזר קלישאות רעיוניות ברמה של תיכון אקסטרני ופולט היגדים נעלים שליקטו ניצולי פונה בדרך היורדת לבומביי. כוונותיו, סביר להניח, טובות. רגשותיו, אין ספק, כנים. אבל "ממנטו מורי", תקליטו הגרוע זה שנים, מתרסק משני טעמים אלה: יומרנות חסרת כיסוי ומיחזור מתיש להדהים. פחות משנתיים אחרי "יומן מסע" המופתי, סובל אביב גפן מדעיכה קשה. הנסיגה מובהקת וברורה. מהיצירתיות לא נותר כמעט דבר. וההעזה מסתכמת בהתזות כמו-מחאתיות, שמעלות, במקרה הטוב, פיהוק רחב. "ממנטו מורי" אינו מזמור אבל על חיינו הכלים והולכים, כי אם קינה מצערת על היוצר המוכשר בישראל, שאיבד, כך נדמה, את הצפון. עשר שנים מאז אלבומו הראשון, חזר אביב גפן, בדרך משונה, אל נקודת ההתחלה. הוא כבר בן 29, הוא כבר הגיע לפיסגה, הוא כבר רכש (בצדק) עשרות אלפי מעריצים ומעריצות, הוא כבר כתב והלחין ועיבד וביצע עשרות שירים מצויינים, אך ייתכן שהמיומנויות שרכש, בעמל רב ובסיוע של כישרון עצום ואוזן טובה, דווקא הן היו לו לרועץ. לפני מספר חודשים החליט להקליט את הדיסק הזה באולפן בדנמרק, בזריזות, תוך שבועיים. גפן אמנם נעזר בלואי להב (שתפקידו מוגדר כ"יעוץ אמנותי וטכני"), גם בנגניו דניאל סלומון (ניצוח על כלי מיתר) ושלומי קינן (פרוגרמינג), אבל את כל השאר, כולל נגינה בשמונה כלים שונים, עשה לבד. כמו שהוא יודע. כפי שהוא מכיר. מארגן לעצמו מרחב תימרון מוגבל כמרחק בין המיטה לחדר העבודה של יאסר ערפאת במוקטעה. הגיטרות שמסכמות את "זיגוטה" בצד התופים הן רק הבלחה בודדת בתוך האפלה. הפשטות נטולת היומרות (אך עתירת הכינורות) ב"מלח הדמעות" בהחלט מחממת לב. קולות הרקע ב"הרואין" ממכרים (אבל הטקסט סתמי). והלחן המתגלגל של "ממנטו מורי 2" יחיד במינו (רק שהמלים גורמות לגיחוך קל). זהו זה. ולא אחרת. המלחין הבולט בעשור החולף לא מצליח לפתח ולו מנגינה אחת כובשת, אפילו לחן אחד נצחי לא נחת מלמעלה. כותב המלים המבריק, מתעד נבון של הרוח האנושית, כושל בשרטוט אמין ומרתק של רגשות ובני אדם. הזמר הבעייתי אך המרגש עד צמרמורת שב להרעיד את המיתרים בדרכו האופיינית, חוזר ובוחר בקול אחד, רק אחד, עייף ולא משכנע. והמפיק המוסיקלי מכריע את כולם אפיים ארצה. השירים ב"ממנטו מורי" אמנם מרוכזים ומהודקים לכדי יצירה אחת, אך הסיבה לכך אינה קונספציה מחושבת אלא נובעת מתוך מגבלות סגנוניות וחוסר דמיון משווע. שוב התופים מנופחים על-ידי אקו ענק. שוב מפיקות הגיטרות אותו צליל ספק-יבבני. שוב הבעבועים המרדימים זולגים מצד המקלדות. שוב העצב זוכה במנה גדושה של כלי קשת מסונתזים, זז צעד אחר צעד, נתקף בגיטרה אקוסטית, סופג אורגן המונד, נשרט בסיטאר, מלקק את העור ולא מוצא את הפתח החוצה. כי אין אור בקצה המנהרה. לו היה אביב גפן נעזר במפיק מנוסה (כמו למשל משה לוי, עימו עבד על תקליטיו הראשונים), אפשר שהדיסק היה ניצל. קרוב לוודאי שלא. השירים בו פשוט משעממים מדי. אלה, למען האמת, אפילו לא שירים שלמים. יותר נכון, מדובר בסקיצות. לא קרובות ל"מקסיקו". לא דומות במאום ל"אקדחים שלופים". אין קשר ממשי ל"לבכות לך". ואיפה שאר הרוח של "שיר תקווה"? דרך משקפי הזמן, עשר שנים אחרי, חושף גפן את עצמו, דרך תקליטו זה, כאמן רדוד וילדותי. המסקנה הזו מבהילה למדי, אך קשה להתעלם מהסימנים מעוררי הדאגה. המחאה שלו, זו שהיתה פעם עזה וחדה כתער, מסתכמת בשיחזור קלוש של זעקות קודמות: "כולם יורים פה בכולם" ו"כי אמרתי ש´עם כובש זה עם טיפש´" ("הולך קדימה"), או "תפסתי את הגנבים / כולם יושבים בממשלה / בראש עומד לו איזה מטורף" ("ממנטו מורי 2"). הסגידה לג´ון לנון מוצאת ביטוי באווירה המלנכולית ובצליל הלעוס של "שיר עצוב". האהבה הגדולה לפינק פלויד צצה בפתיחת "ממנטו מורי" (או שמא נקרא לו "אנחנו והם"). הבכיינות שלו מרגיזה. והאינפוף הזה נמאס, למען האמת. אם על כל הבעיות הכרוניות והצעקנות הרעיונית כיסו פעם לחנים נפלאים, תמלילים משובחים וגם הפקה מוסיקלית מחוכמת, הרי התפרים כאן גסים מאי-פעם, הבגד נשמט, ואי אפשר להתכחש למראה: אמן גדול הוציא תקליט קטן. בכל זאת, זה לא כל כך נורא כפי שזה נראה. בסך הכל, היו לגפן משברים כאלה ואחרים. זיגזוגים ותעיות. שטויות ותהיות. הבלבול, אובדן הדרך, הקריסה הבלתי נמנעת, עשויים להוות עבורו, כפי שקרה לא פעם, מקפצה ראויה לקראת עתיד טוב הרבה יותר. והעתיד שלו, בהחלט, צריך להיות ורוד ומשמח. אם גפן אכן נטול אגו. אם הוא אמן קשוב לביקורת. אם יש בו רצון להשתנות. אם יחפש לעצמו דרכי הבעה מגוונות. אם ייאות לנכס צלילים שטרם התנסה בהם. אם יערוך עם עצמו חשבון נפש אמיתי. אם כל זה יקרה - אפשר ש"ממנטו מורי" יישאר כזיכרון עגום אך חשוב. תקליט עצוב ואבוד, כושל אך מחשל. ולא - מומלץ שיציץ ימינה, שנים קדימה, ויראה מה קרה לשלמה ארצי, ליהודית רביץ, ליהודה פוליקר, לשלום חנוך, למתי כספי, לדויד ברוזה, בוודאי לדני סנדרסון. גם הם היו פעם יצירתיים. גם הם היו פעם גדולים. גדולים באמת.