לרוץ בעלייה
ילדה יקרה,
בעת קריאת המילים שכתבת, דמיינתי מול עיני את התור הזה, הארוך, המשתרך
תור שנמצא במגמת עליה, בו כולם עומדים, מחכים
כולם בסופו של דבר יעלו על המתקן, כולם יתגלצ'ו במורדו
והתור, מתקדם לאט, פסיעה ועוד פסיעה, צעד ועוד צעד למעלה..
ולחלק, התור נראה ארוך מידי, בעוד לאחרים, קצר מעין כמוהו
חלק לוקחים את הזמן לאיטו, וחלק כבר רוצים לרוץ, לא יכולים לשאת את ההמתנה, מוכנים אפילו לרדת מאמצע הדרך, עוד במהלך ההמתנה..
ואולי, ילדה יקרה שלנו, בתור הזה, אפשר גם לעשות דברים נוספים..
אולי, אפשר להסתכל גם לצדדים, לראות את הפרחים ששתולים בצידי המעקות
אולי, אפשר לעצור לכמה רגעים באחת המדרגות, לקחת כמה נשימות, לאגור כוחות
אולי, אפשר ללכת במעין מעגל, לתת ספרינט למעלה, ואז למטה בחזרה
אולי, אפשר להסתכל על עיני האנשים שחולפים מולנו, שנוגעים - לא נוגעים, ולמרות שהדרך היא לכאורה אחת, קבועה, ידועה מראש - לחשוב על הצעדים השונים שכל אחד מהם עשה עד לנקודה הזו בדיוק
אולי, אפשר להרים את המבט למעלה, ולא להסיטו מהמטרה,
אולי, אפשר לנעוץ את העיניים בקרקע, ולספור כל צעד וצעד, לחשב כמה צעדים עוד נותרו
ואולי, אפשר גם להסיח את המחשבות מהיעד הסופי או מנקודת ההתחלה, ולהתמקד בתהליך, בצעדים עצמם, ובמה שנקרה בדרכם, בדרכנו..
לחשוב איך אפשר להפוך את העלייה למרווחת, לנינוחה, לנעימה יותר.. איך אפשר, על הדרך, גם להתחמם תחת השמש, ולקפוץ בגשם, ולעבור גם את הפינות החשוכות שיש שם, בכל סיבוב, בין שלב לשלב..
וזה מעניין לחשוב, כמה שהחיים הם דרך של עליות וירידות, ירידות ועליות..
וכמו שבתור, יש עליה ארוכה, ממושכת, לעיתים תלולה ולעיתים מתונה - למעלה, אל על
ואחריה ירידה,
וכדי לרדת, צריך קודם לעלות
כך אולי גם אפשר ללכת בכיוון ההפוך, מלמטה למעלה,
לטפס לאט, בסבלנות..
לעיתים להיפצע בדרך, להישרט מההענפים, מהמרפקים, מהמבטים
אבל בסופו של דבר להתרחק מהתחתית, אל עבר פסגונת קטנה בדרך, ממנה אפשר להשקיף למטה, לאחור, ולראות את ההבדל, את השינוי בנוף, ובדרך..
כי כמו שאומרים, מהנק' הכי עמוקה, הכי נמוכה, אולי אפשר רק לעלות..
כך או כך, יקירה, אנחנו כאן איתך, בתור, רוצים לקחת איתך כמה צעדים מהדרך,
ללוות ולהקשיב, לחבק מעט כשההמתנה הופכת לקשה
להמשיך וללכת, להחזיק את ידך, איתנו
