אני
אני
לעזאזל! אפילו לכתוב אני לא יכולה עכשיו, אני מתאמצת לכתוב ולבכות ושום דבר לא עובד, אני שוב מרגישה חסרת רגשות, הבחילה חזרה גם כן. בחלתי בחיים אלו, אני רוצה להיות לבד-רק אני בבית חולים- חולי נפש, לבד, לשבת, לקרוא, לצבור מידע ולא לדבר עם אף אחד ולא לצחוק, רק לשבת עם פרצוף זעוף וכשמישהו- אח או אחות יכנסו, להזעיף עוד יותר את הפנים ואפילו אולי לנהום. כל-כך מגעיל לי עכשיו שאני רוצה לדפוק את הראש בקיר, אני רוצה להכאיב לעצמי עד שלא ארגיש יותר כלום, אני שונאת להשמע מדוכאת ובוכה, אבל זה מה שיש,כלבה! תסתמי את הפה שלך, זונה חסרת רגשות, איך את תמיד מסתבכת והפעם נפלת ובגדול. לא מגיע לך לחיות כלבה מטומטמת. את אינטריסנטית,חסרת כבוד, אגוצנטרית, אבל שחקנית לתפארת, הפעם הצלחת אפילו לעבוד על עצמך, כל הכבוד! ואפילו הכתיבה לא מצליחה להקל על הכאב. את דוחה אותי, מגעילה, צריך לרצוח אותך, להרעיל אותך ואז לשבור לך את המפרקת, לגלגל אותך במדרגות הבניין, ערומה, מבוזה. ןהעיניים שלך יהיו פקוחות, והדם ינזול על הפנים ואת תהיי מתה, ויותר לא תכאיבי לאף אחד,גם לא לך. אני תפת, ואני ערימת זבל מגודל. אני נפוחה ורק כל סיכה קטנה יכולה לפוצץ אותי. אני מתבכיינת כמו בת עשרה מטומטמת, ואפילו שום דבר לא חסר לי בחיים, חוץ מלב. והעיקר שכולםמעריכים אותי, כן. אנחנו סומכים עליך, את מהוה דוגמא טובה, ובעצם אני נפש מושחתת, ריקנית אני לא בנאדם, אני שונאת את ההרגשה הזאת, שונאת לא למצוא הקלה,נחמה. (נכתב מתןך הרגשה רעה- אין צורך לשלוח אותי לאשפוז-רק אל תלגלגו לשנאה שלי כלפי עצמי ברגעים אלו.)
אני
לעזאזל! אפילו לכתוב אני לא יכולה עכשיו, אני מתאמצת לכתוב ולבכות ושום דבר לא עובד, אני שוב מרגישה חסרת רגשות, הבחילה חזרה גם כן. בחלתי בחיים אלו, אני רוצה להיות לבד-רק אני בבית חולים- חולי נפש, לבד, לשבת, לקרוא, לצבור מידע ולא לדבר עם אף אחד ולא לצחוק, רק לשבת עם פרצוף זעוף וכשמישהו- אח או אחות יכנסו, להזעיף עוד יותר את הפנים ואפילו אולי לנהום. כל-כך מגעיל לי עכשיו שאני רוצה לדפוק את הראש בקיר, אני רוצה להכאיב לעצמי עד שלא ארגיש יותר כלום, אני שונאת להשמע מדוכאת ובוכה, אבל זה מה שיש,כלבה! תסתמי את הפה שלך, זונה חסרת רגשות, איך את תמיד מסתבכת והפעם נפלת ובגדול. לא מגיע לך לחיות כלבה מטומטמת. את אינטריסנטית,חסרת כבוד, אגוצנטרית, אבל שחקנית לתפארת, הפעם הצלחת אפילו לעבוד על עצמך, כל הכבוד! ואפילו הכתיבה לא מצליחה להקל על הכאב. את דוחה אותי, מגעילה, צריך לרצוח אותך, להרעיל אותך ואז לשבור לך את המפרקת, לגלגל אותך במדרגות הבניין, ערומה, מבוזה. ןהעיניים שלך יהיו פקוחות, והדם ינזול על הפנים ואת תהיי מתה, ויותר לא תכאיבי לאף אחד,גם לא לך. אני תפת, ואני ערימת זבל מגודל. אני נפוחה ורק כל סיכה קטנה יכולה לפוצץ אותי. אני מתבכיינת כמו בת עשרה מטומטמת, ואפילו שום דבר לא חסר לי בחיים, חוץ מלב. והעיקר שכולםמעריכים אותי, כן. אנחנו סומכים עליך, את מהוה דוגמא טובה, ובעצם אני נפש מושחתת, ריקנית אני לא בנאדם, אני שונאת את ההרגשה הזאת, שונאת לא למצוא הקלה,נחמה. (נכתב מתןך הרגשה רעה- אין צורך לשלוח אותי לאשפוז-רק אל תלגלגו לשנאה שלי כלפי עצמי ברגעים אלו.)