"אני שונאת אותו!"
אוי - זה עומד להיות ארוךךךךך.. קצת רקע לפני העיקר שיגיע מתישהו: לפני זמן לא רב היה מפגש בנות של אתר הכלוב. במהלך הערב מישהי פנתה אלי בשאלה שהטרידה אותה (ואת מאסטר'ה):"יש סיטואציות בסשן שאני ממש שונאת אותו פתאום! וכשהוא מרגיש זאת - הוא נסוג. עוצר הכל. זה מפחיד אותו." היא שאלה אם זה רק אצלה.. אמרתי לה שתרגע ושגם אני הגעתי לנקודות שכאלה. היו עוד שתי סאביות ותיקות על ידי במערכות יחסים ארוכות, עמוקות - כשהמאסטר שלהן הוא גם בן זוגן לחיים והם חיים יחד. גם הן חוו זאת. היא שאלה למה.. (אני מתה על למות
) חילקתי איתה את דעתי האישית על העניין ואני רוצה לחלק איתכם ולשמוע את דעתכם בנושא: לגוף ולנפש ישנם מנגנוני הגנה. לגוף יש את האנדרופינים (לכנועים) ואדרנלין (לדומיננטים). לצד המנטאלי (ואני מאגדת תחתיו את האספקט הנפשי ואת האספקט הרגשי) יש פרץ אמוציות. זה יכול להופיע כפורקן של בכי היסטרי, זה יכול גם להופיע כפרץ רגשי של שנאה. זה לא אומר שאת באמת שונאת את הדום שלך. הנפש מגינה על עצמה כך. לדעתי האישית זו תכונה שקוראת אצל נשים חזקות במיוחד, דעתניות, עצמאיות ודומיננטיות מטבען. זו תכונה חיובית המצביעה על חוסן אישי ובריאות הנפש.. לצד מנגנון רגשות האשמה שצץ מידי פעם ("מה לכל הרוחות אני עושה כאן? איך אני מסוגלת להרשות לעצמי להיות במצב כזה?!" וכו') יש את מנגנון ה"שנאה".. כשאת שונאת אותו המיקום שלך הופך "סביל" יותר. בשנאה יש עוצמה בדיוק כמו באהבה.. כיוון שאנחנו נכנסות לסיטואציות שקשה לקונספט של אהבה לקבל שם ממשות, קל יותר להחליף את הרגש החזק הזה, האהבה - בשנאה. היא יותר "הגיונית" בתוך מסה של כאב והשפלה. אהבה מרגישה כאילו היא לא מתאימה שם. אז כן - זה קורה. לא צריך לפחד מזה. לא הצד הכנוע ולא הצד הדומיננטי. צריך להשתמש בזה כמנוף. למה? כי לדעתי זה ה"גבול האחרון" לפני כניעה. כשדום מודע לנושא, כשדום לוקח את זה בפרופורציה וברגישות המתאימה, כשדום מחבק את השנאה הזו ומשתמש בה בחוכמה, כשדום "מחזיק במרפק" של הסאבית ומוביל אותה אל מעבר לסבך האמוציות המגבילות האלה, לא נכנע ודוחק בה מעבר למנגנון הרגשי הזה.. הוא עוזר לה לעבור את סף התנגדות הכניעה הטבעי שבה. אם סאבית מצליחה לעבור את הוילון האחרון הזה - היא מגיעה אל השקט. אל השלווה הכי פנימית שיש. אל מעבר לאמוציות השליליות ואל המנוחה והנחלה שבחיוביות. היא נכנעת. לא רק לו אלא בעיקר למנגנונים שלה עצמה. אני זוכרת עד כמה אני נבהלתי לראשונה מפרץ האמוציות ה"שליליות" הזה. זה גרם לי ליסוג מנטאלית כמה צעדים לאחור באילוף שלי. הבהיל אותי לאללה. לקח זמן עד שהבהרתי לעצמי מה הרגשות האלה.. הייתי יותר מידי נבוכה לחלק את זה עם המאסטר. התביישתי. חששתי שהוא ילך כי יחשוב שאני לא אוהבת אותו יותר. טפשי? אין לכם מושג כמה סאביות חשות כך. מפחיד. זהו. שפכתי הכל
תגידו לי. מה איתכם? נתקלתם בה? מבינית/מבינות על מה אני מדברת? ואתם בהחלט יכולים לתקן ולשפץ את ההנחות/ההשערות האישיות שלי ולהחכים אותי
אשמח.
אוי - זה עומד להיות ארוךךךךך.. קצת רקע לפני העיקר שיגיע מתישהו: לפני זמן לא רב היה מפגש בנות של אתר הכלוב. במהלך הערב מישהי פנתה אלי בשאלה שהטרידה אותה (ואת מאסטר'ה):"יש סיטואציות בסשן שאני ממש שונאת אותו פתאום! וכשהוא מרגיש זאת - הוא נסוג. עוצר הכל. זה מפחיד אותו." היא שאלה אם זה רק אצלה.. אמרתי לה שתרגע ושגם אני הגעתי לנקודות שכאלה. היו עוד שתי סאביות ותיקות על ידי במערכות יחסים ארוכות, עמוקות - כשהמאסטר שלהן הוא גם בן זוגן לחיים והם חיים יחד. גם הן חוו זאת. היא שאלה למה.. (אני מתה על למות