אני רוצה
אני רוצה שהוא יתקרב אליי ויביט בי בעיניים הטובות שלו. אני רוצה שהוא ישאל שאלה, ושאני אהיה התשובה. אני רוצה שהוא יחייך את החיוך הנבוך שלו. אני רוצה ללמוד אותו. אני רוצה שיִלמד אותי. אני רוצה שיילַמד אותי. אני רוצה שהוא יתסכל עליי במבט שרואה אותי, ושיִכמה לגעת בי, אבל יתאפק. אני רוצה את החיוך שלו. אני רוצה שנהנהן ונתכוון לאותו הדבר. אני רוצה שלא נעצום עיניים עד שנגיע, עד שניגע. אני רוצה שנתקרב לאט. לאט, ואז מהר, כדי שהרגע לא ילך לאיבוד. אני רוצה שנשב ונדבר ונפעים ונתלהב ונתרגש ונרגש. אני רוצה שהוא ייתן לי יד שתרפרף על קצות האצבעות שלי. או שיניח יד על הכתף שלי בחצי חיבוק וירכון לעברי. אני רוצה שהוא ילחש לי משהו באוזן, וזה ממש לא חשוב מה, אבל אני ארגיש את הנשימה שלו מלטפת אותי. אני רוצה שנחזיק ידיים חזק ורך, נחוש ונמצא, כדי שלא ייעלם. אני רוצה להריח את הריח שלו מקרוב. אני רוצה שהוא לא יוריד את העיניים ממני, ושזה יביך אותי. אני רוצה לחייך במבוכה, ושגם הוא. אני רוצה שהוא ילטף לי את הראש ואת גב כף היד, ושנשב ככה לנצח, מחכים לנשיקה הבלתי נמנעת בעליל. אני רוצה להניח את הראש שלי על החזה שלו ושהלב שלי יפרפר, כך שירגיש את כיסופיי. אני רוצה שהוא ייענה לי ויקרב אליי את השפתיים שלו. אני רוצה להריח אותן היטב, לרפרף עליהן בהשתוממות, להיכנס ולתת לו להיכנס. אני רוצה את הלשון שלו, רפויה ורכה, מחכה. אני רוצה להימס ולהרפות, לרעוד אליו. אני רוצה לחוש את קווי המתאר של גופו, ללטף את הפָּנים שלו כמו עיוורת שממששת כדי להכיר, כדי לראות. אני רוצה ללטף את הראש שלו ולשאוף אותו לתוכי. אני רוצה שהוא ירצה אותי כמו שלא רצה דבר מימיו, שילהט וינסה להסיר מעליי את החולצה. אני רוצה שילטף לי את הגב ויתבייש לגעת מקדימה. ואז אני אקח את הידיים שלו ואשים אותן בעצמי על החזה שלי, ארשה לו לשוטט שם בהיסוס. אני רוצה שהוא ישתאה וינשק, שיחפון וילטף. וגם אני אוריד ממנו את החולצה, ונתקרב בחיבוק, קרוב קרוב וחם, עד שנרגיש איך הלבבות שלנו רודפים זה אחר זה ולא מצליחים להדביק את הקצב. אני רוצה שהוא ירד עוד עם הידיים שלו וילטף לי את הגב התחתון, שיצמיד אותי אליו בבטן. אני רוצה להרגיש את החלק הקשה לו מתקשה עוד לקראתי, נחבא ומבויש. אני רוצה שנשכב, רוצה שהוא יפשיל מבלי להשפיל. אני רוצה לתת דרור לידיים, שלו ושלי, לחקור, לחוות, לסרוט שלא על מנת לפצוע, ללטף, שלא על מנת להציל. אני רוצה שהוא ירגיש שהוא לא יכול יותר, ושישלח יד אליי למטה, להרגיש את השלולית שנקוותה שם כבר מזמן. אני רוצה שהוא יתחיל להשתנק ולאבד שליטה על המילים שלו, שימלמל דברים חסרי פשר, ואני ממילא לא אקשיב, כי מספיק לי לשמוע את הקול שלו, ולא ממש חשוב לי מה יש לו לומר. ומה כבר יש לומר?! אני רוצה לשמוע את הקול שלו, שיתנחשל לקראתי ויתנפץ לי על הכתף ובתוך החזה. אני רוצה שהוא ילטף אותי שם, במקום שבו נעצר ומתחיל העולם, שיקדש אותי, שיעריץ. אני רוצה שהוא ישחק עם הרטוב-הרטוב הזה ויגרום לי לבכות ולרעוד אליו, שיחדור. אני רוצה שהידיים שלו ילפתו אותי חזק בזרועותיי וישאירו בי סימנים של מצוקה, כאילו רק לי בעולם יש את הכוח לשחרר אותו מהכבלים שלו. אני רוצה שהוא יבקש להיכנס, לא יבקש, שיתחנן שארשה לו להיות בתוכי. אני רוצה לרעוד ולהסכים, בפעם הראשונה בחיי, שיחליק לתוכי וימלא את כולי. מכאן והלאה אין שום דבר בעולם חוץ מקצב. אני רוצה להרגיש את הקצב, את השיגעון שאוחז בו, את הטירוף להספיק, להספיק מה? אבל אין לי זמן לתהות, כי גם לי יש את הקצב שלי. אני רוצה, אבל פוחדת בעצמי להזדקק כל כך לו שימלא את כולי מטפורית וגופנית. אבל אין לי זמן לתהות, כי הכול רטוב וחם ומסוחרר וזועק, ואני לא יודעת מה. ומה. אני רוצה להרגיש את משקלו על גופי, איך לאט לאט הוא נחלש ומרפה, אחיזתו בתוכי מתהדקת ומרפה, מתהדקת ומרפה, ואז הוא יוצא, והקול המגרגר שלו מסביר את הכול. אני רוצה לא להרגיש צריבה וכאב. אני רוצה להמשיך לגעת, אני רוצה עוד, ואנחנו שוכבים עצומי עיניים ומלאי הכרת תודה, היד שלו עדיין מלטפת אותי עד שגם אני מתחילה לגרגר. אנחנו חבוקים ארוכות ואז מתרחקים טיפה, פוקחים את העיניים ומתבוננים בהצטעפות, והחיוכים הנבוכים של שנינו פוגשים עיניים נבוכות, ומסתתרים. ואז הוא יגיד לי תודה, ואני לא אשאל למה, ולא אומר מה פתאום, ולא אתנגד, רק אחייך ואשיב לו, תודה לך בעצמך, תודה שהיית לי כל כך. תודה שהחזרת לי את האמון ואת האמונה. תודה שהגוף שלי מסוגל, ושהנפש לא מעמידה מכשול בפני הנחשול. אבל אז שוב נתלבש ונתבייש, ואחרי כמה דקות לא נבין איך יכולנו, איך נסחפנו, איך אפשרנו לזה לקרות. ואז הוא ימשיך להיות מי שהוא, בתפקיד שלו, אי שם מעליי, ויפנה את הגב ולפעמים את המבט, ולעולם, לעולם לא יֵדע מה הרגשתי וכמה פעמים שכבתי אתו ככה, בלי שהוא יביט בי, בלי שיחשוב בכיוון הזה אפילו, ובלי שהוא ייגע בי אפילו במחשבה, אפילו פעם אחת.
אני רוצה שהוא יתקרב אליי ויביט בי בעיניים הטובות שלו. אני רוצה שהוא ישאל שאלה, ושאני אהיה התשובה. אני רוצה שהוא יחייך את החיוך הנבוך שלו. אני רוצה ללמוד אותו. אני רוצה שיִלמד אותי. אני רוצה שיילַמד אותי. אני רוצה שהוא יתסכל עליי במבט שרואה אותי, ושיִכמה לגעת בי, אבל יתאפק. אני רוצה את החיוך שלו. אני רוצה שנהנהן ונתכוון לאותו הדבר. אני רוצה שלא נעצום עיניים עד שנגיע, עד שניגע. אני רוצה שנתקרב לאט. לאט, ואז מהר, כדי שהרגע לא ילך לאיבוד. אני רוצה שנשב ונדבר ונפעים ונתלהב ונתרגש ונרגש. אני רוצה שהוא ייתן לי יד שתרפרף על קצות האצבעות שלי. או שיניח יד על הכתף שלי בחצי חיבוק וירכון לעברי. אני רוצה שהוא ילחש לי משהו באוזן, וזה ממש לא חשוב מה, אבל אני ארגיש את הנשימה שלו מלטפת אותי. אני רוצה שנחזיק ידיים חזק ורך, נחוש ונמצא, כדי שלא ייעלם. אני רוצה להריח את הריח שלו מקרוב. אני רוצה שהוא לא יוריד את העיניים ממני, ושזה יביך אותי. אני רוצה לחייך במבוכה, ושגם הוא. אני רוצה שהוא ילטף לי את הראש ואת גב כף היד, ושנשב ככה לנצח, מחכים לנשיקה הבלתי נמנעת בעליל. אני רוצה להניח את הראש שלי על החזה שלו ושהלב שלי יפרפר, כך שירגיש את כיסופיי. אני רוצה שהוא ייענה לי ויקרב אליי את השפתיים שלו. אני רוצה להריח אותן היטב, לרפרף עליהן בהשתוממות, להיכנס ולתת לו להיכנס. אני רוצה את הלשון שלו, רפויה ורכה, מחכה. אני רוצה להימס ולהרפות, לרעוד אליו. אני רוצה לחוש את קווי המתאר של גופו, ללטף את הפָּנים שלו כמו עיוורת שממששת כדי להכיר, כדי לראות. אני רוצה ללטף את הראש שלו ולשאוף אותו לתוכי. אני רוצה שהוא ירצה אותי כמו שלא רצה דבר מימיו, שילהט וינסה להסיר מעליי את החולצה. אני רוצה שילטף לי את הגב ויתבייש לגעת מקדימה. ואז אני אקח את הידיים שלו ואשים אותן בעצמי על החזה שלי, ארשה לו לשוטט שם בהיסוס. אני רוצה שהוא ישתאה וינשק, שיחפון וילטף. וגם אני אוריד ממנו את החולצה, ונתקרב בחיבוק, קרוב קרוב וחם, עד שנרגיש איך הלבבות שלנו רודפים זה אחר זה ולא מצליחים להדביק את הקצב. אני רוצה שהוא ירד עוד עם הידיים שלו וילטף לי את הגב התחתון, שיצמיד אותי אליו בבטן. אני רוצה להרגיש את החלק הקשה לו מתקשה עוד לקראתי, נחבא ומבויש. אני רוצה שנשכב, רוצה שהוא יפשיל מבלי להשפיל. אני רוצה לתת דרור לידיים, שלו ושלי, לחקור, לחוות, לסרוט שלא על מנת לפצוע, ללטף, שלא על מנת להציל. אני רוצה שהוא ירגיש שהוא לא יכול יותר, ושישלח יד אליי למטה, להרגיש את השלולית שנקוותה שם כבר מזמן. אני רוצה שהוא יתחיל להשתנק ולאבד שליטה על המילים שלו, שימלמל דברים חסרי פשר, ואני ממילא לא אקשיב, כי מספיק לי לשמוע את הקול שלו, ולא ממש חשוב לי מה יש לו לומר. ומה כבר יש לומר?! אני רוצה לשמוע את הקול שלו, שיתנחשל לקראתי ויתנפץ לי על הכתף ובתוך החזה. אני רוצה שהוא ילטף אותי שם, במקום שבו נעצר ומתחיל העולם, שיקדש אותי, שיעריץ. אני רוצה שהוא ישחק עם הרטוב-הרטוב הזה ויגרום לי לבכות ולרעוד אליו, שיחדור. אני רוצה שהידיים שלו ילפתו אותי חזק בזרועותיי וישאירו בי סימנים של מצוקה, כאילו רק לי בעולם יש את הכוח לשחרר אותו מהכבלים שלו. אני רוצה שהוא יבקש להיכנס, לא יבקש, שיתחנן שארשה לו להיות בתוכי. אני רוצה לרעוד ולהסכים, בפעם הראשונה בחיי, שיחליק לתוכי וימלא את כולי. מכאן והלאה אין שום דבר בעולם חוץ מקצב. אני רוצה להרגיש את הקצב, את השיגעון שאוחז בו, את הטירוף להספיק, להספיק מה? אבל אין לי זמן לתהות, כי גם לי יש את הקצב שלי. אני רוצה, אבל פוחדת בעצמי להזדקק כל כך לו שימלא את כולי מטפורית וגופנית. אבל אין לי זמן לתהות, כי הכול רטוב וחם ומסוחרר וזועק, ואני לא יודעת מה. ומה. אני רוצה להרגיש את משקלו על גופי, איך לאט לאט הוא נחלש ומרפה, אחיזתו בתוכי מתהדקת ומרפה, מתהדקת ומרפה, ואז הוא יוצא, והקול המגרגר שלו מסביר את הכול. אני רוצה לא להרגיש צריבה וכאב. אני רוצה להמשיך לגעת, אני רוצה עוד, ואנחנו שוכבים עצומי עיניים ומלאי הכרת תודה, היד שלו עדיין מלטפת אותי עד שגם אני מתחילה לגרגר. אנחנו חבוקים ארוכות ואז מתרחקים טיפה, פוקחים את העיניים ומתבוננים בהצטעפות, והחיוכים הנבוכים של שנינו פוגשים עיניים נבוכות, ומסתתרים. ואז הוא יגיד לי תודה, ואני לא אשאל למה, ולא אומר מה פתאום, ולא אתנגד, רק אחייך ואשיב לו, תודה לך בעצמך, תודה שהיית לי כל כך. תודה שהחזרת לי את האמון ואת האמונה. תודה שהגוף שלי מסוגל, ושהנפש לא מעמידה מכשול בפני הנחשול. אבל אז שוב נתלבש ונתבייש, ואחרי כמה דקות לא נבין איך יכולנו, איך נסחפנו, איך אפשרנו לזה לקרות. ואז הוא ימשיך להיות מי שהוא, בתפקיד שלו, אי שם מעליי, ויפנה את הגב ולפעמים את המבט, ולעולם, לעולם לא יֵדע מה הרגשתי וכמה פעמים שכבתי אתו ככה, בלי שהוא יביט בי, בלי שיחשוב בכיוון הזה אפילו, ובלי שהוא ייגע בי אפילו במחשבה, אפילו פעם אחת.
