אני רוצה לפרוק תיסכול
אני מאוד מתוסכלת מהניסיון לתקשר אפילו בצורה הכי קטנה ופשוטה עם נט"ים.
אני פשוט מרגישה תחושה של חוסר אונים והרמת ידיים.
אני לא מבינה מהיכן הם מתנהלים , אני לפעמים תופסת אבל לא מבינה.
ואני לא רוצה לחפור בזה כי אני עייפה,
אבל ממש מרגישה שבא לי להמנע מתקשורת איתם.
אני יודעת שזה נשמע נורא דרמטי ,
מבודד ,
וסטיגמטי
אבל בחיי שזה ככה-
אני אומרת משהו אחד, והם עונים משהו אחר
וכשאני מנסה להתייחס אין הבנה וכשיש הבנה
יש תמיהה וכשיש תמיהה יש הנחה
זה משגע , כל הזמן התפיסה היא שאני או ממש מניפולטיבית ורעה
או סתומה אמיתית ונאיבית
או לא קשורה .
וכל תקשורת מביאה את השבר הזה ,
כי ברמה של הבסיס זה ממש קשה לתרגם
את ההבדל.
וזה הזוי לי שיש נט"י מסוים שהצלחתי לתקשר איתו -
שאנחנו משוחחים הרבה אבל אני לא יודעת אם זה כי הוא יוצא דופן
או ממש מתכוונן לזה
וזה גם מתיש אותי כי אני צריכה להסביר לו
בצורה הכי טובה שלי
את הכוונה והדברים שלי,
שזה מקסים מצד אחד אבל מתיש מצד אחר
שמתי לב שהדרך הכי טובה שהוא מבין זה דווקא בדימוי חזותי
כמוני- בכלל הוא מאוד חזותי בתפיסה
אם לא במחשבה
ואצלי זה אומנם מעורבב אבל כשאני מביאה השוואה למטאפורה
או דימיון אז הוא ממש מבין
וזה כיף ומקסים
אבל מתיש.
ונשבר לי לנסות להבין התנהלות או רצון שלהם,
כי למשל עכשיו ביליתי משהו כמו חצי שעה- שעה להסביר לאדם
מה מטריד אותי שאדם פגע בי
וכאילו לא משנה איך ארשום
וממש השתדלתי להסביר בצורה
נט"ית
אין מצב שהוא יקלוט , זה כאילו הוא מכונה גדולה של דעות קדומות
שזה לאו דווקא רע בעיני אבל נורא מתסכל.
נניח אני מסבירה לו ששקר של אדם מפריע לי
אבל יותר מהשקר זה המכלול של אנשים שפגעו
וההתייחסות שלי והצורך שלי לבחון אנשים ומעשים
כדי להסביר ולהתמסר לאמת.
ואז הוא אומר לי שאני צריכה לענות באמת מה מפריע לי מנקודה אישית-
אבל זו הנקודה האישית.
או למשל שאני מסבירה שאני באמת לא מצליחה לשנוא אדם שפגע בי
וזה בכלל לא האישיו-
כי אני לא מסוגלת לשנוא או לאהוב במקביל
וחוץ מזה דווקא מתוך הכלל בא הפרט ומתוך הפרט הכלל
ומה שאני מתעניינת בו זה בדיוק
מה שמניע את הדברים ואת עצמי
ואז יוצא שהוא חושב שאני מנסה להסתיר משהו
ושבעצם אני ממש פגועה מאחר ומפריע לי שרימו אותי
או תחושת אשמה
או שאני תופסת את עצמי כקורבן
ודיייייייייייי כמה אפשר?
אפילו אמרתי לו שמצידי אני מוכנה להגיד על עצמי מלא דברים רעים
ושאני פשוט לא מרגישה אשמה
וזה ממש לא השבר אצלי , וכשמשהו גורם לי צער זה לא הדבר
אבל כאילו מובנה אצלם באישיות-
שאתה - כפרט , וכאדם שחייב להיות צודק ונכון,
אם אתה תופס את עצמך כקורבן
אז אתה מרגיש טוב יותר
או חלש יותר או חזק יותר
וזה נורא שטחי בעיני
התפיסה הזו.
או כמו שהוא רושם לי -
שאולי אני תלויה וקשה לי עם חוסר האונים ,
שמתלווה שאני לא שולטת בסיטואציה
וזה ממש נכון
אבל בדיוק הפוך-
מהכלל לפרט ,
שהחיפוש אחרי חוקיות -
והקיום העצמי שלי זה הכי חוסר אונים
ומרגוע לחרדה הקיומית
ולהתמסרות לאחר ולעולם שיש.
ולהפך ,
בזמן שהייתי הכי עצמאית שיש
ובהגדרה שלהם מצליחה מאוד
ודעתנית
וחופשיה
זה הזמן שהייתי הכי חסרת אונים
כי הייתי חייבת לחיות מסכה
חוסר הרמוניה
חרדה תמידית עד שהיה לי קשה לנשום
כדי להשאיר מסכה דבוקה לפנים
כדי לתפקד
כדי שלא יראו
ולא יכולתי לתקשר עם עצמי ועם העולם בדרך שלי
ולענות לשאלות שמפריעות לי.
וכאילו הכל עקום והפוך אצלם או לא מובן ,
אני פשוט לא מבינה!!!!!.
ומה הקטע שלהם עם דעות?
למה הם משתמשים בזה לניגוח?
ולמה הם חושבים שזה איום ונורא שאתה
חושב דעה אחרת?
מה זה חוסר העיגון הפנימי הזה?
ויותר חשוב כשאתה פונה לדעה שלהם
ואפילו לא מצביע על חוסר קוהרנטיות
אלא סתם אחרי שהגבת שואל ומנסה להבין אותה
הם מתחילים להתנגח באישיות שלך
וזה בדיוק הפוך מהיגיון ,
כי אם זה כלי בשבילם לכבוד עצמי
או אגו,
או אישור פנימי מאיזשהו סוג וקבלה
אז למה כשאתה מתעניין הם מנסים
לפגוע בך אישית,
מה זה בדיוק משרת אצלם?
למה בכלל שדעה שלך תהיה משהו שמעיד על
עוצמה או דלות?
למה זה אמור להפריע ולמה זה סותר
אותם .
וזה מעצבן ואז אני נתקעת במקומות שאני לא בטוחה איך בכלל להגיב
וזה מאוד מהותי שזה גם פה-
נניח בכתיבה כי במציאות יש עוד כל כך הרבה גורמים שמבלבלים אותי
שבאמת אני פשוט אין לי מושג
מה להגיד ומה לעשות.
וזה נורא מתסכל אותי , כי פה אני לא מתאמצת להבין או להיות מובנת
ואין לי אפילו תמיד את הצורך,
הקשבה היא הזמנה ודיאלקט מסוים ,
ואני לא מבינה איך יתכן כזה כשאתה מלא בדעות קדומות-
בהנחות קודמות.
וזה כאילו אתה לא מסוגל באיזשהו שלב להגיב יותר,
אתה מנסה להגיב ולשרת בכלים של ההיגיון של אחר
את התגובות האלה
ואז בום , יש חוסר הגיון
או איזו הנחה שהיית חייב להבין לפני
ואתה נשאר פעור פה,
מה להגיד?
איך להסביר?
הוא באמת שואל את זה ?
ובתחושה שלי -
הם חבורת חייזרים,
בכנות אני אומרת.
אני עכשיו לא מחוברת כל כך לעצמי
אבל אני לא רושמת מכעס ,
סתם מעייפות.
אני באמת לא חושבת שאני אי פעם אצליח להבין את עולם המושגים שלהם
וכשהתחיל להיות לי ברור מהיכן חוסר ההבנה שלי
אז גם הסיבות לו ברורות יותר.
נורא מעייף,
בא לי פשוט לדבר עם עץ ,
או שיח
או קיר
או לא לדבר בכלל זה יותר יעיל,
זה מספיק קשה לתרגם את המחשבות שלך
ואת צורת התקשורת שבטבעי היא לגמרי מקפצת
צבעונית וחזותית לתגובה מובנת
עם פסיקים
נקודות
דיבור של מסובב וסיבה,
בלי דימויים או תיאור צבעים
או השימוש הטבעי שלי בשפה
שהוא ממש רחוק מהם
ואז עוד אתה נתקל בהבנה שאתה לעולם לא תהיה מספיק מהיר ונבון
לקלוט את הדעה הקדומה שמהם הם יוצאים
והם אפילו לא מבינים שזו דעה קדומה
או שיש חוסר לכידות
וחוסר הגיון בתגובות שלהם
ולא שזה משנה לי ,
אני לא מחפשת כמובן פאנצ' ליין ,
אני ממש רוצה ללמוד
ולקבל
ולספוג מאדם של אחר אלי
ולהספג
וזה חלק מהדיאלוג,
אבל איך אפשר לנהל שיחה עם בולי עץ?
אם אדם שטוען שברור שאם כולם עושים משהו-
אתה צריך לחיות ולפעול לפיו ולמה זה לא מובן לך
שזה הגיוני ונכון? ומתכוון ברצינות
אני מאוד מתוסכלת מהניסיון לתקשר אפילו בצורה הכי קטנה ופשוטה עם נט"ים.
אני פשוט מרגישה תחושה של חוסר אונים והרמת ידיים.
אני לא מבינה מהיכן הם מתנהלים , אני לפעמים תופסת אבל לא מבינה.
ואני לא רוצה לחפור בזה כי אני עייפה,
אבל ממש מרגישה שבא לי להמנע מתקשורת איתם.
אני יודעת שזה נשמע נורא דרמטי ,
מבודד ,
וסטיגמטי
אבל בחיי שזה ככה-
אני אומרת משהו אחד, והם עונים משהו אחר
וכשאני מנסה להתייחס אין הבנה וכשיש הבנה
יש תמיהה וכשיש תמיהה יש הנחה
זה משגע , כל הזמן התפיסה היא שאני או ממש מניפולטיבית ורעה
או סתומה אמיתית ונאיבית
או לא קשורה .
וכל תקשורת מביאה את השבר הזה ,
כי ברמה של הבסיס זה ממש קשה לתרגם
את ההבדל.
וזה הזוי לי שיש נט"י מסוים שהצלחתי לתקשר איתו -
שאנחנו משוחחים הרבה אבל אני לא יודעת אם זה כי הוא יוצא דופן
או ממש מתכוונן לזה
וזה גם מתיש אותי כי אני צריכה להסביר לו
בצורה הכי טובה שלי
את הכוונה והדברים שלי,
שזה מקסים מצד אחד אבל מתיש מצד אחר
שמתי לב שהדרך הכי טובה שהוא מבין זה דווקא בדימוי חזותי
כמוני- בכלל הוא מאוד חזותי בתפיסה
אם לא במחשבה
ואצלי זה אומנם מעורבב אבל כשאני מביאה השוואה למטאפורה
או דימיון אז הוא ממש מבין
וזה כיף ומקסים
אבל מתיש.
ונשבר לי לנסות להבין התנהלות או רצון שלהם,
כי למשל עכשיו ביליתי משהו כמו חצי שעה- שעה להסביר לאדם
מה מטריד אותי שאדם פגע בי
וכאילו לא משנה איך ארשום
וממש השתדלתי להסביר בצורה
נט"ית
אין מצב שהוא יקלוט , זה כאילו הוא מכונה גדולה של דעות קדומות
שזה לאו דווקא רע בעיני אבל נורא מתסכל.
נניח אני מסבירה לו ששקר של אדם מפריע לי
אבל יותר מהשקר זה המכלול של אנשים שפגעו
וההתייחסות שלי והצורך שלי לבחון אנשים ומעשים
כדי להסביר ולהתמסר לאמת.
ואז הוא אומר לי שאני צריכה לענות באמת מה מפריע לי מנקודה אישית-
אבל זו הנקודה האישית.
או למשל שאני מסבירה שאני באמת לא מצליחה לשנוא אדם שפגע בי
וזה בכלל לא האישיו-
כי אני לא מסוגלת לשנוא או לאהוב במקביל
וחוץ מזה דווקא מתוך הכלל בא הפרט ומתוך הפרט הכלל
ומה שאני מתעניינת בו זה בדיוק
מה שמניע את הדברים ואת עצמי
ואז יוצא שהוא חושב שאני מנסה להסתיר משהו
ושבעצם אני ממש פגועה מאחר ומפריע לי שרימו אותי
או תחושת אשמה
או שאני תופסת את עצמי כקורבן
ודיייייייייייי כמה אפשר?
אפילו אמרתי לו שמצידי אני מוכנה להגיד על עצמי מלא דברים רעים
ושאני פשוט לא מרגישה אשמה
וזה ממש לא השבר אצלי , וכשמשהו גורם לי צער זה לא הדבר
אבל כאילו מובנה אצלם באישיות-
שאתה - כפרט , וכאדם שחייב להיות צודק ונכון,
אם אתה תופס את עצמך כקורבן
אז אתה מרגיש טוב יותר
או חלש יותר או חזק יותר
וזה נורא שטחי בעיני
התפיסה הזו.
או כמו שהוא רושם לי -
שאולי אני תלויה וקשה לי עם חוסר האונים ,
שמתלווה שאני לא שולטת בסיטואציה
וזה ממש נכון
אבל בדיוק הפוך-
מהכלל לפרט ,
שהחיפוש אחרי חוקיות -
והקיום העצמי שלי זה הכי חוסר אונים
ומרגוע לחרדה הקיומית
ולהתמסרות לאחר ולעולם שיש.
ולהפך ,
בזמן שהייתי הכי עצמאית שיש
ובהגדרה שלהם מצליחה מאוד
ודעתנית
וחופשיה
זה הזמן שהייתי הכי חסרת אונים
כי הייתי חייבת לחיות מסכה
חוסר הרמוניה
חרדה תמידית עד שהיה לי קשה לנשום
כדי להשאיר מסכה דבוקה לפנים
כדי לתפקד
כדי שלא יראו
ולא יכולתי לתקשר עם עצמי ועם העולם בדרך שלי
ולענות לשאלות שמפריעות לי.
וכאילו הכל עקום והפוך אצלם או לא מובן ,
אני פשוט לא מבינה!!!!!.
ומה הקטע שלהם עם דעות?
למה הם משתמשים בזה לניגוח?
ולמה הם חושבים שזה איום ונורא שאתה
חושב דעה אחרת?
מה זה חוסר העיגון הפנימי הזה?
ויותר חשוב כשאתה פונה לדעה שלהם
ואפילו לא מצביע על חוסר קוהרנטיות
אלא סתם אחרי שהגבת שואל ומנסה להבין אותה
הם מתחילים להתנגח באישיות שלך
וזה בדיוק הפוך מהיגיון ,
כי אם זה כלי בשבילם לכבוד עצמי
או אגו,
או אישור פנימי מאיזשהו סוג וקבלה
אז למה כשאתה מתעניין הם מנסים
לפגוע בך אישית,
מה זה בדיוק משרת אצלם?
למה בכלל שדעה שלך תהיה משהו שמעיד על
עוצמה או דלות?
למה זה אמור להפריע ולמה זה סותר
אותם .
וזה מעצבן ואז אני נתקעת במקומות שאני לא בטוחה איך בכלל להגיב
וזה מאוד מהותי שזה גם פה-
נניח בכתיבה כי במציאות יש עוד כל כך הרבה גורמים שמבלבלים אותי
שבאמת אני פשוט אין לי מושג
מה להגיד ומה לעשות.
וזה נורא מתסכל אותי , כי פה אני לא מתאמצת להבין או להיות מובנת
ואין לי אפילו תמיד את הצורך,
הקשבה היא הזמנה ודיאלקט מסוים ,
ואני לא מבינה איך יתכן כזה כשאתה מלא בדעות קדומות-
בהנחות קודמות.
וזה כאילו אתה לא מסוגל באיזשהו שלב להגיב יותר,
אתה מנסה להגיב ולשרת בכלים של ההיגיון של אחר
את התגובות האלה
ואז בום , יש חוסר הגיון
או איזו הנחה שהיית חייב להבין לפני
ואתה נשאר פעור פה,
מה להגיד?
איך להסביר?
הוא באמת שואל את זה ?
ובתחושה שלי -
הם חבורת חייזרים,
בכנות אני אומרת.
אני עכשיו לא מחוברת כל כך לעצמי
אבל אני לא רושמת מכעס ,
סתם מעייפות.
אני באמת לא חושבת שאני אי פעם אצליח להבין את עולם המושגים שלהם
וכשהתחיל להיות לי ברור מהיכן חוסר ההבנה שלי
אז גם הסיבות לו ברורות יותר.
נורא מעייף,
בא לי פשוט לדבר עם עץ ,
או שיח
או קיר
או לא לדבר בכלל זה יותר יעיל,
זה מספיק קשה לתרגם את המחשבות שלך
ואת צורת התקשורת שבטבעי היא לגמרי מקפצת
צבעונית וחזותית לתגובה מובנת
עם פסיקים
נקודות
דיבור של מסובב וסיבה,
בלי דימויים או תיאור צבעים
או השימוש הטבעי שלי בשפה
שהוא ממש רחוק מהם
ואז עוד אתה נתקל בהבנה שאתה לעולם לא תהיה מספיק מהיר ונבון
לקלוט את הדעה הקדומה שמהם הם יוצאים
והם אפילו לא מבינים שזו דעה קדומה
או שיש חוסר לכידות
וחוסר הגיון בתגובות שלהם
ולא שזה משנה לי ,
אני לא מחפשת כמובן פאנצ' ליין ,
אני ממש רוצה ללמוד
ולקבל
ולספוג מאדם של אחר אלי
ולהספג
וזה חלק מהדיאלוג,
אבל איך אפשר לנהל שיחה עם בולי עץ?
אם אדם שטוען שברור שאם כולם עושים משהו-
אתה צריך לחיות ולפעול לפיו ולמה זה לא מובן לך
שזה הגיוני ונכון? ומתכוון ברצינות