זבלמישמלכלך
New member
אני רוצה למות!
וניסיתי פעם אחת, אבל לא הצלחתי. אימא שלי נפטרה לפני שנה וחצי. חודש אחרי התגייסתי לצבא, והקשר עם המשפחה שלי היה די מעורפל. אני אוכלת כמו מטורפת, מבזבזת מלא כסף על גאנ'ק פוד- משום מה זה הדבר היחיד שנותן לי להרגיש, משהו... רע לי בצבא, לא כיף לי שם- אבל מצד שאני זה לא ממש אמור להיות כיף. אין לי שם יותר מידי גיבוי, וזה ממש חשוב לתפקיד שאני עושה. וזה ממש הורס. אני באה הביתה, 11-3 רוב האנשים חולמים על יציאות כאלה. ואני? אני בוכה ביום שאני צריכה לצאת. אני מגיעה לתחנה המרכזית ואוכלת. לוקחת אוכל הביתה. מתפוצצת והולכת לישון. מעבירה את היציאה בלנקות את החדר, ולעשות כביסה לראות קצת טלוויזיה (אין לנו כבלים, ואני רואה כל מה שיש העיקר לא להתחרפן). ולישון. הבעיה היא שאני לא באמת עייפה, ואז יש לי כאבי ראש וכאלה. אני רואה קבן, כבר יותר מחצי שנה. הוא הפנה אותי לפסיכיאטר והיה לי ממש באלגן. אחותי גילתה, והתחילה לשגע אותי. אחי אמר לי שאני הורסת לעצמי את החיים (מעניין שהם לא שמים לב שהכל כבר בכל מקרה הרוס!!!) בזבזתי מלא כסף ונכנסתי למינוס מטורף. הם עזרו לי לצאת ממנו. עכשיו? כל דבר שאני עושה הם מזכירים לי שאני בזבזנית. כל פעם שהם רואים אותי הם אומרים לי שאני שמנה. הוציאו אותנו לרגילה- בכיתי כל הדרך הביתה. לא רציתי לצאת. הלכתי לבית העלמין. פעם שניה מאז שהיא נפטרה. חיפשתי תשובות. אבל היא לא רוצה אותי שם. היא לא באמת אוהבת אותי. הם כל הזמן דואגים להזכיר לי שכשהיא הייתה בחיים גם בזבזתי כסף ועשיתי שטויות. וכל הזמן אומרים לי שגם אבא שלי זקן ושיום אחד אני יכה על חטא לגבי שניהם. אני לא מסוגלת יותר. באמת. אני לבד. אני לא רוצה את המשפחה הזאת! הם לא באמת דואגים. רק מתי שנוח להם. אני יכולה להיות חודש בצבא והם לא יתקשרו. ושאני חוזרת הם אפילו לא שואלים מה אני עושה. עברתי כל כך הרבה מקומות בשנה וחצי האלה. ואין להם מושג. אני משתתפת בפינוי. מעגל ראשון. ואני מתה מפחד. ואין לי שום בנאדם לדבר איתו. נמאס לי!!!!!!!!!! אני רוצה שאימא שלי תחזור. היא הייתה האיזון שלי. בזכותה ידעתי איפה אני נמצאת. אני לא מסוגלת להמשיך יותר. לא רוצה להמשיך יותר!
וניסיתי פעם אחת, אבל לא הצלחתי. אימא שלי נפטרה לפני שנה וחצי. חודש אחרי התגייסתי לצבא, והקשר עם המשפחה שלי היה די מעורפל. אני אוכלת כמו מטורפת, מבזבזת מלא כסף על גאנ'ק פוד- משום מה זה הדבר היחיד שנותן לי להרגיש, משהו... רע לי בצבא, לא כיף לי שם- אבל מצד שאני זה לא ממש אמור להיות כיף. אין לי שם יותר מידי גיבוי, וזה ממש חשוב לתפקיד שאני עושה. וזה ממש הורס. אני באה הביתה, 11-3 רוב האנשים חולמים על יציאות כאלה. ואני? אני בוכה ביום שאני צריכה לצאת. אני מגיעה לתחנה המרכזית ואוכלת. לוקחת אוכל הביתה. מתפוצצת והולכת לישון. מעבירה את היציאה בלנקות את החדר, ולעשות כביסה לראות קצת טלוויזיה (אין לנו כבלים, ואני רואה כל מה שיש העיקר לא להתחרפן). ולישון. הבעיה היא שאני לא באמת עייפה, ואז יש לי כאבי ראש וכאלה. אני רואה קבן, כבר יותר מחצי שנה. הוא הפנה אותי לפסיכיאטר והיה לי ממש באלגן. אחותי גילתה, והתחילה לשגע אותי. אחי אמר לי שאני הורסת לעצמי את החיים (מעניין שהם לא שמים לב שהכל כבר בכל מקרה הרוס!!!) בזבזתי מלא כסף ונכנסתי למינוס מטורף. הם עזרו לי לצאת ממנו. עכשיו? כל דבר שאני עושה הם מזכירים לי שאני בזבזנית. כל פעם שהם רואים אותי הם אומרים לי שאני שמנה. הוציאו אותנו לרגילה- בכיתי כל הדרך הביתה. לא רציתי לצאת. הלכתי לבית העלמין. פעם שניה מאז שהיא נפטרה. חיפשתי תשובות. אבל היא לא רוצה אותי שם. היא לא באמת אוהבת אותי. הם כל הזמן דואגים להזכיר לי שכשהיא הייתה בחיים גם בזבזתי כסף ועשיתי שטויות. וכל הזמן אומרים לי שגם אבא שלי זקן ושיום אחד אני יכה על חטא לגבי שניהם. אני לא מסוגלת יותר. באמת. אני לבד. אני לא רוצה את המשפחה הזאת! הם לא באמת דואגים. רק מתי שנוח להם. אני יכולה להיות חודש בצבא והם לא יתקשרו. ושאני חוזרת הם אפילו לא שואלים מה אני עושה. עברתי כל כך הרבה מקומות בשנה וחצי האלה. ואין להם מושג. אני משתתפת בפינוי. מעגל ראשון. ואני מתה מפחד. ואין לי שום בנאדם לדבר איתו. נמאס לי!!!!!!!!!! אני רוצה שאימא שלי תחזור. היא הייתה האיזון שלי. בזכותה ידעתי איפה אני נמצאת. אני לא מסוגלת להמשיך יותר. לא רוצה להמשיך יותר!