Ayelet chan
New member
אני רוצה את אמא.
פוסט שכתבתי בבלוג שלי ב11/11/2005 http://israblog.nana.co.il/tblogread.asp?blog=53814&blogcode=2825940 אולי זה נשמע כמו משפט של ילדה קטנה שלא ראתה את אמא שלה שעה, אבל אני באמת רוצה את אמא. היא נורא חסרה לי, היא מפספסת את כל הבגרות שלי, היא מפספסת את כל החיים שלי, היא לא תזכה לראות אותי מתחתנת, היא לא תזכה לראות את אחותי מתחתנת, היא לא תזכה לראות אותנו מגיעות לעבודה, היא לא תזכה לראות אותנו עושות שום דבר שאם זוכה לראות. כי היא החליטה, שהיא רוצה לעזוב את העולם הזה, ועזבה. אני כותבת את הפוסט הזה, חנוקה מבכי, אני פשוט לא מצליחה להפסיק. אבא צדק, כמעט שנתיים עברו וזה באמת יצא החוצה, רק פעם אחת בכיתי רק בגלל זה. אף פעם לא חשבתי באמת מה אני חושבת על זה שהיא לא כאן יותר. היא חסרה לי, חסרה לי כל האהבה ממנה, חסרים לי הצחוקים שלה, והמשפחה מהצד שלה שנטשה אותנו ברגע שהיא לא הייתה יותר. וחסר לי החיבוק שלה, והנשיקות שלה, והנשיקות לילה טוב שלה, וההשקמה על ידייה, והכל, הכל פשוט חסר לי. אני אפילו מתגעגעת לזה שהיא לפעמיים לא מרשה לי כל מיני דברים. ואני לא זוכרת שהיא אי פעם צעקה עליי, הרביצה לי, עשתה לי כל רע, אבל היא הלכה. ואין אותה יותר, רק הזכרונות של 12 שנים יפות נשארו, רק הזכרונות. והיום אני כמעט בת 14, כמעט שנתיים אני ללא אמא, כמעט שנתיים שלא הוצאתי כלום, כמעט שנתיים שלא באתי להזכרות שלה, וגם של אח שלי שמת לפני יום הולדת 10 שלי. גם הוא חסר לי, היינו ממש נפש תאומה, אהבנו אותו דבר, תמיד שיחקנו, מצאתי ברכה שהוא כתב לי ליום הולדת 4 בערך, זה הזכיר לי את המשחקים איתו, כל כך אהבתי אותו. כל כך אהבתי את אמא. ומה שנשאר לי עכשיו זה זכרונות, ובכי, בזמן הקרוב כנראה יהיה הרבה בכי. ואני לא מתחמקת יותר מההזכרות של שניהם, כי אני צריכה ללכת לשם, למרות שזה עצוב, למרות שזה כואב, למרות שאני אבכה, אני חייבת ללכת לשם.
פוסט שכתבתי בבלוג שלי ב11/11/2005 http://israblog.nana.co.il/tblogread.asp?blog=53814&blogcode=2825940 אולי זה נשמע כמו משפט של ילדה קטנה שלא ראתה את אמא שלה שעה, אבל אני באמת רוצה את אמא. היא נורא חסרה לי, היא מפספסת את כל הבגרות שלי, היא מפספסת את כל החיים שלי, היא לא תזכה לראות אותי מתחתנת, היא לא תזכה לראות את אחותי מתחתנת, היא לא תזכה לראות אותנו מגיעות לעבודה, היא לא תזכה לראות אותנו עושות שום דבר שאם זוכה לראות. כי היא החליטה, שהיא רוצה לעזוב את העולם הזה, ועזבה. אני כותבת את הפוסט הזה, חנוקה מבכי, אני פשוט לא מצליחה להפסיק. אבא צדק, כמעט שנתיים עברו וזה באמת יצא החוצה, רק פעם אחת בכיתי רק בגלל זה. אף פעם לא חשבתי באמת מה אני חושבת על זה שהיא לא כאן יותר. היא חסרה לי, חסרה לי כל האהבה ממנה, חסרים לי הצחוקים שלה, והמשפחה מהצד שלה שנטשה אותנו ברגע שהיא לא הייתה יותר. וחסר לי החיבוק שלה, והנשיקות שלה, והנשיקות לילה טוב שלה, וההשקמה על ידייה, והכל, הכל פשוט חסר לי. אני אפילו מתגעגעת לזה שהיא לפעמיים לא מרשה לי כל מיני דברים. ואני לא זוכרת שהיא אי פעם צעקה עליי, הרביצה לי, עשתה לי כל רע, אבל היא הלכה. ואין אותה יותר, רק הזכרונות של 12 שנים יפות נשארו, רק הזכרונות. והיום אני כמעט בת 14, כמעט שנתיים אני ללא אמא, כמעט שנתיים שלא הוצאתי כלום, כמעט שנתיים שלא באתי להזכרות שלה, וגם של אח שלי שמת לפני יום הולדת 10 שלי. גם הוא חסר לי, היינו ממש נפש תאומה, אהבנו אותו דבר, תמיד שיחקנו, מצאתי ברכה שהוא כתב לי ליום הולדת 4 בערך, זה הזכיר לי את המשחקים איתו, כל כך אהבתי אותו. כל כך אהבתי את אמא. ומה שנשאר לי עכשיו זה זכרונות, ובכי, בזמן הקרוב כנראה יהיה הרבה בכי. ואני לא מתחמקת יותר מההזכרות של שניהם, כי אני צריכה ללכת לשם, למרות שזה עצוב, למרות שזה כואב, למרות שאני אבכה, אני חייבת ללכת לשם.
