"אני רואה המון עיניים"
הועתק מ"ספידי" נכתב ע"י רינה. אני רואה המון עיניים. עשרות זוגות של עיניים בצבעים שונים. כחולות וירוקות, חומות ואפורות ושחורות. העיניים בוהות. לא ממוקדות. דוק ערפילי מונח על העיניים. המוות נשקף מהם. מאחורי העיניים יש אנשים. האנשים כבר לא חיים. הם כבר לא ירגישו שום דבר. לא ינשקו ולא יטעמו ולא ישנאו ולא יאהבו. האנשים מאחורי העיניים מתים. הם השאירו הרבה דברים באמצע העשייה. הם לא ידעו כי לא יחזרו ממסעדות ומבתי קפה ומסעודת החג האחרונה שנערכה במקום הכי בטוח. הם השאירו אחריהם דירות ובגדים ותקוות ומאוואים ותשוקות ועצב ושמחה. הם היו בטוחים כי יחזרו. הם כבר לא יזיינו ולא יזדיינו. הם כבר לא יגיעו לפגישות שרשומות ביומן. הם לא יגערו בילדים ולא יראו אותם גדלים ולא יחושו את האושר. העיניים שלהם לא יראו את הזריחה ואת השקיעה ולא את הנופים האחרים בארץ זרה. הם מתים. הם השאירו מכוניות במגרש חניה. הם השאירו משקפי ראיה ומשקפי קריאה. הם הגיעו לבילוי ונכנסו לתוך שקים שחורים שפינו אותם לדרכם האחרונה. הם כבר מתים. גם אם יהיה שלום לפתע. גם אם כל העניין יסתיים. משפחות ההרוגים יגיעו לימי הזיכרון והפצועים עדיין ישאו את הצלקות. צלקות של הבזק אש וקול נפץ פתאומי ועשן שהתפזר ואחריו נותר הרס. הם היו כמוני. הם היו טובים ורעים ונחמדים וגם לא נחמדים. הם היו צעירים וזקנים ומבוגרים ופנויים וגם לא פנויים. הם היו תינוקות רכים וגם ילדים צעירים שהחיים עוד לפניהם. הם היו אנשים שחיו ונשמו וחשבו ועבדו. הם צחקו ובכו. לחיים היו עוד הרבה הצעות להציע להם. הם רק רצו להעביר כמה שעות של פנאי במקום שקוראים לו בילוי והם לא יחזרו. הם לא יחזרו. וגם אם השקט יחזור וגם אם תשרור לפתע שלווה וגם אם יאכסנו את כלי הנשק ולא תהיה עוד מלחמה הם לא ידעו הם לא ירגישו הם אינם. הם מתים. יהי זכרם ברוך.
הועתק מ"ספידי" נכתב ע"י רינה. אני רואה המון עיניים. עשרות זוגות של עיניים בצבעים שונים. כחולות וירוקות, חומות ואפורות ושחורות. העיניים בוהות. לא ממוקדות. דוק ערפילי מונח על העיניים. המוות נשקף מהם. מאחורי העיניים יש אנשים. האנשים כבר לא חיים. הם כבר לא ירגישו שום דבר. לא ינשקו ולא יטעמו ולא ישנאו ולא יאהבו. האנשים מאחורי העיניים מתים. הם השאירו הרבה דברים באמצע העשייה. הם לא ידעו כי לא יחזרו ממסעדות ומבתי קפה ומסעודת החג האחרונה שנערכה במקום הכי בטוח. הם השאירו אחריהם דירות ובגדים ותקוות ומאוואים ותשוקות ועצב ושמחה. הם היו בטוחים כי יחזרו. הם כבר לא יזיינו ולא יזדיינו. הם כבר לא יגיעו לפגישות שרשומות ביומן. הם לא יגערו בילדים ולא יראו אותם גדלים ולא יחושו את האושר. העיניים שלהם לא יראו את הזריחה ואת השקיעה ולא את הנופים האחרים בארץ זרה. הם מתים. הם השאירו מכוניות במגרש חניה. הם השאירו משקפי ראיה ומשקפי קריאה. הם הגיעו לבילוי ונכנסו לתוך שקים שחורים שפינו אותם לדרכם האחרונה. הם כבר מתים. גם אם יהיה שלום לפתע. גם אם כל העניין יסתיים. משפחות ההרוגים יגיעו לימי הזיכרון והפצועים עדיין ישאו את הצלקות. צלקות של הבזק אש וקול נפץ פתאומי ועשן שהתפזר ואחריו נותר הרס. הם היו כמוני. הם היו טובים ורעים ונחמדים וגם לא נחמדים. הם היו צעירים וזקנים ומבוגרים ופנויים וגם לא פנויים. הם היו תינוקות רכים וגם ילדים צעירים שהחיים עוד לפניהם. הם היו אנשים שחיו ונשמו וחשבו ועבדו. הם צחקו ובכו. לחיים היו עוד הרבה הצעות להציע להם. הם רק רצו להעביר כמה שעות של פנאי במקום שקוראים לו בילוי והם לא יחזרו. הם לא יחזרו. וגם אם השקט יחזור וגם אם תשרור לפתע שלווה וגם אם יאכסנו את כלי הנשק ולא תהיה עוד מלחמה הם לא ידעו הם לא ירגישו הם אינם. הם מתים. יהי זכרם ברוך.