"אני ראשונה!!!"

[כרמית מ.]

"אני ראשונה!!!"

הימים האחרונים אצלנו רצופי משברים. מיתר כל הזמן רוצה להיות ראשונה. לא משנה אם היא אומרת את זה *אחרי* שאוריין קיבל/עשה את הדבר, וכמובן, שזה גם גורר את אוריין לרצות להיות ראשון, וגם כשלא, מורכבות היחסים התאומיים ביניהם, נותנים לי תחושה חזקה שלא נכון להענות לה תמיד - כשהמשמעות של זה היא להשאיר לאוריין את ה"שני", אם הוא לא נאבק (וזה מעביר שני מסרים לא רצויים מבחינתי: 1. הוא צריך להאבק כדי להיות ראשון. 2. הוא "קטן" ו"פחות" ולכן הוא שני כל הזמן). מה עושים עם שני בני שלוש שרוצים להיות ראשונים (ומשחקי מילים כגון "הוא ראשון ואת ראשונה" או "אחרון חביב" לא עוזרים)? בחלק מהדברים קבענו תור קבוע. למשל, היא עולה לאוטו ראשונה, והוא יורד ראשון - נתמך גם במקומות הישיבה (רכב עם דלת בצד אחד). בזמן האחרון היא כל הזמן מבקשת ממנו גם לרדת ראשונה. כל עוד הוא מסכים, אין בעיה (גם לנו, כאן זה ויתור מפורש שלו על זכות קיימת) אבל כשהוא לא מסכים, הרבה פעמים יש משברים (במיוחד שהיא פותחת לבד את חגורת הבטיחות ומזדרזת להגיע לדלת, בעוד הוא מחכה לנו שנפתח את הדלת ונתיר אותו). אגב, בזמן האחרון, הם כל הזמן מתחלפים בדברים ה"אישיים" שלהם - חפצים שהם משייכים לעצמם, אופניים, והלילה אפילו מיטות. הרבה פעמים הם מתחלפים בזהויות - אוריין הוא מיתר (ויש לו פות, והוא מדבר בנקבה ועם מילים "שלה"), ולהיפך. אין לי בעיה עם זה, כל עוד זה נעשה בהסכמה הדדית, אבל מעניין למה זה.

 

[יונת ש.]

"אני אחרונה!!!"

הם קולטים מהסביבה שטוב להיות ראשונים ושצריך לנסות "להזמין" את זה - ככה עושים גם ילדים אחרים. מה שעשיתי כמה פעמים כשזה הציק לי היה להצטרף למשחק, אבל עם סדר עדיפויות שונה, כמו "אני אחרונה!" או "אני לא!" וכדומה. זה הצחיק אותם, וזה שם דברים בפרופורציה. וזה גם נתן להם משהו להגיד בתגובה ל-"אני ראשון!" של ילדים אחרים.

 

[ריניני]

../images/Emo26.gifמקסים../images/Emo36.gif

 

[לאה_מ]

אצלנו השיטה הזו לא עבדה...

אמנם הפרשי הגיל גדולים יותר, אבל גם אצלנו שירה תמיד רוצה להיות ראשונה, ואגב, בכלל לא אכפת לה אם ה"תחרות" היא עם עומר או עם אורי (מצחיק, לא?). אני ממש לא יודעת מאיפה זה בא, כי אני בנאדם מאד לא תחרותי, וגם שי לא תחרותי במיוחד, ועומר יצא כמוני - אז שירה פשוט שונה מזה (היא גם הרבה יותר פרפקציוניסטית, אגב, וזה נראה לי קשור). אצל כרמית הבעיה היא אקוטית יותר, משום שמדובר בתאומים, וגם משום שהם עדיין קטנים. אצלנו רוב הבעיה נפתרת בכך שאני אומרת להם שהם עצמאיים והם צריכים או להתקדם כל אחד בקצב שלו (אולי זה מעודד תחרות דוקא, אבל על פי רוב עומר לא ממש משתדל "לנצח" את שירה, וזה די מוציא את העוקץ מהשאלה מי ראשון) או להגיע להסכמה ביניהם לגבי פתרון כלשהו (הויכוח הנצחי אצלנו באוטו - מי ישב ליד אורי...). אני רואה אצל שירה שזה באופי שלה. גם האכזבה שלה כשהיא לא מגיעה ראשונה (באופן מוזר, כשאני חושבת על זה עכשיו, דוקא במשחקים היא יודעת להפסיד. זה כאילו משהו של ה"חיים האמיתיים" שנוגע בה), וגם הצורך שלה שדברים יהיו מושלמים בעיניה. במקרה שלה נראה לי שלהענות לצורך שלה - ברמה מסויימת - יתן לה יותר סיפוק מאשר אם אני אנסה להשוות, כי אצל עומר הצורך הזה הוא לא משמעותי (אני עדיין לא יודעת איך אורי יהיה).

 

[דסי אשר]

מה שיונת מציעה, מזכיר גישה

בפסיכו טרפיה- " הגישה הפרדוכסלית" גישה שמאד עובדת- אבל לא לגבי כולם. דבר נוסף, רציתי להוסיף, שבסביבות גיל שנתיים מתחיל תהליך של מאבק על "מקום חברתי"- תהליך נורמאלי, בכל קבוצה. לכן עומר לא נכנס לנושא, אצל לאה, כי הוא כבר מעבר לענין. ילדונת אצלי, הייתה דואגת ל"מקום החברתי" שלה סביב הארוחות(למרות שלא אכלה שום דבר במשפחתון- כלום!!!). כאשר הייתי מודיעה על הכנות לארוחה, היא היתה הראשונה שצועקת: " אני יושבת על יד ע.!". בעיני הילדים להספיק לומר ראשון את המשפט הזה- היה מאד חשוב. יום אחד ע. בעצמו, שהיה קטן בחבורה, צעק- "אני רוצה לשבת על יד ע.!!!". אחר כך, הייתה ממשיכה, ומודיעה- "אני רוצה צלחת צהובה אחרת" -היא זו שבעצם קבעה לילדים את סולם החשיבות החברתית ליד שולחן האוכל. היו דרגות נוספות, צבעי צלחות חשובים פחות,כוסות, כפות- כאשר הסדר נקבע על ידי הילדים. מה שאני רוצה להדגיש, את הנורמאליות שבדבר, ואכן את הקושי, כאשר ישנה קבוצה טבעית בבית, בגיל זהה מבחינת ההתפתחות החברתית - ותמיד אחד- חזק יותר, זריז יותר. נ. לא הייתה בהכל "הכי" בקבוצה. רק בטקסים סביב שולחן האוכל. אולי כדאי לעבוד על המימנויות החברתיות של שניהם, לפי גישתה של חנה צור. נכון שאין במאמר הנחיות ספציפיות- אני רק יודעת שאני עובדת הרבה השנה לפי הגישה, והתוצאות יפיפיות(ולא שאין משיכת שיער פתאוטמית, או מכה חוזרת עד שאני מתערבת...) דסי

 

[נעה גל]

הגישה הפרדוכסלית דווקא עובדת על

כולם (טוב, כמעט) אלא, שההשפעה שלה היא קצרת מועד. לדוגמא, יש סיכוי טוב שהיא תעבוד על ילד בגילאי שנתיים וחצי עד שלוש וחצי (שוב, תלוי בילד) אבל לא מעבר לזה. אני לא חושבת שיש ילדים בגילאי 5 שזה יעבוד עליהם, הם כבר מבינים שזה מצחיק... אנחנו נהנו מאוד מהשיטה כשאורן עברה פאוזה קצרה של "לא רוצה": "אני לא רוצה ללכת לבריכה!" "אורן אל תלכי לבריכה, אנחנו לא מרשים לך ללכת לבריכה" "אני רוצה ללכת לבריכה!" זו היתה תקופה די מצחיקה והיא נמשכה אצלנו בערך חודשיים.

 

[נעה אמא של שיר ואיתי]

שיטת הימים

אמנם שיר ואיתי גדולים יותר (5 ו4 חודשים) אך טיפ שקיבלנו מאמא של שלישיה הוא שיטת הימים. כלומר יש ימים שהם של איתי ואז הוא מחליט על מי ניכנס לאוטו ראשון, מי מתקלח ראשון, איזה וידאו רואים וכיוצא בזה, ובימים של שיר היא מחליטה. ראשון,שלישי וחמישי הם הימים של איתי. שני, רביעי ושישי הם של שיר. שבת הוא יום המשפחה. אצלנו זה עובד יופי

 

[כרמית מ.]

תודה

זה דומה למה שאנחנו עושים (שני הדברים) אבל כנראה שצריך קצת זמן...

 

[vered4]

ומה יקרה אם תתנו לה לתקופה קצרה

של שבוע שבועיים, להיות ראשונה? אני מבינה שאתם לא רוצים שאוריין יהיה שני, ויוותר. וזה נכון לטווח ארוך. אבל אולי בתקופה הזו, היא תמצה את הצורך הזה, ואחר כך תוכלו לחזור לסידור לפי תור.

 

[כרמית מ.]

קשה לי להאמין

שזה יעבוד, משתי סיבות: הם מאד "מתקבעים", לפעמים מספיק שאנחנו עושים משהו פעם אחת, והם מצפים שזה תמיד יהיה ככה, וזה הופך למעין טקס (מיוזמתם), כך שאחרי תקופה שבה מיתר תהיה ראשונה, או שהוא יוותר לה כל הזמן, או שיהיה לה מ-א-ד קשה לקבל את השינוי. הסיבה השנייה, היא שיש מקומות מסויימים (צחצוח שיניים, למשל) ששניהם רוצים להיות ראשונים, וכאן כמובן שלא נראה לי נכון לאלץ את אוריין לוותר. דבר נוסף, הוא שהרבה פעמים היא דורשת להיות ראשונה, כשזה כבר מאוחר מדי - אחרי שאוריין כבר צחצח שיניים (למשל). נראה לי הכיוון של תורים קשיחים, אני רק מתלבטת לגבי הישום: לזכור לגבי כל נושא מי היה ראשון פעם קודמת זה לא ריאלי (מנסיון...) ולעשות יום שלם שבו אחד בוחר את הכל נראה לי קשה להתמודדות, כי הולכים מאכזבה לאכזבה - ממשבר למשבר.

 

[נעה גל]

אני מפחדת מהרגע שזה יקרה אצלנו

האמת זה כבר קורה. אורן רוצה להיות ראשונה. למזלנו איתמר עדין לא בעניינים.

 

[לאה_מ]

הצעה לגבי התורים:

כדי שלא יהיה ויכוח תקבעו סימן קבוע שקובע מי היה ראשון בפעם הקודמת. למשל, מדבקות בצבעים שונים (צבע אחד למיתר וצבע אחר לאוריין) שתדביקו או על טבלה מיוחדת לשם כך או במקום הרלוונטי (למשל, על הראי שליד הכיור מדבקה למי מצחצח שיניים ראשון). אפשרות אחרת היא להכין טבלה (בדומה לטבלת תורנויות) בה יש את הפעילויות השונות והתורות של הילדים לפי ימי השבוע. כשכותבים את זה זה נשמע נורא, אבל אני יודעת שההתמודדות עם הויכוחים והמריבות וההעלבויות הרבה יותר גרועה מזה.

 

[נעה גל]

הגישה של ורד נראית לי נכונה

יש לה צורך להיות ראשונה - למה לא לספק לה את הצורך עד שהוא יתמלא? אני מבינה את הקושי לישם את זה, האמת היא, שאני לא מצליחה להעלות על דעתי פתרון שיאפשר למיתר להיות ראשונה מבלי "לדרוך" על מיתר. דבר אחד אני יודעת בבטחון, ההתקבעות על טקסים היא זמנית (ובטח תעבור בחצי שנה הקרובה) וגם הצורך להיות "ראשון" הוא זמני.

 

[vered4]

אפליה מתקנת

בעקבות הדיון חשבתי עוד יותר "רחוק". האם צריך לדאוג שיהיה שיוויון ברצונות שלהם? והאם צריך להגן על אחד מהילדים בפני רצונו של השני? אם ילד מוותר, זה רע? אנחנו גורמים לו להרגיש שלא לוותר, זה מה שחשוב, ושמקום שני בהכרח פחות טוב.

 

[לאה_מ]

את צודקת, ורד.

וכרמית - במקומות שאין מאבק (כי אוריין לא משתתף בתחרות, למשל) - לא ממש יש בעיה, נכון? כי אם יש בעיה, היא נובעת מהצורך של הסובבים (הורים, משפחה) לראות את אוריין כ"לא פראייר", למרות שהוא לא "פראייר" אלא פשוט לא מעוניין. במקומות שבהם יש תחרות (הזכרת, למשל, את נושא צחצוח השיניים, שבו שניהם רוצים להיות ראשונים) - מה יקרה אם רק בנושאים האלה תחליטי על מדיניות (למשל - אי התערבות: מה יקרה אם לא תתערבי? או תורות קבועים, שזה נראה לי רעיון פחות טוב אם כי יותר פרקטי). כמובן, שהזיהוי של הנושאים שיש בהם תחרות צריך להיות דינאמי, כי זה יכול להשתנות מבחינת היחס של הילדים לנושאים שונים. ילד שלא תחרותי באופיו אולי אין לו צורך בכך. אני מנסה לחשוב על עומר, שהוא ילד מאד לא תחרותי. נכון שאין לי כל כך קנה מידה להשוואה בגילאים שאת מדברת עליהם, כי מכיוון שהוא בכור, לא היה לו הרבה צורך לעמוד על שלו, אבל התחושה שלי היא שאם היה רצון שלנו לעזור לו להתמודד מול חברים, למשל (בסיטואציה של ריב על צעצוע מסויים, נניח), היא באה יותר מתוך הרצון שלנו לראות אותו "זוכה" מאשר מתוך צורך אמיתי שלו, וזה דבר מאד לא נכון.

 

[כרמית מ.]

גם אני חשבתי על זה

אם זה לא בא מאיתנו, כדי שהוא לא "ישאר מאחור". לאה - זה בעצם מה שעשינו עד היום - מה שאין קונפליקט, משאירים כמו שהוא. אבל כאמור, בימים האחרונים זה גורר הרבה משברים כי "רציתי להיות ראשונה" (אבל כבר מאוחר יותר, ולא ידענו את זה קודם) או כי ה"אני ראשונה" גורר "אני ראשון" ומאבק כוחני ביניהם (צעקות ולפעמים גם דחיפות ופעולות עצבנות שגורמות כאב (זה לא בדיוק מכות, אבל התוצאה דומה)). החשש שלי הוא לא מ"פרייאריות" - עם זה אין לי בעיה (אני פרייארית מבחירה), ולכן כאשר הוא מוותר על תורו, או נותן משלו כי ככה הוא רוצה, אין לי שום בעיה עם זה (להיפך, נעים לי לראות את זה). קשה לי קצת להסביר למי שלא מכיר אותם למה אני חוששת. מיתר היא במובנים רבים "אחותו הגדולה" (אנחנו אומרים שהיא גדולה ממנו בשלושה חודשים

) - פיזית, רגשית וגם מבחינת רצון (ובעקבותיו היכולת) לעצמאות. כך יוצא, שהיא מגיעה למקומות שהוא לא "כי הוא קטן", היא מתלבשת לבד והוא לא (כי הוא לא רוצה), היום למשל, לא הסכמתי להם להתחלף בסנדלים, כי הם לא מתאימים. מיתר מיד אמרה "כי אני יותר גדולה". הדגשתי שהרגל שלה יותר גדולה. גמילה מטיטולים היתה מוקדמת יותר, דיבור יותר מתוחכם וכדומה. חלק מזה, זה "טבעי": היא נולדה גדולה ובשלה יותר, ואולי גם בגלל שהיא בת (בגן - רואים הבדל גדול בין הבנות לבנים, גם באותם גילאים. אוריין דווקא "עם הבנות" במובן הזה, ועדיין, בהשוואה הבלתי נמנעת למיתר, הוא "קטן"), אבל חלק מכך זה גם היחסים התאומיים. אם היא הגדולה אז אני אהיה התינוק (ולכן: רוצה/צריך עזרה בלבוש, מדבר תינוקי (משמיט אותיות שהוא יכול לבטא, מוותר על דקדוק שהוא יודע), ובוחר בתפקיד "השני" בעוד מקומות (נסיעה באופניים הפכה ממש בלתי אפשרית - הוא נוסע לאט ברמה שמשגעת פילים, במיוחד בחום הישראלי - והוא מסוגל לנסוע מהר יותר). אני מרגישה שהויתור על הזכות לרצות להיות ראשון (בניגוד לויתור על התור שלו, שעם זה כאמור אין לי בעיה) הוא חלק מזה, וכאן, אני כן חושבת שאנחנו, ההורים, צריכים לעודד איזון, כי המצב שבו היא עוזרת לו להתלבש/לנעול/... הוא מצב קיים (מיוזמתם, בדרך כלל) ולמרות שיש בו עזרה הדדית שהיא מאד רצויה בעיני, יש כאן גם פטרוניות וויתור על יכולות, שהוא מדאיג בעיני. יש יותר מדי סיפורים (אמיתיים) על תאומים שאחד מהם מסתמך על יכולותיו של השני עד כדי חוסר עצמאות (ברמות שונות). מצד שני, אולי הוא פשוט עוד לא בשלב שזה מפריע לו, ועוד זמן קצר גם הוא יגיע לשם (יותר פעמים)? ואני דווקא צריכה לנצל את היתרון שזה לא קורה (כל הזמן) ביחד? ברברתי המון, מקווה שלפחות הצלחתי להעביר את מורכבות העניין...

 

[אפרתש]

משהו על תאומים

אין לי, אבל לשכנים שלנו יש. הם ארו שסוג הקשר וחלוקת התפקידים בין הילדים בעצם עוצרים את שני הילדים. גם שם הילדה יותר בוגרת, והילד "נשאר תינוק". כשהילדים היו בני שלוש, הוחלט לשלוח אותם לשני גנים נפרדים (ובלית ברירה - גנים במרחק נסיעה זה מזה, לא שניים באותו אשכול). ההורים אומרים שההפרדה הזו תרמה להם רבות. ואגב - הם עדיין חברים מאד טובים ומאד קרובים.

 

[לאה_מ]

בהחלט הצלחת להעביר

ואני מסכימה שזו בעיה קשה. אין לי שום נסיון בהתמודדות איתה, כי אצלי ההפרשים בין הילדים גדולים. אני חושבת, שלמרות זאת, ככל שיחלוף הזמן, אתם תמצאו את השונה בכל אחד מהם, ותשכילו לפתח אצל כל אחד מהם את אותם תחומים שבהם הוא מתעניין - זה בסופו של דבר יצור הפרדה מסויימת. אני מניחה שהפרדה מוחלטת אי אפשר ליצור. חשבת לשאול אותם מה דעתם? אפשר ביחד ואפשר גם לחוד - האם זה מפריע לאוריין? האם הם יכולים לחשוב על רעיונות לפתרון במקומות שבהם שניהם רוצים להיות ראשונים? אולי תגלי שיש להם רעיונות יותר טובים מאשר לנו.

 

[vered4]

האם את מנסה להגן עליו

או להדריך אותו? כי נשמע שהוא נהנה מהמצב. מצד שני תאומים זה משהו מיוחד.