אני קצת חדשה...

[ziv`s girl]

אני קצת חדשה...

אבל אני מקווה לתגובות... או קיי אז ככה... באתי לפה... כי אני מקווה שאף אחת מה``חברות`` שלי לא תמצא אותי כאן... באתי לפה כדי לשפוך את הלב... כי אין לי לפני משהו אחר לעשות את זה... אף אחד לבטוח ולסמוך עליו.. אז ככה... אני ילדה משועממת משעממת ודי ממוצעת לכאורה... וכאן מתחילות כל הבעיות... אני דלוקה על איזה משהו שהוא גדול ממני בשנתיים (זיו)... והוא ממש לא שם עלי... אני לא יודעת מה לעשות... ולגשת אליו זה ממש לא בא בחשבון כי אני ממש ביישנית... וכשאני מתחילה לדבר עם אנשים אני מתחילה להיות אדומה... חוץ מזה... אני עכשיו בגיל שצמאים לאהבה... לחבר נשיקה ראשונה... אז כל אדם שאני פוגשת אני לא יודעת אם אני מאוהבת או סתם רוצה לאהוב... או סתם להתחמק מאהבתי אל זיו... עכשיו... חברות שלי... מחשיבות אותי כעמוד תמיכה... מישהי חייכנית רוב הזמן... עוזרת לאחרים... מן פסיכולוגית שלהן... ולכן... כל פעם כשלי יש בעיה... הן לא לוקחות את זה ברצינות ``את תתגברי`` וכאלה דברים... אלה התגובות... אני מרגישה זאת חסרת ערך... אתמול גם גיליתי.. שחברות שבחיים לא הייתי מעלה על דעתי שיגידו עלי דברים רעים עושות את זה... זה כל כך מעליב... וכואב... המממ...... הלימודים.... עוד נקודה רגישה... אני תמיד הייתי תלמידה מצטיינת... ובשנה האחרונה התחלתי להתדרדר... אני מבריזה הרבה... לא עושה כלום... ולבסוף אני מרגישה שכל זה מוחץ אותי... אני לא יכולה לנשום מרוב לחץ... כאילו כל העולם על כתפי... ההורים? ממש מרוחקים ממני... אנחנו לא מדברים... שום דבר... בקושי היי וביי... חוץ מזה... יש לי טיול שאני ועוד כמה אנשים אמורים לארגן... אני מרגישה שהוא יוציא אותי מכל העומס... מן טיול שבו מתרכזים רק במסלול... ניקוי הראש מכל הזבל היום יומי... אבל הוא לא בטוח יצא לפועל בגלל אנשים מפונקים ומעצבנים... יש לי 2 חברות האחת אנורקסית והשניה בולמית... שניהן עושות לכולם את החיים קשים... כי הן מסרבות לצאת מזה... לא מזמן די רבתי עם אחת מהן... בא לי לצעוק... להציא את הכאב... אבל אין לי מקום לעשות את זה... אההההההההההההההה................. (זה לא ממש עוזר...) הדרך הכי יעילה בינתיים (לפי מה שהבנתי מאחת הבולמיות..) זה לדחוף אצבע לגרון... להקיא את הנשמה... ככה... אני (לדבריה..) ארגיש נקיה... משוחררת... אני יודעת שזה לא הפתרון הנכון... וזה רק יזיק לי... אבל זה הדבר הזמין ביותר שיש לי... במילא לאף אחד לא אכפת... בבקשה תעזרו לי! ללכת ליעוץ אני לא יכולה... אין לי מה לעשות... אין לי אף אחד בעולם הזה... בבקשה... H-E-L-P-!-!-! ) המתוסבכת... או... הבלונדה העצובה 8-(

 

[רוח רפאים]

שלום

ברוכה הבאה לפורום..... אני רוח..... סתם מישהי שפה כל הזמן.... מבינה אותך. מאד השעמום הבית ספר הבית (ההורים) לעזור אני לא ממש יודעת איך בנתיים. מצטערת אבל ברוכה הבאה מקווה שיעזור לך. רוח,

 

[ziv`s girl]

היי רוח...

עצם זב שענו לי... כבר נותן לי הרגשה טובה... תודה לך חמודה... אוהבת... בלונדה עצובה וקצת מטורללת היום (תוצאה ישירה של דיכי...) 8-(

 

[mron10]

שלום לך

הרגשות הבלבול קוראים לכלנו כשזה בא זה בא בבומים ,לפעמים שום דבר לא מסתדר ,אז בואי נעשה קצת סדר בבלאגן ,הבחור זיו שאת אוהבת אם קשה לך לעמוד ולו ,את יכולה לכתוב לו מכתב ולספר לו ,מקסימום יגיד לא מתאים ,או ליצור יותר קשר טלפוני לאט לאט להתידד ,לגבי הלימודים אם היית מצטינת חבל שאת זורקת הכל ,אל תדרשי מעצך להיות 100 אבל אל תרשי לעצמך ללכת לקיצוניות השניה פשוט חבל ,אספי את עמצך כי את מסוגלת ,והדבר שהכי הפריע לי הוא הענין עם הוריך ,מה זה בי ואי ,אני חושבת שאת חייבת לדרוש מהם שיחה על כל הענין בשביל זה הם הוריך לספר להם שאת מרגישה ניתוק חוסר הקשבה ורעחוק ,אני בתור אמא אם בתי היתה אומרת לי דבר כזה היתי מתעוררת מיד ,אפשר גם לכתוב מכתב כן גם בתי לא אחת כתבה לי ואני השבתי לה ,זה עוזר לשבור את הקרח של הפעם הראשונה,ואחרונות החברות שלך תדרשי מהם שיהיו רציניות כשאת מספרת להם משהו רציני ,נכון יש זמן לצחוק אבל בין חברות אין כל הזמן צחוקים ,תראי את זה בהבעת פנים בטון הדיבור ,אני מרגישה שאת מסוגלת לזה ,אני נכנסת לפורום הזה לא כל הזמן ,אבל אם תרצי עזרה תפני אלי בשם ,ואשתדל לתמוך ולעזור שושנה

 

[ziv`s girl]

היי שושי....

מה שלומך... אני כותבת את ההודעה הזו בפעם השניה.... אפילו דבר פשוט כמו לכתוב הודעה אני לא מסוגלת לעשות... ובכן... בקשר לזיו... אין סיכוי... פעם היה לי בטחון עצמי הייתי מופיעה לפני קהל רב (ריקוד..) ונאומים במסגרת מעצת תלמידים וכו`... הייתי נורא פעילה וזה דרש בטחון עצמי שכמובן היה לי... אבל עברתי לבי``ס אחר וככה גם הבטחון נעלם... לפעמים אני אפילו מתחילה להתאדם כשחברות אומרות לי משהו... למה? הרי הן מכירות אותי יותר טוב מכולם! אולי אפילו יותר טוב ממני... בקשר לזיו... התקשרתי... אבל לא הצלחתי להוציא הגה מהפה... מספיק ששמעתי את קולו וכבר נתקתי... אז זה לא כל כך בא בחשבון לצערי... הלימודים... אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבאתי לבי``ס לכל השיעורים במשך שבוע שלם אחד... ומהרגלים רעים קשה להפתר... אבל אני משתדלת... ההורים- אמא... כאילו לא מכירה אותי... עם אבא המצב קצת יותר טוב... אבל איתו הגעתי למצב של אני לא יכולה לנהל איתו שיחה בלי ששתינו נתעצבן... הלכנו כבר ליועצת ולפסיכולוגית בי``ס אבל הוא מסרב להבין את הבעיה... הוא מתכחש לה... חברות- אולי נראה להם שיש להן יותר מדי בעיות על הראש והן לא צריכות את שלי... אחת רוצה להתאבד כל שני וחמישי... השניה היא אנורקסית.... היא צריכה לחשבו על איך לא לחשוף את הסוד הזה לחברות ואיך לשקר להן... השלישית בולמית- צריכה למצוא דרך לצאת מכל הסיבוכים הכרוכים במחלה... ואני... צריכה להיות עם חיוך על הפנים... ילדת האושר והשמחה... הרי הרגלים לא משתנים (הן לא רואות שאני מתפוצצת מבפנים...) פרצופים כועסים טון אחר דכאון... ממש לא משפיע... ``היא בטח עושה דאווינים...`` ``זה סתם שטויות... הצגות...`` הרי גם היא ``צריכה קצת צומי``... רק הו יכולות להיות רציניות רק להן יש בעיות... אני הרי לא בן אדם... אני ילדת אושר... מוטציה שמחה... נמאס לי! אני רוצה הלתחיל חיים חדשים.. מקום חדש... חברים חדשים... בי``ס חדש... עבר נקי.. אוהבת... ילדת האושר... שלא תמיד שמחה...

 

[survivor1]

שלום לך..

אני מבינה אותך כשאת מדברת על לחייך מבחוץ. גם אני עושה את זה תמיד. אני ``הליצן של החבורה``. תמיד צריכה להיות שמחה. בגלל זה אני חיה תמיד בשקר. לא נותנת שידעו, שיבחינו במשהו לא בסדר בילדה השמחה. אסור שיכאב לי. אסור שאני ארגיש רע. מבינה אותך ילדה. גם אני צריכה להראות שהכל בסדר מבחוץ. גם לי אסור להראות שרע. גם אני צריכה לעזור לאחרות. לתת להן עצות. אל תתני לזה לדכא אותך. גם התור שלך יגיע. הנה הוא הגיע. פה התור שלך לדבר. לספר מה כואב לך.

 

[סהר-תמיכה]

שלום לך

הילדה של עצמך קודם כל... אם אפשר? עידן הלאף אחד לא אכפת נגמר, אם אפשר. כאן את יכולה להוציא את הכל במלים, לא בהקאה ולא בשיטות עקיפות אחרות. תוכלי לתמוך באחרים אבל בתנאי שגם תבואי לכאן ותספרי על עצמך... את מוזמנת. כל פעם שכואב - דברי, נקשיב, נגיב. יש לך מקום לבוא אליו.

 

[קרן שמש]

תקווה

היי בלונדה! קראתי את ההודעה שלך וזה העציב אותי. לי אישית אין הרבה מה לומר ואין לי מילים כדי לנחם אותך אך אספר לך מעט על מה שעבר עלי עד לפני כמה שנים (על אף הקושי שבלפתוח ארגז ישן). בגיל 6 איבדתי את אחי ותקופה ארוכה אחר כך, תקופה בת 7 שנים הייתי שרויה בדיכאון אין סופי. כלפי חוץ הייתי ילדה מאושרת אך הייתי מתפרצת מדי פעם בתגובות אלימות לסביבה. הייתי חושבת על התאבדויות, ועל כמה שהכל עצוב ורע. על זה שבא לי שכל העולם ימות או שלפחות שחצי מהאנשים יפצעו. מעטים ידעו על מה שעובר בי מבפנים, למרות שאפשר היה לראות את זה בקלות אבל בתכלס- הייתי כולי לבד. התקופה הזו היתה נוראה ביותר עד שיום אחד מורה שהיתה לי בחטיבת ביניים פנתה אליי ודיברה איתי, ואחרי 7 שנים של חושך גדול הגיע האור ולא רק אור אלא ממש אושר שנמשך עד היום (תודה לאל). מה שאני מתכוונת להגיד לך זה שתחזיקי מעמד! אפילו אם התקופה הזו תיהיה אין סופית בשבילך ותראה כמו משהו שעומד להמשך לנצח, ואפילו אם יש לך אלף ואחד סיבות להיות עצובה, צריך תמיד להיות בעל תקווה. הבנתי ממכתבך שאין לך עם מי לדבר, שאין לך למי לפנות אז בבבקשה אני כאן בשבילך. עברתי תקופה לא קלה, אולי אוכל לעזור גם לך להתקדם, כי אני יודעת מהי התחושה של ``אין לי אף אחד בעולם הזה``. מקווה שתתחזקי- קרן שמש.