אני קצת חדשה כאן

[princess of love]

אני קצת חדשה כאן

ובכלל בקטע של לאבד מישהו שאוהבים... אמממ... סבתא שלי נפטרה הבוקר מסרטן... עצוב לי, וקשה לי ומפחיד לי... יודעת שלה טוב עכשיו, היא לא סובלת יותר... אבל.. כואב לי מאוד...

 

[princess of love]

אממממ

הלוויה עוד שעתיים. מפחדת להתמוטט. ממשיכה לחוש רגשות אשמה שמדי פעם אמרתי: "אוף, מתי היא תמות כבר?.." לא יודעת מה לעשות עם עצמי...

 

[BooBee]

את בסדר גמור

ותוודאי שמישהו או מישהי נמצאים קרוב אלייך בשביל לתמוך בך ולחבק אותך בזמן ההלוויה. תבקשי מחברה או בת דודה שתהיה איתך. ועל רגשות האשם נדבר בהזדמנות אחרת, אל תעמיסי על עצמך יותר מידי דברים ביום אחד, טוב? מחבקת אותך מרחוק, רויטל.

 

[לונה..]

מסכימה עם רויטל..

אני זוכרת איך אחרי הלילה המפרך שהיה, פשוט לא יכולתי להשאר בבית. התקשרתי לחברה שלי, אחד האנשים היותר יפים ויקרים לי בעולם. סיפרתי לה בקצרה מה קרה, לקחתי את הכלבה והתחלתי לצעוד לעבר בית הספר (פעם ראשונה שהלכתי לבית ספר מרצוני החופשי, מה גם שזה היה ביסודי). הייתי מוכרחה נוכחות של חברים, אחרת הייתי מתעלפת. למזלי, הם היו שם, ותמכו בי לאורך כל השבעה, ואני מוקירה אותם על כך. אנשים מדהימים. כדאי לך, מתוקה, שאנשים שאת אוהבת יעמדו לצידך. ולגבי האשמה וכל מה שמתלווה אליה, אני באותה דיעה, לכל דבר יש עת.

 

[princess of love]

תודה לכן...

היה פחות נורא ממה שדימיינתי... כל הזמן הייתה איתי חברה של ההורים שבתה היא אחת החברות הכי טובות שלי, ששכלה את סבה לפני מספר חודשים.. היו מספר דברים שהיו הכי קשים מבחינתי: הראשון, לראות את העגלה ועליה סבתא שלי- עטופה סדין שחור השני, לראות את הגופה נשפכת אל תוך הבור השלישי, לראות את אבא שלי מכניס את המכתב שאח שלי כתב לה (עליו אפרט בהמשך) לתוך הקבר.. והכי קשה היה לראות את השלט הלבן על רשום שמה ננעץ בחול הרטוב... לגבי המכתב- לפני יומיים, אחי הקטן (בן 7.9) כתב לה מכתב: לסבתא _____ אני רוצה שתבריאי מאר מאר אנחנו אואבים אותך מאוד מאוד שתיחי עד 120 שנה באהבה מ____ ואתמול, אמא שלי לקחה אותו (המכתב) אליה והקריאה לה אותו. אחרי זה, כשסבא שלי (בעלה) היה במקלחת, בנה ירד לקנות משהו ורק שתי הבנות שלה היו לידה היא ביקשה מהן רשות- ועזבה... ויודעים/ות מה הרגשתי היום, כשירד גשם? שגם השמיים כועסים...

 

[BooBee]

ברוב המקרים זה נורא פחות

ממה שאנחנו מדמיינים. אני שמחתי לשמוע שבמהלך ההלוויה חברה שלך היתה איתך. המחזות שאת מתארת בהחלט קשים. אני לא מעזה להסתכל על זה, האמת. גם בהלוויה של אחותי לא התקרבתי לחלקת הקבר, לא הייתי מסוגלת. עמדתי מאחורה עם החברות והחברים שלי, שחיבקו אותי כל הזמן ובכו יחד איתי. האמת היא שאני בקושי זוכרת מה קרה שם, אני רק יודעת שצעקתי ובכיתי המון. בסיום ההלוויה ניגשתי לתלולית האדמה, עמדנו כל החברים שלה ביחד, המשכנו לבכות ואחר כך לפני שהלכנו משם, החברים שלה זרקו מלא מלא נצנצים על האדמה. זו היתה מחווה כל כך מדהימה, אחותי אהבה את הנצנצים האלה... גשם בהלוויות ואזכרות זה משהו שאפשר לבחור איך לפרש. את חושבת שהשמיים כעסו, אני חושבת שהם בכו יחד איתנו. תשארי איתנו, נסיכת האהבה, תשתפי כמה שרק בא לך, אנחנו כאן. מחבקת אותך, רויטל.

 

[princess of love]

תודה!

המון המון תודה! אין לך מושג (ואולי בעצם כן...) כמה שעזרת לי! אני נמצאת בתוך מערבולת של רגשות שאת חלקם אני בכלל לא מבינה.. סביר שבימים הקרובים יהיה לי קל יותר לפרש אותם... אנסה להעיזר בכם, אם בשאילת שאלות ואם ברצון לקבלת תמיכה... ושוב, המון תודה!

 

[pinoki]

../images/Emo4.gifככה גם אני הרגשתי...

בלוויה של סבא שלי

... היה יום בהיר כזה ופתאום ירד גשם בדיוק בקטע שהכניסו את הגופה לאדמה...

 

[nypx]

מעניין הגשם...כמה רגיל..

וכמה אחר ושונה ומבין וכועס... כמה משמעויות לגשם ויש כאלה שחושבים שגשם רק משקה את השדות אבל לגבינו ..... הוא התגובה של אלה שלמעלה להרגשות שלנו ומי יודע ? אולי אנחנו צודקים והם מעבירים לנו את הרגשות שלהם דרך הגשם הלוואי

 

[princess of love]

כל כך אהבתי את

הדרך שבה אמרת את הדברים... כל כך יפה ועם זאת, זה נורא כאב לי... ביום שישי סידרתי את הבית קצת, פיניתי מדיח, שמתיי כלים חזרה, ופתאום שמעתי אותה.. נזכרתי שכל פעם כשהייתי מספרת לה שאני עוזרת לאמא שלי היא הייתה אומרת: "איזה יופי, כמה שאת ילדה טובה" ופתאום שמעתי אותה. הרגשתי אותה עומדת מולי ואומרת לי: "איזה יופי, כמה שאת ילדה טובה" זה כל כך עצוב לי, ובכל זאת עושה לי הרגשה טובה, כאילו היא לא הלכה לתמיד, כאילו היא תחזור... ואני יודעת שלא... היא לא תחזור! אף פעם!!!!!!! למה?????????????

 

[BooBee]

ואני חשבתי השבוע

כמה שירים נכתבו על גשם. המון המון. אני מכירה איזה 20 שירים ישראלים על גשם. גשם תמיד עשה לי מצב רוח. הנקיון, הריח שאחרי, אנשים נעצרים רגע להסתכל, או אולי לחפש מקום מקלט, איזו סככה. גשם זה משהו שאי אפשר לברוח ממנו, אולי כמו התמודדות. זה תמיד מגיע מתישהו ומכה בך בראש, בלי שתהיה מוכן לכך. אבל התמודדות, כמו גשם, זה הליך טוב שמנקה לנו את המערכות ועושה קצת סדר בבלאגן, נעצרים רגע להסתכל, להתבונן, להרגיש, פשוט נעצרים, לומדים להתגונן. אוף, השעות האלה של הלילה....

מאחלת לכולנו ליל מנוחה, חמים ונעים. אני פה עם קצת נדודי שינה, מסתובבת בבית ושומעת את הרוח מכה בעצים בחוץ ומבסוטה.... נשיקות

 

[אחת מהצד]

ואני,

לא הצלחתי להסביר לבת שלי, למה חזרתי כל כך רטובה הביתה. "את כמו חתול רטוב" היא צחקה עלי, "מה, שכחת את המטריה? היית חייבת לחצות אגם קטן?" לא סיפרתי לה על המנהג המגונה שלי, לצאת מול גשם, כמו שיש עכשיו. וכמה שהסערה יותר חזקה, ככה יותר פותח את הנשמה. אולי כשתגדל עוד קצת.. וואי.. איזו סערה מדהימה.