אני קצת בבעיה....

[סופי1]

אני קצת בבעיה....

אתמול היו לי כמה קריאות היה נחמד, אני חייבת לציין שאני במד"א רק מספר שבועות. הייתה את מול תאונת דרכים, זוג קשישים נפגע, מאוד נקשרתי אליהם. הם כול הזמן החזיקו לי את היד ודיברו איתי, וכשהרופא בא הוא פשוט העיף אותי בחוסר רגישות :"אולי נפסיק עם התמיכה הנפשית??" אני לא מצפה שיהיה רגיש לכול החולים שלו, אבל שלפחות לא יהיה מניאק. זאת הקריאה הרצינית הראשונה שלי ולקחתי את זה די קשה. אחרי המשמרת הלכתי אליהם לבית חולים להיות איתם קצת. איך? איך אני עושה את ההפרדשה בין הרגש למוח?? בבקשה תעזרו לי...

 

[אקונומיקה]

אכן בעיה

נתייחס קודם כל ליחס של הרופא. אני לא מצדיקה את היחס שלו אני חושבת שיש להרבה רופאים בעיות עם צוותי מד"א ותכלס אין לי מושג להגיד לך למה.... נתקלתי לא פעם ביחס עויין כלפינו, את זה לומדים להחליק ולעבור הלאה... גם לי קורה לפעמים שאני נקשרת למקרה... מקרה שמועדד המון אהבה.... אבל נקשרים רק לאורך המקרה צריך להמשיך הלאה.... בהתחלה זה יהיה קה וזה מובן אבל עם הזמן מתרגלים, מעבר לזה אם תקשרי לכל מקרה קשה מתי יהיה הסוף? אני מאחלת לך הלחה בהמשך ההתנדבות

 

[אלי סאטיב]

הבעיה לא שלך, סופי!!

היי, אם מה שכתבת נכון, הבעיה היא של הרופא שהתנהג כמו אידיוט וזה לא משנה אם הוא יודע לעשות השתלת לב בעיניים עצומות בחמש דקות. ככה לא מתנהגים לחולים (כי המשפט שאמר מן הסתם היה צורם גם לאזני הפצועים), ככה לא מתנהגים לצוות רפואי וככה לא מתנהגים לאף בן אדם. הקטע העצוב הוא שיש אידיוטים ובטח תפגשי כאלה - רק אל תהיי מבואסת - פשוט תקחי את זה בתור שיעור על איך לא להתייחס לבני אדם אחרים. כל טוב, אלי

 

[liron rotlain]

מזדהה../images/Emo140.gif

שלום לך סופי יקרה.. אני מתנדבת במד"א כבר שנה וחצי (טיפה יותר) וכשאני רואה מה כתבת אני מבינה אותך לחלוטין. היו לי מקרים קשים וקשים פחות. אבל לכל אורך ההתנדבות שלי היו לי 3 מקרים שבמהלך הנסיעה נקשרתי לחולים מאוד מאוד... בקשר לאיך מפרידים בין הרגש למוח- תראי, מתנדבי ועובדי מד"א, כולנו בני אדם ורק בני אדם. לכולנו יש רגשות ואין מה לעשות, אנחנו מתעסקים בחיי אדם וכל אחד נקשר לחולה או פצוע שנוגע לליבו, זה טיבעי ולגטימי לגמרי. הרבה פעמים חזרתי הבייתה אחרי משמרת והייתי יושבת וחושבת על אותה נסיעה, ומה עלה בגורל החולה או הפצוע... הזמן עובר וזה מתכהה...לא חושבים על זה כל כך...כמעט כמו על כל דבר שקורה לנו בחיי היומיום. ואת יודעת מה עוד, כדאי לדבר...אם את מרגישה שזה נגע לליבך...תספרי לאנשים הקרובים לך, זה מאוד עוזר, לי בכל אופן... את מוזמנת לשתף גם במסרים האישיים... בהצלחה בהמשך ההתנדבות!!

לירון

 

[paradan]

שאלה טובה

אני ממש מבין אותך. להתייחס בכבוד ובאדיבות זה תמיד חובה. אבל לדעתי השאלה שלך לא קשורה לאדיבות או לכבוד שחובה עלינו לתת לחולים ולפצועים אלא למשהו אחר. כשאנחנו עושים פעולות מצילות חיים אסור לנו לחשוב יותר מדי זה חייב להיות אוטומטי. ובשביל זה כל התרגול וההכנות שכולנו עוברים. אם נתחיל לחשוב על איך עושים החייאה על ילד או תינוק במקום לעשות אותה לא נצליח לעשות אותה כמו שצריך. וגם אם נחשוב עליה יותר מדי אחרי לא נוכל להמשיך ולתפקד לא רק בתחום הרפואה אלא גם מבחינה אישית. פתרונות פלא אין לי ואני בטוח גם שזה מאוד אישי ותלוי באדם. מה שכן לדבר על זה עוזר בטוח. אסור לשמור את המחשבות בפנים, לשתף מישהו עמית לעבודה, בן זוג, חבר טוב הורים לא חשוב העיקר מישהו. איזה עוד דרכים? חשבתם פעם למה החברה לפעמים אוהבים מאוד חדר כושר? או שיש להם תחביבים ממש משונים שהם ממש פריקים שלהם (פורומים למשל)? או שהם פשוט הופכים להיות אטומים מבחינה רגשית ושום דבר לא מזיז להם? על אלכוהול אני כבר לא מדבר (רק בסרטים ראיתי...). גם כל אלה דרכים אבל אני חושב שרק הראשונות חיוביות... רק טופ, דני