אני קוראת כאן על מקרים קשים שאנשים

[א ס י ת]

אני קוראת כאן על מקרים קשים שאנשים

עברו ואיך יצאו מהם מחוזקים יותר. יש התפעלות גדולה מהדברים האלה שאני לא שותפה לה..ואני אסביר את עצמי. לי יש נקודת מבט של ניצולת שואה. אני נולדתי בסוף מלחמת העולם השניה. ולכן לצורך העניין אני נחשבת לדור ראשון של ניצולי שואה. היחס שלי למוות או למחלות הוא די טריוואלי, לא נרעשת מזה. כי הורי לימדו אותי, בעיקבות הכחדת משפחותינו, שצריך להביט קדימה, ולא לנבור בעבר. אמי הייתה נוהגת לומר שמי שמת מת ומי שחי חי. ככה היא פתרה לעצמה את הטרגדיה שלנו. בצורה כזאת היא הצליחה לשקם את חיי המשפחה שלנו ומאוד לקדם אותנו. אנחנו באופן טיבעי משפחה מאטריכלית (האשה עומדת בראש המשפחה מכל הבחינות). הפמיניזם לא מדבר אלי כי הוא נראה לי טיבעי. ככהתמיד הייתה המשפחה שלי. ואת זה כמובן הורשתי לבנות שלי. הגבר מעולם לא היה דמות חשובה לצורך החלטות. אבל תמיד חיינו בזוגיות. וזה מאוד מעניין עכשיו שאני חושבת על זה. גם היחס שלי לחיים ולמוות הוא אותו דבר. אני לא מתרגשת מסיפורי גבורה. אני רואה רק את הצד העיסקי בהם. הצלחת לשרוד יופי, תמשיך הלאה. אל תביט אחורה, כי שם כבר אין כלום. מה שהיה היה, ומה שהיה מת, תביט קדימה למשימה הבאה. בנוסף בגיל שנתים וחצי אושפזתי לבדי עקב מחלה, בסנטוריום גרמני, המטפלות שם היו נזירות גרמניות. שבקושי הבינו בילדים. הורי הורשו להגיע רק פעם בחודש לביקור. שנה שלימה הייתי שם לבד. עכשיו תתארו לעצמכם שאתם שולחים את הילד שלכם בגיל שנים וחצי להתחנך במוסד אנגלי (לא חושב מה הסיבה), ומחזירים אותו הבייתה בגיל שלוש וחצי. מה קורה לילד? נכון, הוא נהיה זר, אנלגי כזה. לא מבין את השטיקים של המשפחה שלו. אלה שנים מאוד חשובות בעיצוב אישיות הילד. כל מה שמוטבע בו עד גיל שלוש נשאר לנצח. מצד שני הילד קודם כל כועס עליכם ששלחתם אותו מהבית. הוא כמובן לא מבין שזה היה לטובתו. הוא רק יודע שהוא היה לא רצוי, כי שלחתם אותו מכם. הוא חוזר אליכם כועס, הכעס הזה ילווה אותו כל חייו. כי אתם בגדתם בו. מלבד זאת הוא מרגיש זרות בכל זאת אתם משפחה ישראלית עם גינונים ישראלים ווא חזר לאיכם מין אנגלי כזה. מנומס ואדיב. גם אתם מנסים שןב לסגל אותו בחזרה אליכם, אבל מה? זה לא הולך. אתם מרגישים שהוא מתנשא עליכם. כי הוא צוחק מהרגשנות הישראלית. ונחזור אלי, אני חזרתי להורי הפולניים, ילדה קטנה וגרמניה עם גרמנית גבוהה של משכילים. פדנטית, מסתפקת במועט, מאוד מדוייקת, תלמידה מעולה, ובעיקר לא מבינה את הרגשנות הפולנית. כמובן שכעסתי עלי הורי נורא על שזנחו אותי למקום שבו הייתי חייבת לשרוד לבד בגיל כל צעיר. הנזירות היכו אותי גם בגלל שהן היו אנטישמיות. לא משנה מה היה גילי. אני גם קלטתי את החרדה של אמי בקשר להתנהגות של הנזירות (היא פחדה מאנטישמיות, מה שהיה נכון). אני זוכרת בתקופה ההיא הייתי נורא דואגת לאמי. הייתי יושבת וחושבת עליה. לא זוכרת שדאגתי לעצמי, ידעתי שיש לי הכוחות לשרוד. אני חושבת שההתנסות הזאת והיכולת לשרוד למרות הכל, תרמו לחוסן שלי הנפשי כפי הוא התבטא במשך חיי. בנוסף, למדתי מהנזירות להסתפק במועט. כך ששרדתי תקופות של כמעט רעב עם משפחתי. מעולם לא נפלתי. אפילו כשהייתי בשיא התחתית, תמיד יכולתי לקום על רגלי. כמו עוף החול, ולהתחיל הכל מחדש. ואז בגיל 4וחצי אני עולה לארץ. וכמובן המכבש הנורא של להסתגל להיות ישראלית. שוב הסתגלות מהירה נדרשת ממני. למדתי לעשות הכל מהר בחיים. ובעיקר להמשיך הלאה. לא להביט אחורה. כי העבר מת. כשמשפחתי הבוגרת הלכה לעולמה, אני סגרתי את החשבון שלי עם השואה. לא מתייחסת לזה יותר, לא מחפשת שורשים. לא מעניין אותי כלום מהעבר שלי. אני חיה כאן ועכשיוואת העתיד בחלומות ברי השגה. את העתיד האמיתי אני מוצאת במדע בדיוני שאני חסידה שלו. אני גם לא מתרגשת מאנשים. מי שמתאים שיצטרף אלי, ומי שלא אני לא כועסת אם עוזבים אותי. אני מקבלת דברים כאלה בשלווה. במילא יש הרבה אנשים שמעוניינים להיות איתי בקשר, אבל אני לא טיפוס חברותי. מעדיפה רק את החכמים. ואת זה קה למצוא. יש פה כמה בפורום הזה. אז אולי אתם רוצים לתת לי צל"ש על זה ששרדתי את המלחמה, ששרדתי את המחלה, ששרדתי את העליה לארץ, את החיים במשפחתי בצל השואה. ויש עוד הרבה דברים שעברתי בחיי קשים לא פחות, שזה לא המקום לספר. וכמובן שסידרתי את הילדים שלי ומשפחותיהם מבחינת מגורים. ועזרתי לעשרות חברות לשקם את חייהן. אולי אני זקוקה לצל"ש עבור יכולת ההשרדות שלי. מי יודע.. רק שאני חושבת שלא מגיע לי כלום.. אלה הם חיי ועשיתי בהם כמיטב יכולתי, למה אני צריכה על זה מחיאות כפיים? מהפורומים אני מבינה שאני באמת עשיתי ועושה הרבה. אבל לי זה לא מרגיש כך. זאת היכולת שלי ואני חיה אותה. ואני לא מבינה על מה ההתרגשות. לפעמים אני קוראת כאן דברים שאני לא מבינה מה הבעיה בכלל.. כנראה זה הכל נובע שאני ילדת מלחמה ושואה, ואתם לא. לי לא היו חיים "נורמליים" מההתחלה ולכן זה ההבדל בראיית הדברים. לי יש תמיד עיצות מעשיות בלי חיבוטי נפש. למדתי להיות אדם שלא מהסס, כי כנראה היסוסים בתחילת חיי היו עבורי סכנת מוות. כשהייתי קטנה הייתי חייבת לנווט את עצמי כך שהנזירות לא תפגענה בי יותר מדי. שלא נדבר שאף פעם לא בכיתי, כי זה היה אומר שהייתי מקבלת יותר מכות. היום בדיאבד, אני מעדיפה להיות יותר ייקית מאשר פולניה. הייקיות עזרה לי בחיים בצורה שלא תאמן. מעולם לא הייתי בראיון עבודה אמיתי. תמיד קבלו אותי לעבודה לאחר שיחה קצרה. אני אמינה בצורה שמאפשרת לי להיות בטוחה שאקבל עבודה בכל גיל, אם אצטרך לשרוד. עכשיו מצבי בסדר. ותודה שהגעתם עד הלום.

 

[האם של איתי]

הגעתי עד הלום, ויש לי מה לומר לך

ראשית את מאד מרכזית. לאורך כל הספור הפרטי והמאד מיוחד אם לא יוצא דופן שלך את ציר שמחולל את המציאות שלו. ולמה אני מתכוונת, ילד קטן, רך בשנים, סופג כל הזמן השפעות לא מתוך מצב קיומי של הישרדות (בדרך כלל, ואני מוציאה מן הכלל ההתייחסותי הזה, משפחות מתחת לקו העוני ,עולם שלישי , משפחות בעייתיות וככה)ילד בן שנתיים לא מתחיל בדרך כלל לנהל את חייו.יש לו אמא שאומרת לו באהבה מה טוב לו ומה רע לו. יש לו אחים ואחיות, או חברים קטנים שהאם מצמידה לו, הוא חי בצמר גפן מסוים. את לא. ומכאן, שאת נוטה להבין את העולם מתוך העולם שלך ולא מתוך העולם שלו (של העולם). מעבר לעובדה שהעולם הוא בעיני המתבונן, על פי מערכת השיפוטים שלך, למה שלא נתפס בעינייך אין מקום, או מה הוא עושה עניין, החיים פשוטים. בעולם חיים המון בני אדם שמסתכלים על העולם מתוך עיניהם, וחשוב שכל אחד מאיתנו יתבונן בנקודת המבט שלהם מתוך המקום שלהם ולא מהמקום שלו. ואתן לך דוגמה, את קובעת הפמיניזם לא מדבר אלי כי הוא נראה לי טבעי. המשפט לא מובן בעיקר משום שבעולם מחוץ לך כל הנשים מופלות לרעה בהמון תחומים. למה דווקא את, שגדלת במשפחה מטראיכלית לא מסוגלת לנהל דיאלוג עם העולם הפמיניסטי. העבר מת, את אומרת בבחינת דיסונאנס קוגניטיבי. כל הספור שלך הוא העבר שלך, שמהווה מקום של הסבר לרוב הרגשות והמחשבות שלך כפי שאת מביעה אותם לאורך כל הספור רק שאני חושבת שלא מגיע לי כלום", האמנם ברחל ביתך הקטנה אסית חמודה, את באמת חושבת שלא מגיע לך כלום ? את באמת חושבת שלא מגיע לך מחיאות כפיים אחרי ספור כזה ? אני בטוחה שאת שמטת את המשפט ממקום שאני לא רוצה להתייחס אליו, משום שכולנו חוטאים בו,לא פעם ולא פעמיים . אם את מרשה לי אני רוצה למחוא לך כפים כאן מיד ועכשיו כי כשאני מנסה להבין את העולם שלך מתוך הספור שלך, את ראויה ליותר ממחיאת כף אני קוראת כאן דברים את כותבת ואני לא מבינה מה הבעיה: העובדה שאת לא מבינה לא עושה את הבעיה ללא בעיה. את שופטת את העולם מתוך העולם שלך, ולא מעמידה את עצמך במקומו של מי שכותב. העולם הוא מחוץ לך, הוא לא בתוכך רק העולם שלך צפון בך. זה המון, אבל לא כל העולם כולו יש לי תמיד עצות מעשיות בלי חיבוטי נפש", את החלטת שהעצות שלך מעשיות, מי שיקבל את העצה צריך להחליט שהיא מעשית, מהסיבה שאת רק נותנת את העצה, את המעשים מקבל העצה יצטרך לבצע יכול להיות שמה שמתאים לך, בכלל לא מתאים לזולתך, ואז העצה שלך ממש לא מעשית בשבילך היסוס היא סכנת מוות, בשביל הזולת החלטה מהירה היא סכנת מות. איפה יש צדק ? אני לא טיפוס חברותי אני מעדיפה רק את החכמים. וכמובן, חכם הוא מי שבעיניך חכם,יש איזה סרגל לחכמה? מבחן IQ או אולי כסף ? או רזה שאוכל נכון ועושה ספורט ? האם מי שנחשב בעיניך טפש, מרגיש את שיפוטיך ומתרחק ממך ? או האם קורה להיפך, את מחליטה הוא או היא טפשים וחותכת ? אני מבקשת להודות לך על הספור שלך כי הוא ספור חזק ומעצים ומשאיר המון מקום לדמיון. כי בהחלט ספור החיים שלך הוא מיוחד במינו ויש לי באופן אישי המון מוסר השכל.אני כמובן מכבדת כל מילה, וגם את הרצון שלך לחלוק בו עם כולנו

 

[התאומה האחת]

האם של איתי-../images/Emo45.gif,ולאסית-../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif

 

[א ס י ת]

האם של איתי תודה לך שיכולת

להתמודד עם סיפור חיי. שכמו שאמרת הוא מאוד מוביל ומרכזי בכל החלטה שלי. אני מצטטת אותך "ומכאן, שאת נוטה להבין את העולם מתוך העולם שלך ולא מתוך העולם שלו (של העולם). " האם זה לא כך לרובינו? האם אנחנו באמת יכולים להכנס לנעליו של אדם אחר ולגעת בו? לפעמים כן..וצריך ללמוד הרבה פסיכולוגיה על מנת להבין את הזולת. או להיות בעלי חיישנים מאוד רגישים. כתבתי גם שעזרתי להרבה מאוד אנשים בחיי, מלמצוא בני זוג מתאימים ולהנשא, ועד למצוא עבודה. ובכלל עזרה כללית ע"י שיחות ארוכות שניהלתי עם חברותי. אני נוהגת לעזור רק לנשים, כי הן מופלות לרעה. עזרתי הייתה תמיד במקום, והייתה מאוד מעשית..כך שקצת הצלחתי להכנס לעולמן של חברותי ולנטרל את עולמי, על מנת לתמוך בהן. אנשים חכמים הם אנשים כמוך. אומנם אין לי את האמפטיה שיש לך לרוב האנשים..אבל כשיש לי מה לומר אני אומרת..די ישירות. מי שמאוד מעריך את הישירות שלי הם גברים דוקא. שהרי גדלתי כמו גבר, עם עוד 3 בנים סביבי. הסיבה שאני חושבת שהפמניסטיות בארץ טועות היא שהן הגיעו ממצב של "עבדות" נשית. הדבר דומה ליציאת מצרים. משה מוציא ממצרים את בני ישראל העבדים והופך אותם לעם של לוחמים. בסיפור הזה, לא מסופר שאלוהים מצא בין העבדים מנהיג ואמר לו תוציא את בני ישראל ממצרים. אלא הוא מספר שמשה נמצא ע"י בת פרעה, לא פחות, ומאומץ על ידה. משה גדל בבית המלוכה כאחד מנסיכי בית המלוכה. הוא לא יודע שהוא עברי. הוא לא יודע שהוא מתחנך להיות מנהיג. החינוך והסביבה של בית המלוכה הופכים אותו למנהיג כמו שאר הנסיכים. אין לו את הפחדים והנכנעות של עבד כמו שיש לאחיו בני ישראל העבדים. רק אדם כזה מסוגל להיות מנהיג של אומה. יש לו את הרקע והיכולת להנהיג. במצוות האל, משה מוציא את בני ישראל ממצרים. אבל לא הולך איתם ישר לארץ ישראל. המסע הישיר לארץ יכול להימשך לכל היותר 3 חודשים בהליכה די איטית והרבה חניות. המרחק לא גדול בין מצרים לארץ ישראל. משה בוחר בחניית ביניים של 40 שנה לבני ישראל. 40 שנה הם לא טועמים עבדות. כל סממני העבדות נעלמים, נולד דור חדש ואולי 2 דורות של אנשים שלא טעמו עבדות. אנשים חופשיים. רק אנשים חופשיים מסוגלים להפוך ללוחמים שבבוא העת יכבשו את הארץ המובטחת. תקופת הביינים הזאת היא חיונית למהפך מעבד לאדם חופשי. עבד לא מסוגל להיות לוחם. כי בעבד מוטבעת ניכנעות שלא מאפשרת לו להלחם. העבד בא ממקום שבו צרכיו של האדון קודמים לשלו. ואילו האדם החופשי מגיע ממקום שצרכיו הם במקום ראשון. העבד ילחם על חיי אדונו, ואילו האיש החופשי ילחם על חייו הוא. איך זה מתחבר לנשים? נשים מחונכות להשמע לגברים, בדגם הנפוץ בארץ שהוא הדגם הפטריארכלי האב הוא הקובע. למרות שאפשר לחשוב לפעמים שהגבר והאשה שוים, זה לא כך. אם יש להם כלב בבית, צריך לבדוק את מי הכלב הכי מכבד. את מנהיג המשפחה. במשפחה פטריארכלית שזה הרוב בארץ, זה הגבר. ובמשפחה מטריאכלית זאת האשה. יש הרבה משפחות מטריאכליות באירופה המזרחית. זה עניין של תרבות. הילדה הגדלה במשפחה פטריארכלית, שוויונית לכאורה, לומדת שדבריו של האבא טיפה יותר חשובים מאלה של האמא. היא לומדת שאמה מקשיבה לאביה בתשומת לב, קצת יותר ממה שהוא מקשיב לה. היא חשה כמו כלב, מי המנהיג האמיתי של הבית. הילדה לומדת מאמה איך לשרוד במצב כזה ולנצל אותו לטובתה. חירות אמיתית הילדה לא תקבל כמו שנותנים לאחיה, כי היא מזדהה עם האם. אבל בכדי לשרוד את הנכנעות של האם, היא תתחיל לעשות מניפולציות. אצל הבנות זה מתבטא בעשיית חיינדלאך שמצחיקים את האב ומרככים את ליבו. ככל שהיא עושה יותר חיינדאלך ככה היא מקבלת יותר דברים. היא נעשית הבת של האבא. אם היא הייתה נגשת אליו ישירות ואומרת אבא אני רוצה כך וכך, כמו שאחיה אומרים, הוא היה מסרב תמיד, והיה עוטף אותה בכל מיני תירוצים מדוע לא כדאי לה לטובתה כמובן.. ולהרגשתו. הרי היא ילדה ונתונה ליותר סכנות...הוא כאב וכזכר אמור להגן עליה הרי היא בתו, בדיוק כמו שהוא מגן על אשתו, כי היא נקבה. בעיניו כל אשה זקוקה להגנה. הגנת היתר לבת, שכאמור נעשה לטובתה, היא בדיוק הבעיה. היא זאת שמשתקת אותה מלפעול בצורה פתוחה וישירה כמו גברים. גברים לא זקוקים להגנת יתר. מדוע הנשים כן? מהחינוך הזה נולדות נשים כנועות..שמברברות המון על עשייה ועושות מעט. אם אישה רוצה להפסיק להיות כנועה, היא חייבת להפסיק לברבר ולהתחיל לעשות דברים בעצמה ללא אישור מגבר (אבא, בעל אח). רק העשייה העצמאית תעמיד אותה בשורה הראשונה עם גברים. ועדיף שגם תצבור רכוש, כי כידוע בעל המאה הוא גם בעל הדיעה.נ לגברים יש ריספקט מיוחד ששמור רק לנשים עשירות. אני אישית מרגישה שאני בעלת יכולת לבצע את מה שאני רוצה. אני בודקת אם כדאי לי לעשות דברים, כמו אשת עסקים..עושה לעצמי חשבונות של רווח והפסד (כלכליים, עם מחשבון, פר שנה, פר 10 שנים וכו'). לא נותנת לבירבורים לשנות את כיווני. אחי אמר לי פעם, שאם אני רוצה להשיג משהו שום מיכשול לא עומד בפני. את אותה יכולת הנחלתי לבתי. בתי היא אומנית ידועה בניו יורק. אגב רק בניו יורק היא הייתה יכולה למממש את היכולות שלה. כי שם הפמיניזם הוא אמיתי. בניו יורק יש אפשרות אמיתי לנשים להצליח. אני יודעת זאת כי התגוררתי שם 4 שנים וקלטתי את האפשרויות הפתוחות לנשים שם. נפלא ומדהים לדעתי. איך אני משיגה דברים, יש בהתחלה החלום, אחר כך מתגבש הרצון, אחר כך אני מחפשת את צורת הפעולה. ואז בעיתוי מתאים אני מבצעת. אני לעולם לא חולמת על משהו שאינו בר מימוש. ואם כבר מימוש, אז מימוש ברמה גבוהה, אחרת זה לא מעניין. נכון, אני דורשת מעצמי מצוינות. למרות עברי "הכבד", אני לא אדם ממורמר. העבר משפיע עלי רק בתחום הלוחמנות. לצערי אין לי אמפטיה לתבוסתנות, שאני מוצאת לצערי אצל הרבה נשים. לחלקם אני עוזרת כאמור והן משיגות את יעדן. לצערי יש כאלה שאי אפשר לעזור להן, אז אני מניחה להן להמשיך לברבר. אין לי סבלנות לדברת ללא מעשה. זאת כנראה הסיבה שלא פניתי לאקדמיה בתור קריירה, ודוקא הלכתי לכיוון עסקים. אם הייתה לי אמפטיה למסכנות, הייתי יכולה להיות פסיכולוגית מצליחה. כמו שאמרתי הרבה אנשים, גם ברשת, נעזרו בי בעיצות מדוייקות שנתתי להם, הם אמרו תודה והלכו לדרכם. וזה בסדר מצידי. תראי האם של איתי, מהמקום שאני מגיעה ממנו, של חרדות עמוקות וצורך השרדות של מלחמה כל כך קשה והרס משפחות. החיים בארץ נראים לי ממש קלי קלות. אני לא מכירה עוד בן אדם כמוני שעבר כל כך הרבה בחייו ושרד אותם, ובעיקר ממשיך לחייך. אולי איוב.. לא יודעת.

ותודה על מחיאות הכפיים.

ותוןדה שהגעתן עד הלום.

 

[האם של איתי]

אל תדון אדם עד שתגיע למקומו

לא צריך הרבה פסיכולוגיה כדי להבין את המשפט הזה. תראי אסית, את אדם מאד ביקורתי. את ההצדקה לביקורת שלך את שואבת מהעבר שלך (שדווקא ממנו התרחקת כל כך במסר הקודם) זה כמובן בסדר מבחינתי, כל זמן שתביני שמה טוב בשבילך רק טוב בשבילך. למישהו אחר יהיה טוב עם מה שבכלל לא ידוע לך. את החד משמעיות שלך לגבי הפמיניזם קל כל כך להזים שאת אפילו לא מתארת לעצמך. ואני עושה את זה לא כדי להוכיח לך שאת לא צודקת בגישתך לפמיניזם אלא כדי להראות לך, שמה שאת רואה, לא נכון לגבי כל העולם, הוא נכון רק לגביך וכל נסיון שלך להרחיב את גבולות השיפוט שלך מעבר לעצמך לוקה בחסר. ראי, לקחת את ספור יציאת מצרים מעבדות לחירות ואמרת אלוהים בחר במנהיג שגדל כבן מלך אותו מנהיג ( שכחת לציין שהוא כבד פה ונדרש למתורגמן בגוף הסרט - אהרון) חוצה את המדבר ארבעים שנה כדי לגדל דור מדבר חופשי, חף מתחושה של עבד. מה שכחת לציין בספור העבדים לדבריך מרדו במשה עד העצם (לא בכדי נשברו הלוחות) משה ואהרון הצליחו לדכא את מרד העבדים העבדים חזרו לעצמם, דהיינו נשבעו להאמין באל אחד בלבד ואז משה נתן להם את לוחות הברית הם יצאו מהעבדות לפרעה, ונכנסו לעבדות פנדמנטליסטית את רואה בזה הבדל אני ממש לא. ובאשר לאנלוגיה אמנם התא המשפחתי מאד חשוב בחינוך וככה, אבל מה הקשר בין זה לבין חוסר ההלימות והשוויון בשכר מה הקשר בין זה לבין תיקרת הזכוכית (ואל תגידי לי שאין יש זו עובדה) ניו יורק ניו יורק אני מכירה את התרבות האמריקאית היטב מכל מיני דיסיפלינות באשר לפמיניזם אני ממש חזקה. הידעת ? שביל קלינטון העביר חוק בשני הבתים המכריח 5% מהמכרזים של המדינה להגיע לעסקים בבעלות נשים ? את בוודאי מתארת לעצמך מה פירושם של 5% זעירים מהיקף המכרזים השנתי של ממשלת ארצות הברית. חשבת מה תיקון שולי כזה עושה למעמד האישה, לעסקים בבעלות נשים ? לחלומות עסקיים של נשים ? יש לי עוד המון דוגמאות, אבל זו דוגמה חזקה מספיק. ילדה שעוברת את כל הדרך החינוכית שתיארת, יוצאת לעולם, לומדת, ומחליטה לפתוח עסק יודעת שיש לה סיכוי, כי המדינה, שמבטאת את האזרחים, מצאה לה פתרון פז, עם חבית של כסף. זה בסדר שאת חולקת את פרטי דרכך בחיים אבל את צריכה להגיע לתובנות מופשטות יותר כדי שאפשר יהיה לאמץ אותה. זה בפירוש לא ראה וקדש, כאמור זה מתאים לך בלבד (את מאחלת לעוד מישהו ספור חיים כזה ? ) אני יכולה לומר לך שאני חיה על פי שתי הנחיות כלליות שלא המצאתי אלא אימצתי התחשבות בזולת והעצמתו כל העת. איך ? אני חושבת כל יום מחדש, מנסה, טועה, מתנצלת, וחוזרת שוב. האם זו הדרך ? ממש אין לי מושג. זה מספיק מופשט כדי שאני אנסה כל יום משהו אחר באותה רוח. ומאחר שאת בעסקים, את ודאי מבינה, שאין דרך אחת לעשות עסק. ככל שהיצירתיות רבה יותר, אפשר להצליח. חבל שאין לך אמפטיה לתבוסתנות, כי יכול להיות שמה שאת שופטת כתבוסתנות, היא דווקא מצע של צמיחה. אין לי מושג למה את שופטת אותי כחכמה. אני מרגישה רק סקרנית בעלת נסיון. ואם הגעת על הלום

 

[kung fu]

../images/Emo45.gif

 

[א ס י ת]

האם של איתי כל מה שכתבת

הוא בקורת על האופי הבקורתי שלי.. האם אופי חזק ויצר גדול להשרדות שלא משאיר מקום לחלשים האם זה חייב בביקורת? את גדלת בתקופה נורמלית..לכן קל לך לקבל חלשים. אני גדלתי במצב של מלחמה איומה. אסור היה לטפל בחלשים כי הטיפול בהם פירושו היה שאי אשפר היה להתקדם שפירושו מוות. יצר החיים הוא חזק מכל שיפוט חברתי. האקסיומה הזאת נצרבה בתוכי מינקות, לפיה אני חיה. שאנשים אחרים אמפטיים יותר יטפלו בחלשים. לכן, לבוא לדון עלי או על מעשי מתוך התרבות "המפונקת" של היום, יהיה לא נכון. זה לא שאני פוחדת מביקורת..או משהו כזה. רק את לא תהיי לעולם מסוגלת להבין את תקופת החירום שבה נולדתי, והיא קיבעה את מי שאני. אמי ושתי אחיותיה ז"ל שהיו בעצם מהדור שלי וגם היו אמהות שלי, הן חסרות לי. כי רק הן הבינו אותי ואת מעשי. הם נתנו לי לגיטימציה לרוץ עם חיי. מעולם לא עצרו אותי בכלום, ותמיד דירבנו אותי. כי חשבו שאני חייבת להצליח עבורם. ויש לי את החובה והזכות להראות להן קבלות היום. שאכן הצלחתי במשימה. גם ילדי שאותם לימדתי לרוץ קדימה ולא להביט אחורה, הם אנשים מצליחים. לפי קנה המידה של משפחתי כמובן. נכון שקשה לאנשים להתחבר לדחף של ההצלחה שלי, אבל הוא מגיע ממקום של להחזיר להיטלר. זאת הנקמה שלנו בו. היום אני יכולה לומר לאמי ולשתי דודותי ז"ל, תראו היטלר לא הצליח לחסל אותנו. אנחנו מצליחים למרות ההשמדה. אנחנו הקמנו דור מפואר למרות שרצה להשמיד אותנו. הדחף להצליח חזק מאוד..בגלל ההשמדה. ולכן אין לנו סבלנות לטפל בחלשים. אין חלשים במשפחה שלי, כי אנחנו לא נותנים להם להיות חלשים, כל הזמן מדרבנים אותם להתגבר על חולשות. נותנים פידבקים חיוביים רק על הצלחות. ומתעלמים מכשלונות. ומי שנופל מייד מקימים אותו על הרגלים שירוץ הלאה. להיות חלש במשפחתי זה פינוק מיותר. ילדי שהם הדור השני, בכלל לא מתעסקים עם העבר. העברתי להם זילזול לטקסים של בית הספר ליום השואה. טקס יום השואה תמיד נשמע לי כמו מסכת לכיתה ג' עם פתוס ציוני של דמעות, קול נמוך ורציני ששמור לימים כאלה, ושירים עצובים..הישראליות היא נורא ילדותית במובן הזה. הצגת השואה הכי נכונה מבחינתי היא 9 שעות של עדויות של קלוד לנצמן. בלי בכי בלי יללות, בלי היסטריה, פשוט סיפורים ועוד סיפורים ועוד סיפורים. המסה של הסיפורים נותנת את האימפקט של מה שקרה. אין לי שנאה לתקופה ההיא, רק קבלה של המצב. התקופה כמובן צרובה בנפשי. אני שמחה שהיו ויש לי הכוחות להרים את עצמי מהתופת ולהנחיל לדור הבא חופש, עצמאות, ושאיפה להישגים. והם גם בני אדם טובים שזה מובן מאליו. אבל הם לא עוסקים בטיפול באחרים. שזה גם לגיטימי. ותסלחו לי שאני לא לא מסוגלת להתחבר לברברנים. הדיבורים בעיני באים במקום מעשים. לגבי הפמיניזם. נכון שבגדול יש הפליה רצינית.. נכון שאני כעובדת קבלתי פחות מקולגה עם פחות השכלה ואותה עבודה.. נכון שיש תקרת זכוכית. כל מה שכתבת נכון..זה המצב.. לכן נשים חייבות להיות עצמאיות. כל סקטור שנשים נכנסות אליו יורד קרנו. ראי מה קרה במשפטים, משפטים היה פעם מקצוע יוקרתי והיום לא, ובהתאם לכך המשכורות. תראי כמה שעות נשים חייבות לעבוד על מנת להגיע למעמד מכובד. אין פתרון לפמיניזם. פען חשבו שהשכלה לנשים תביא שיוון, היום מצחיק לחשוב על זה. היום כל אשה שעושה דוקטורט, הגברים רואים בזה ריפוי בעיסוק, ומייד מורידים את קרנו. הטעות שלך נובעת מזה שאת זקוקה לאישור של גברים לשיחרור. כאילו אם הם יגידו שהמיידלאך משוחררות אז נהיה משוחררות. אני דוקא הייתי רואה בחיוב אוכלוסיה של נשים בלבד, כהשילדים נולדים מהזרעה מלאכותית. אנחנו נותנות את הכוח לגברים, כי איכפת לנו מהם. השאלה היא למה שיהיה איכפת לנו מהם? למה שהם לא יהיו רק אוביקטים מיניים??? חשבת על זה??? או שזה גורם לך לחוש אי נוחיות? כאילו מה??????? צריך להתחשב בגברים לא יפה, גם הם חיים פה... נכון????? לא נכון. הם טובים רק לסקס וילדים. ושיתנו לנו כסף לגדל את הילדים.. נקים קומונות של נשים, אנחנו נעשה את העסקים והגברים יבואו לחפש אצלינו מקום לישון..כשנרצה. נראה לכם מופרך? יש חברה כזאת שחיה כך. החברה הזאת קיימת בטיבט. הנשים מרוויחות את הכסף, הן מטפלות בבית ובילדים. הן יוצאות לשווקים למכור סחורה, הן מכינות את הסחורה למכירה. הגברים נחים כל היום בצל העצים, ואוגרים כוח לסקס בלילה, לא נראה לי שיש שם מונוגמיה..הם גם שומרים על הילדים הקטנים בהעדר הנשים. את התינוקות היונקים הנשים לוקחות על גבן עד גמילה.

 

[האם של איתי]

מה גורם לי אי נוחות ?

דבר ראשון, שהבאתי אותך לידי כעס. אני כמובן מצטערת. אני ממש לא מתכוונת להכעיס אותך, או לגרום לך להרגיש מבוקרת. אני רוצה ברשותך להתייחס לכל מה שכתבת, ובתנאי שתביני שאני מאד מכבדת אותך, את הדרך שעברת, גם אם דעותיך שונות כל כך מדעתי. אני מבטיחה גם לנסות להצחיק אותך, נראה אם ילך לי. מוכנה ? מתחילים בואי נתחיל מהסוף, כי העיסוק בגברים תמיד משובב את נפשי. את שואלת, למה שיהיה איכפת לנו מהגבים, למה שהם לא יהיו רק אוביקטים מיניים ? את שואלת אם חשבתי על זה? התשובה היא לגמרי כן. לא פעם אני מוצאת את עצמי חבוקה בזרועותיו של ויבראטור אנושי מה לעשות, אני לא ממש מסתדרת עם העזרים על בטריות. יחד עם זה, אני ממש אוהבת לאהוב, ואוהבת מאד להיות נאהבת על ידי גבר. כשימציאו את הבוב עם הרגש והשכל, אני אכנס איתך מחדש לדיאלוג. עד אז, אני מרגישה מועצמת מאהבתו של גבר ראוי, ואני מקווה שאני מצליחה להעצים אף אותו באהבתי. אני ממש לא חושבת שאף אחד מבני הזוג שהיו לי בחיי, היה טוב רק לסקס ולילדים. כל אחד מהם היה שווה לגמרי, והעשיר את עולמי הרוחני בענק, בדרך שסתם חבר בבית קפה, או בארוחת ערב לא יכול היה לעשות. אין מה לעשות. אלוהים ברא אותנו אדם וחוה, או חוה וחוה או אדם ואדם, אהבה מינית היא בעלת כוחות שאין מדע שהצליח לפענח את פישרה. גם אני קראתי ושמעתי על הקטע הטיבטי, אבל מה לעשות אני נולדתי בישראל. וצריך להתקיים עם מה שיש, את יודעת את זה הכי טוב. ועכשיו לדברים האחרים שהעלית את מנסה להסביר מדוע את נוהגת כך או כך. כשאת אומרת "שאנשים אחרים יטפלו בחלשים", אני רואה בזה פליטת מקלדת. לא יכול להיות שאת באמת חושבת כך.לא איכפת לך, היום,50 שנה אחרי התופת של השואה, בתוך מדינה שבכלל קמה על הריסות של נפשות באירופה, שאחרים יטפלו בחלשים. מי הם האחרים האלה? אני, בגלל שנולדתי בארץ ? ועוד יותר חמור, בגלל שאני דור 11 בארץ, אני צריכה לשאת בכל האחריות, ומי שבגר את התופת, ידאג רק לעצמו ? את יודעת, יש איש אחד שקוראים לו גבריאל דגן. הוא כתב מחזה "החזרה". הוא אדם ששרד את השואה (צ'כיה) וכשהיגיע לארץ הקים משפחה ונולד לו בן והכל, הוא חי בכעס מסוים אם לא יותר מזה, על חוסר ההבנה שלי שלנו את השואה. במחזה שלו, הוא מזמן שלושה או ארבעה אנשים מישראל, שלא היו בשואה, לבית מלון בחו"ל, ומכניס אותם לתוך מצב נאצי, דהיינו, מישהו מתפרץ לחדר, לוקח מהם את הדרכונים, משפיל אותם, ודורס אותם ומה לא, וכשהם יוצאים מהחוויה המזעזעת הזאת, הם כביכול יכולים לחזור לארץ ולהמשיך לחיות. כלעומתו שמעתי איזה רופאה מדהימה ברדיו ממש השנה ביום השואה, שאף היא שרדה את השואה, והיא טוענת שאחת הטעויות הכי גדולות ומעליבות היו שקוראים למי שהיה בשואה ניצול שואה. אף אחד לא הציל אף אחד. מדובר בשורדי שואה. ומה ההבדל, הוא לא סתם סמנתי. כשמישהו תקע במעלה עקרבים, ושולחים מסוק להציל אותו, לא קוראים לו ניצול, אומרים עליו שהוא שרד את הקור וניצל. מי שהיה בשואה שרד אותה. הישרדות היא גבורה. להינצל זה לא המקרה. דבריה חדרו לליבי. ומאז אני קוראת למי שהיה שם שורד שואה ולא ניצול שואה. ולמרות שהיא אדם אופטימי, מטפלת בחולים וככה, המסקנה שלה היום לילדיה היא שעליהם לזכור שהאדם יכול להיות אכזרי הרבה יותר מהחיות, ואסור להאמין לאדם. לא נכנס לזה אבל זו תובנה מעניינת כשלעצמה. את מגיעה מאותה תופת עם תובנות שונות לחלוטין את גם אומרת מותר לי,כי אני הייתי במקום שאתם לא הייתם. ואני אומרת כל זאת לא מתוך ביקורת שיפוטית, אלא מתוך הרצון שלי למקם את הדעה שלך בין שתי דעות של אנשים שהיו שם, וביטאו את עצמם מי בכתב ומי בעל פה. הדחף שלך להצליח בכל מחיר, נובע מהחשבון שלך עם היטלר. וזה לגמרי בסדר מבחינתי. רק שאל תנסי בכלל להכתיב למישהו קודים של פעולה שמתקרבים בכלל לקודים שלך, כי זה בטוח לא מתאים לו. זה מתאים רק למי שיש לו חשבון עם היטלר. וזה חשבון נורא. ולא הייתי רוצה להכנס אפילו שניה לתוך נעליך. אין חלשים במשפחה שלי כי אנחנו לא נותנים להם להיות חלשים, את אומרת.מצד שני את אומרת שאחרים יטפלו בחלשים. מי שבחוץ יכול להיות חלש והוא בכלל לא מעניין אותך, מי שבמשפחה שלך, לעולם לא יהיה חלש. קשה לי להבין את זה אני מודה. יחד עם זה אני לא מבקרת. להיות חלש את אומרת זה פינוק מיותר. האמנם. מי שחלש מתפנק. או כל החלשים מתפנקים ? כי כולם יכולים לצאת מזה ? אני רוצה להזכיר לך אסית, 6 מיליון לא היו חלשים בכלל.והם לא יצאו מזה. 6 מיליון עלו באש כי מיליארד אנשים על פני הכדור הזה ידעו ושתקו. לא איכפת היה להם מכלום. הם דאגו רק לעצמם. את יודעת כמה שנים לקח לארצות הברית להכנס למלחמה ? ואיך ווליסון בכלל נגרר למלחמה הארורה ההיא ? יכול להיות שאם היטלר היה פחות מגלומן ונמנע מהפצצתה של בריטניה, הוא היה מחסל קודם את כל היהודים, ואחר כך את כל הטורקים, ואחר כך ואחר כך. על פי דבריך את לא מנחילה לדור הבא רק חופש עצמאות ושאיפה להישגים, את מנחילה ערכים נוספים שעולים מדברייך, ועל פי קנה המידה המוסרי פילוסופי, הם לא משהו.גם אם שתינו יודעות ממה הם נובעים. הדיבורים בעיניך באים במקום מעשים.לדבר זה לברבר. האם זה לא סוג של שיפוט גורף מידי ? האם המעשים הם המעשים שאת החלטת שהם מעשים ראויים ? בחברה שיש בה כבוד הדדי והתחשבות בזולת, לא כדאי לדבר על דברים קודם, לפני שמחליטים לעשות ? זהו, אני הולכת לסדר את חדר העבודה. יש המון אבק,וזו היתה המשימה שלי להיום. ויעל תכעס עלי

 

[א ס י ת]

האם של איתי תקראי אתזה מחר

אני חושבת שאנחנו צריכות להגדיר מה זה חלש. כי אנחנו לא מדברות על אותו דבר. את מדברת על 6 מליון שנרצחו. הם לא היו חלשים. התרבות שלהם הכתיבה להם ציות. האם זה היה קורה גם בארץ אם היטלר היה מגיע לכאן? התשובה היא כן. למזלנו הוא לא הצליח להגיע לישראל. אם היטלר היה מצליח להגיע והיה עושה טרנספורטים של יהודים מישראל, היית קוראת לנו חלשים? ברור שלא. אולי אפילו היינו נלחמים מול הצבא הגרמני. רק שהיינו אז ממש מועטים ולא היה לנו צ'אנס. רק מזל היה לנו. חלשים בעיני הם כאלה שמשום מה יותר נוח להם לדבר על דברים מאשר לעשות אותם. לא סתם קיים הפורום הזה, שלדעתי נותן העצמה לכאלה שלא מסוגלים להוציא דברים מהכוח אל הפועל. לא מדובר על כאלה שהם חולים, נכים, שמנים, שלא מראים מצב של נכנעות. מי שלא נכנע למצב הוא בעיני חזק. לא חשוב באיזה מקום הוא נמצא. אי הויתור לנוחיות הוא סממן חשוב לשינוי. הנוחיות הוא כל מצב עכשוי. מי שרוצה להשאר במצבו העכשוי וצועק שרוצה שינוי ולא עושה כלום בנידון הוא ברברן בעיני. ברברנות הם דיבורים על תוכניות שלעולם יוגשמו. חלומות באספמיה. פנטזיות ריקות מעשייה. שאם מעלים אותם על כתב ועושים מהם ספר זאת כבר עשייה. יש לי חברה שהיא תמיד חולמת לעשות המון דברים...בראש השנה היא הודיעה לי שהיא רוצה השנה: לרזות 40 קילו, למצוא עבודה משמעותית, למצוא בן זוג משמעותי ולאמץ ילד. לי זה נראה בלתי ישיג גם לאדם שיש לו יכולות גדולים משלה. פעם הייתי מתחברת לחלומותיה. כי אני רגילה לממש את חלומותי, והאמנתי לה. עד שלפני מספר שנים הבנתי שהיא רק בקטע של בירבור. למה לא ראיתי את זה מייד? כי הייתי עיוורת אליה. כי פשוט אהבתי אותה. היו לנו פגישות נחמדות וצחוקים והכל. בעיקבות טיפול פסיכולוגי שעברה, היא נעשתה פחות מצחיקה ואפילו התחילה לתקוף אותי, אהבתי אליה הלכה ודעכה. וככה גילתי שאנחנו סתם מפמפנות תוכניות קידום, שאין להם אחיזה במציאות. אמרתי לה שתעלה על כתב את כל הרעיונות האינטיליגנטים שלה. אבל לא.. היא אוהבת רק לדבר ונשארת בהווה. היא מדברת על שינוי אבל לא מסוגלת לבצע אותו. השנה אפילו לא שמעתי אותה עד הסוף, אמרתי לה תראי חמודה. בואי תתחלי לרזות. ואם תצליחי לעשות את זה כל השאר יסתדר. היא נעלבה שהפסקתי להיות שותפה לחלומותיה. אמרתי לה שיש לה כבר חלום גדול מאוד וזה לרזות בענק.. אז מספיק יהיה רק להגשים חלום אחד. כדי שכל השאר יסתדר לה. לדעתי היא לא תצליח. כי מנוע ההתמדה שלה מקוקל. היא גם לא הצליחה להיות בעבודה למעלה משנה, היא החליפה עבודות כמו גרבים. היא אינה מצליחה למצוא לעצמה בן זוג ולהתמיד איתו. ברור שלא תוכל לאמץ ילד למרות שחשבה על זה. היא כבר בת 52 בת יחידה לאמה ניצולת שואה. היא עדיין חברה שלי, אבל אני לא יכולה לעזור לה. כי לדעתי משהו לא עובד אצלה. לא הייתי רוצה לתת כאן דיאגנוזה פסיכיאטרית, כי אני לא מומחית. אבל אני חושדת שיש לה פגם באישיות. היא נחשבת בעיני אדם חלש. אני מרגישה רחמים אליה, רגש הרחמים מחליש אותי, ואז אני לא מסוגלת לעזור לה. לכן אני לא עוזרת לה יותר. אני מסוגלת לעזור רק לכאלה שנתקעו תוך כדי עשייה. שרוצים ללבן את התקיעות לפני שהם ממשיכים הלאה. או שעוברים משברים בחייהם, כמו חברה אחרת שאיבדה את בעלה, והייתה באבל 5 שנים בהם ליוויתי אותה צמוד עד שמצאה חברוהשתקמה. כשמצאה חבר יצאתי מהתמונה. אם היא זקוקה היום למשהו היא מתקשרת ויש לנו שיחה נחמדה על חיינו על הילדים על הכל. אני מקנאה בך שהיו לך גברים שהצליחו להעצים אותך. לא מצאתי גבר שיהיה ראוי להערצה שלי. אולי פרופ' לייבוביץ.. היה לי חבר שהלך לעולמו, פרופ' לוינגר, מכותבי האנציקלופדיה העברית, איש חכם וקצת מוזר. אחיו של המטורף מהשטחים. הוא טען תמיד שאני מעצימה אותו.

חבל שהלך לעולמו. היה משהו יצירתי במוזרות שלו. היה לי מעניין איתו. מספיק להיום.

 

[האם של איתי]

על פי הוראותיך אסית דחיתי את הקריאה

יום חדש הפציע, יום שישי לפני שבת, אחרי שבשעות הערב עשרות מחוללים מצאו את עצמם על הכביש הראשי לא רחוק ממני, עם ספרי תורה, והמון שירים מעצימים בית הכנסת של הצוק נמצא ממש קפיצה מהבית בו אני גרה. כאמור, יום חדש, שמש חדשה, מים חדשים משום מקום בים, ואני מבקשת ממך להרפות מהדיאלוג בינינו, לא משום שחס וחלילה את לא נשמעת לי מעניינת,אלא משום שאני שומעת מאחורי המילים שלך סוג של אמונה, לא הכרה שאפשר להתערסל בתוכה במילים. ממש כשם שאני לא חושבת שאני מסוגלת או רוצה לנהל עם אימא שלי שיחות על דת, היא אישה דתית, מאמינה גדולה, בדרכה המיוחדת כמובן (היא לא כופה על איש דבר, את יכולה לעשן בביתה בשבת במרפסת) ואין לי עניין לדבר איתה ממקום של לא דתיה על דת. זה נראה לי לא פר לדעתי. איש באמונתו יחיה. אם שתינו, אסית, את ואני, היינו מגיעים מאותו מקום של חופש אינטלקטואלי של החלפת מחשבות, הייתי ממשיכה איתך את הדיאלוג לנצח. אבל יש לי הרגשה, שאני עלולה לפגוע, כי במקום שיש אמונה, יש איזה כובד, נקודת השענות של האדם,ואני מכבדת את הכובד הזה. ולמה אני מתכוונת. אם מצד אחד את אומרת אני לא עוזרת לחלשים מבחוץ, אני עוזרת רק למי שחלש במשפחתי. אני מנסה להבין את האמירה, שלא כל כך מתיישבת עם הרקע הקודם שהעלית. אני נכנסת לאותו "סוד" של חווית השואה, ממקום של מי שהתעניין בה מגיל 16. תמיד הפריע לי איזה אקט עלום במשפחתי, שמישהו יכול היה להציל קרוב אם רק היה חותם וההוא היה מקבל סרטיפיקאט, ובן משפחתי (שמאד אהבתי אגב) סרב. כי הוא לא חשב, שהוא יוכל לתמוך בו (תאמיני לי הוא יכול היה לתמוך בעוד 100) השואה לגבי היא נקודת התייחסות שונה משלך כמובן, אני רואה בה את סמל הצביעות היהודית של אלה שהיו בארץ ולא עשו כלום, אבל ממש כלום, למעט יואל ברנדט שהאקט שלו היה מפואר אבל אחד. אני מתייחסת ל-6 המיליונים כחזקים ענקיים, להכי חזקים שיש הילד שמרים ידים בתמונה בעיני הוא הגיבור של כל הדורות. אבל על פי הקודים שאת מציגה, הם חלשים, כי הם לא עשו שום דבר (למעט גטו ורשה ואולי מרידות ואולי פרטיזנים) כדי לא לעלות בעשן. הסבה שאת מבהירה את אי היותם חלשים היא היותם קרבן לתרבות של ציות. אני חולקת עליך. הם לא היו קורבן של תרבות. הם לא היו לוחמים, הם היו אוכלוסיה, את ואני. ומי שמתקרב עם נשק, איומים וככה, ועם פתרון סופי מתוכנן, הם לא יכולים עליו. כי הוא חזק (בשרירים ובנשק) עליהם, ואין מה לעשות. בהורדת ידים, מי שיותר חזק מנצח. את יודעת, יום אחד נסעתי לפריס עם שתי נשים לצורכי עבודה. שתיהן עברו, אותי עצרו הכניסו אותי לאיזה חדר. והאיש חמור הסבר מולי, התחיל לשאול אותי המון שאלות אני חושבת שהגענו מלונדון, לא נסענו ישירות מישראל כל מה שהצרפתי אמר לי: Une grande personalite vas venire demain שפירושו, אישיות מאד חשובה עומדת להגיע מחר. מרגע לרגע, הקטע נהיה ממש לא נעים. אני לא ידעתי על מה הוא מדבר. לא היו לנו בעיות תקשורת, ועדין הרגשתי שהוא מאשים אותי במשהו מטורף שאני ממש לא יודעת מהו.לעשות את הספור ממש קצר, הרגשתי שאני עומדת להודות ברצח ארלוזורוב רק לעזוב את החדר המאיים הזה.(והוא לא יודע מי זה ארלוזורוב) בסוף התברר שאיזה אישיות אלג'יראית נשיא או מלך או משהו עמד להגיע מחר, אני נראיתי לו טרוריסטית ישראלית, הוא לא יכול היה לומר את זה ב- so many words כי יכול להיות שהייתי על פי החוק בצרפת, יכולה לתבוע אותו וכך סחור סחור, במשך שעתים או שלוש, נצח אם את שואלת אותי, הוא חקר אותי, בנועם, בתקיפות, איך שאת רוצה, כשהוא כל הזמן ממלמל את המנטרה. אני לא יודעת אם אני חזקה או חלשה, אבל ברור לי, שאם הוא היה זורק אותי לאן שהוא רוצה, לא הייתי מתנגדת, רק שיפסיק את הטמטום הלא ברור הזה. ואל תשכחי, שאני זוכרת כל הזמן שאני לא אזרחית צרפתיה, יש לי דרכון ישראלי, ובאיזה שהו מקום בפריס יש שגרירות, ויש לי עוד שתים שממתינות לי כוססות צפורנים בחוץ, שיכולות להרעיש את העולם. כשמישהו מהלך עליך אימים, אתה במצב אחר, ובפרט שיש לו אזיקים ונשק בפינת החדר. את גורפת לקטגוריה המון חלשים, ובתוך הקטגוריה יש לך כל מיני חולשות. יש בך אמונה שאת רוצה לעזור לחלש על פי תת קטגוריה מסוימת. ולכל שאר החלשים לא. בעיני זו אמונה. ולכן כל נסיון שלי להבין מי חלש בעולם שלך, נידון מראש לכשלון. כשאני אומרת איש באמונתו יחיה, ובלבד שלא יפריע לאחר להאמין במשהו אחר, אני מתכוונת לכל מילה.אני מכבדת את אמונותיך, מאותו מקום שאני מכבדת את אמונתה של אימא שלי. ובענין הגברים, אל תקנאי בי. את יכולה לשאול איך זה קרה שהיו לי רק כאלה. הסבה פשוטה, בדקתי ואני בודקת כל הזמן המונים, בתוך כל כך הרבה, אפשר למצוא מישהו מעצים לא ?

אגב, לא דיברתי על הערצה

 

[א ס י ת]

האם של איתי תודה על התשובה

היה לי משעשע לקרוא את מה שכתבת. מעניין שמה שאת קוראת אמונה כתבתי פעם ראשונה פה בפורום. מעולם לא ידעתי שהכוח הדוחף שלי הוא בעצם נקמה בהיטלר. זאת הייתה חוויה לגלות את זה כאן תוך כדי כתיבה. את רואה כמה הכתיבה שלך מעצימה אותי? תודה לך. מעולם גם לא כתבתי על הילדות שלי בשום מקום, כנראה שהפורום הזה גירה אותי לכיוון. כי פשוט מעולם ייחסתי לזה חשיבות כל כך גדולה, למרות שזה בהחלט עיצב את אישיותי. מעניין מדוע הרגשתי מספיק בטוחה לכתוב על זה. ברור שמה שעברת בפריז, מראה שלכל אדם יש נקודת שבירה אם מאיימים עליו מספיק, היה משעשע לקרוא על זה, וסליחה שלא התייחסתי לאימה שהרגשת. ואגב מעניין שראית בדברי משהו מעין אמונה דתית, ואני בכלל אתאיסטית. אולי הדור שלי, של אמך, הוא דור של שחור לבן בלי אפורים, והתגובות שלי בהתאם. נראה לי שזאת תהיה התגובה האחרונה שלי, כי יעל רמזה שזה לא הכיוון של הפורום. ושיטת הייעוץ שלי לא אחראית. ישירה מדי בלי כל מיני ריכוכים מסביב. דבר שיכול לגרום לנפשות רכות לעשות מעשים בלתי אחראיים. לכן כבר הודעתי שאני פורשת. את בהחלט אשה שמסוגלת לעמוד בהחלפת דיעות ברמה גבוהה, וגם בויכוח ענייני. אני קצת לא אוהבת את ההבנה והאמפטיה שאת נותנת כאן לכולן. אני חושבת שהיא לא אמיתית, (אני רואה בה צורת דיבור אמריקאית, יעני מבינה). אבל כמובן אולי אני טועה. על החוכמה והאתגר שאת מהווה, קבלי ממני

אין רבות כמוך. מאחלת לך כל טוב, ולפורום שיצליח. שבת שלום

 

[האם של איתי]

מכתב פרידה

אסית יקירתי, אני מבינה שאת נפרדת, ובפרידה יש סכומים. קראתי את הסכום שלך, ויש לי כמה דברים בחוזר: א. אני שמחה על השעשוע שאני מביאה איתי. לפעמים נדמה לי שאני לא מצליחה להשתעשע כהוגן, ואולי גם בענין השעשוע צריך להרחיב את הדיבור ב אמונה היא לא דווקא אמונה דתית. עובדה אנשים מאמינים בעצמם, בכוחם, ואת המייצגת הכי שווה של התפיסה הזאת. אמונה, היא סוג של התנהגות רגשית שמעצימה את האדם. אני מכבדת אותה מאד. גם האמונה ששוררת הפורום הזה, השנה שלי, שתביא לשינוי, היא חלק מאימוץ של התנהגות רגשית מעצימה. אני מאמינה שקודם אנחנו רוצים (מאמינים) ורק אחר כך יכולים ג. את הרגשת מספיק בטוחה לכתוב הכל, מאותו מקום שאת לא אוהבת קצת, את ההבנה והאמפטיה שאני נותנת כאן ובכל מקום לכולם. למרות שאת רואה במה שאני כותבת סוג של צורת דיבור אמריקאית יעני מבינה, את מרגישה הכי בטוחה בעולם, לכתוב דברים שמעולם לא כתבת, ולראות בזה ממש משהו מעצים. ולכן צדקת כשאמרת, "אולי אני טועה". את מרגישה את האיכות והכבוד שאני רוחשת לך ולספור שהעלית, למרות ההסתיגויות הרבות שהיו לי כמעט מכל מה שאמרת. ד בהמשך ליסוד של משחק המחשבות, המתבסס על תורת הדיאלוג של בוהם, הרשי לי להסתייג מסדרת השיפוטים שלך אודות רכות הנפש של המשתתפים ה אני מודה לך על המחמאות. לא ניהלתי איתך ויכוח. אלא דיאלוג. לא ניסיתי לשכנע אותך, וגם לא שוכנעתי, ניסיתי להבין את המשמעות של דבריך, ולמדתי המון ו. את חמודה לגמרי, עם החיבוק החביב ובלעדיו . ואני אפרט לך גם למה 1. יש בך רצון ענק אדיר פשוט רצון. את אישה שרוצה ונשים וגברים שרוצים מעוררים אצלי תמיד ענין, הערכה, התרגשות מה שתרצי 2. יש לך דעות הכי שונות ממה שאני מכירה וזה נהדר,מעניין ומאתגר 3. את נורא רוצה לחבק את העולם בדרכך רק בדרכך או הכל או לא כלום. וזה נורא ילדותי

בהתחשב בגילך (גם אני די ישישה

)וילדותיות זו תכונה נהדרת שהלוואי ונוכל להחזיק בה עד מותנו אמן 4 וסתאאאאם אולי השינוי שלך על פי החוזה של הפורום הזה, הואלחיות קצת באפור. אולי יהיה לך נעים, שם באפור, לא רק בשחור ובלבן

5. ואני כמובן רוצה להודות לך על הזמן הרב שהשקעת בהעברת המשמעות שלך דווקא אלי המון המון ברכות לך אסית וגם הרבה נחת

 

[meshi4]

סיפור חייך

מרתק.את אישה חזקה ומעשית.ובהחלט מגיעות לך מחיאות כפיים. רציתי להתייחס למשפט:"האם אנחנו יכולים להיכנס לנעליו של אדם אחר ולגעת בו" זה אפשרי רק כשהגישה לא ביקורתית.אלא מתוך רצון להבין את עולמו של הזולת באמת.ולא מתוך השקפת עולמי.[אני מקווה שאני מסבירה את עצמי נכון] דוגמא שעלתה בראשי עכשיו: כאשר אני שומעת סיפור של אישה שסובלת מאלימות מילולית או פיזית מבעלה.אני מיד מתקוממת.איך היא מרשה למצב כזה לקרות לה.כי באותו רגע אני מתייחסת לסיפור מתוך אופיי-אני יודעת שלא הייתי יכולה לסבול מילה אחת מעליבה ומזלזלת והייתי מגיבה מיד. אבל כדי להבין באמת למה אותה אישה מגיבה בפחד ונכנעת לאלימות.צריך להתייחס ולנסות להבין את עולמה: כי היא בנויה בצורה אחרת.תלוי איזה מסרים קיבלה בעבר.באיזה בית גדלה וחונכה.ענין של אופי -כנועה ולא אסרטיבית וכו'. אני עובדת עם אנשים הלוקים בשיכלם.[לעניינו-לא חכמים]דרכם למדתי לאהוב את הפשטות,האנושיות המדהימה שלהם.האהבה ללא גבולות שלהם.איני יכולה לתאר לך .איזה סיפוק יש לי כשאני מצליחה לעודד ולהעלות את הבטחון של חניך שלא מאמין בעצמו.או להתפעל מ"התחכום" שלהם.מהחוכמה היחסית שלהם. למדתי להעריך כל אדם באשר הוא להעריך ולקבל את הזולת כפי שהוא ללא קשר אם הוא חכם,יפה,חזק וכו' למדתי שמכל אחד אפשר ללמוד גם אם הוא שונה לגמרי ממני. חג שמח

 

[האם של איתי]

גם ספור חייך משי

מדהים ומעורר אצלי רצון למחוא כפים.אז אני מוחאת. בעולם שלי מי שעובד עם אנשים שלוקים בשכלם הוא הכי אמיץ שיש. כשאני מתארת לעצמי איזה תעצומות נפש נדרשות מאדם רגיל לתקשר עם אנשים מוגבלים, מתי הוא מקבל היזון חוזר, וכמה קשה לו, כי הוא כל כך הרבה פעמים יכול להרים ידים ולהגיד נמאס לי. וברור לי לגמרי, שלא תאות בצע הביאה אותך למקום של עבודה עם אנשים מוגבלים וגם ברור לי איזה חרדות עלולות לעלות במוחך, כי הם הרי לא כל כך שונים מכל השאר. בקיצור ולענין משי, הזזת לי את הלב מהמקום, כמו שנהגה לומר המטפלת של איתי בכל הזדמנות שווה ממש

 

[א ס י ת]

משי, כל הכבוד שאת עובדת עם נכים

ומוגבלים, אני פוחדת מהם. הם גורמים לי לחרדה עמוקה. לכן אמרתי שמי מסוגל שיעבוד איתם. הרי לא כל אחד יכול לעשות את כל הדברים שבעולם. אין פה ראייה שיפוטית או ערכית האם לעבוד עם פגועים או לא. אני בטוחה שהרבה אנשים פוחדים מנכים. זה ברמה שאי אפשר להסביר אותה. לגבי נשים שנשואות לגבר מתעלל, נפשית או פיזית. כל אחת יכולה להכנס למצב מצוקתי כזה. אם אשה מתאהבת בגבר כזה. זה לא תלוי באיך גדלה. ראיתי נשים משכילות מאוד שהיו במצב הזה. הייתה לי רופאת משפחה שבעלה היה מכה אותה. בעזרת ד"ר רודי היא התגרשה ממנו. היא סיפרה לי דברים מסמרי שיער. על הפחד מגברים היא לא הצליחה להתגבר. לא היה חבר מאז. הגבר המתעלל משליט טירור שיטתי על האשה, ובכך מנטרל את יכולת השיפוט שלה. היא חיה כל הזמן במגננה ובמצב של השרדות, ובחרדה עמוקה. מאוד קשה לצאת מהמצב הזה. לכן הנשים לא מתגרשות. אגב, גם לשבויי מלחמה עושים טרור כזה בכדי לשבור אותם. אין אדם שאין לו נקודת שבירה. לכן אני לא שואלת יותר את השאלה הלא אינטיליגנטית מדוע היא לא מתקוממת. האישיות שלה שבורה, היא לא רואה אפשרויות אחרות, ולכן היא לא מתקוממת. מזכיר לי סיפור אמיתי שהיה. אשה אחת בעלת חגורה שחורה בקארטה, הייתה נשואה לגבר שהכה אותה שנים. הוא מעולם לא ידע שיש לה ידע בקראטה. והיא מעולם לא הפעילה את היכולת שלה עליו. וככה זה נמשך מספר שנים (לא היו להם ילדים). עד שקרה משהו, בזמן איזה מחזור נוסף של מכות, היא מאוד כעסה עליו. ואז מבלי שהתכוונה היא השתמשה ביכולת הקראטה שלה, אולי כהגנה עצמית. הבעל נשלח לבית חולים בעיקבות הטיפול הזה, מרוסק בכמה איברים. כמובן שמאותו רגע הוא פחד להתקרב אליה. והגירושים היו מהירים. אני זוכרת שהרגשתי ממש גאוה בתור אישה, שהנה אשה מחזירה לגבר מתעלל, וכמובן השאלה הבלתי נמנעת מדוע לא עשתה את זה קודם. אבל בראיון אתה ברדיו היא לא נשמעה גאה. היא טענה שזאת הייתה טעות להשתמש נגדו ביכולת הזאת, ושהיא מצטערת שגרמה לו חבלות. על החבלות שהוא גרם לה היא לא דיברה. שאלו אותה על זה, אבל היא לא ענתה. אולי את אפילו זוכרת את המקרה הזה בעצמך.

 

[meshi4]

האם של אתי..... אסית.......תודה.

אומנם הגעתי במקרה לעבודה עם מוגבלים.[למדתי הוראה והייתי מחוסרת עבודה בזמנו]ביום הראשון פחדתי.אבל מיד ראיתי שאין לי ממה לחשוש.וחשבתי שהעבודה איתם מאוד מתאימה לי.היום אני בשנה ה-26 באותו מקום עבודה.יש השתלמויות בכל מיני נושאים ובעיות שקשורים בעבודתי.גם תמיכה נפשית בעובד.במשך השנים יש התקדמות בתחום הזה מבחינת יחס החברה כלפיהם.הדרישות מהם.הגישה כלפיהם השתנתה. הם אנשים כל כך אוהבים שזה משהו מדהים.כמובן גם שהם זקוקים לאהבה,לתשומת לב וכו'.בעיות לצערי לא חסרות להם

זה החלק המכאיב.

 

[האם של איתי]

כשאתה מתקרב למישהו רחוק ממך

אתה מגלה בעצמך איכויות שלא היית מזהה בלעדיהם. כמו לרוב בני האדם, גם לי קשה נורא המפגש עם אנשים מוגבלים, אם הם חולים בסרטן, אם הם אוטיסטים, אם הם נכים וכך הלאה. אני זוכרת, שלפני המון שנים הזדמנתי לבית אלין בירושלים, זה סוג של בית שגרים בו המקרים הכי נוראים שיש (אנשים בלי רגלים, גמדים, ועוד מלידה). במאי שהכרתי ביים שם את "היפה והחיה", והלכתי לראות את ההצגה. הלכתי כמו שהולכים לתיאטרון, את יודעת. כי המילה הצגה מעוררת ציפיות מעצמה. אני יכולה להזכר בארוע כאילו הוא היה אתמול. החיה היה מישהו במיטה, שלא יכול לרדת מהמיטה, והיפה, פשוט מדהימה על כסא גלגלים, ואני לא רוצה לפרט יותר. זה היה סוג של מיוזיקל עם ריקודים (של כסאות גלגלים) ושיר מסיים נפלא שהגורל כמו כדור הוא עגול, פעם זה אני ופעם זה אתה. היתה שם שמחה כשרון ויופי שלא מהעולם הזה. פשוט שחקנים ושחקניות מוכשרים בטרוף. הבימוי היה עם כל כך הרבה דמיון שבא לבכות. ואני יצאתי עם השיר המסיים המפגש שלי עם האנשים האלה האיר בי את התחושה, שאסור לי להתרחק, דווקא כשתמתקרבים אל אנשים אחרים מגלים משהו אצלך. אין לי עניין לפרט איך התקרבתי ומה עשיתי, כי זה שייך כבר לקטגורית אני, ואני ואני, ואת כבר יודעת שאין לאני מקום במשחק המחשבות

אבל את התיזה הנ"ל איששתי לחלוטין. במוגבלות יש כוחות שאנחנו לא מכירים אלא אם אנחנו עצמנו הופכים להיות מוגבלים, אפילו לזמן קצר, או שאנחנו מקיימים אינטראקציה פתוחה, לא מתנשאת עם הכוח שלהם.וכמוך, לא ממקום של רק לקחת, אלא גם לתת.

 

[meshi4]

../images/Emo45.gif מסכימה איתך.

ביומיים האחרונים תיבת המסרים לא מראה לי שיש לי מסר.מישהו נתקל בבעיה דומה?

 

[האם של איתי]

לאיזה תיבת מסרים את מתכוונת ?

 

[תמי ב]

משי, כל הכבוד לך

על עבודתך. אני, לצערי, גליתי כבר לפני הרבה שנים (והמצב לא משתפר) שאין לי עור. כלומר, קשה לי מאוד להפריד ביני לבין סביבתי (זה נשמע משונה, אבל תיכף אסביר) ולכן העזרה שלי לזולת מתבטאת אך ורק בתרומות ועזרה קבוצתית לנזקקים. כלומר, אני תורמת באופן קבוע מעט כסף, מעט מזון והרבה בגדים, ומשתתפת עם בנותי במבצעי חלוקת מזון לפני החגים וכו' בתוך צוות של אנשים רבים. לבד אני פשוט לא מסוגלת. אני לא אדם טוב במיוחד (כי אם הייתי טובה, אולי הייתי מצליחה להלחם בבעייה שלי) אני פשוט אדם רגיש מאוד. בלי עור. לדוגמא, לפני כמה שנים טובות, כשהייתי קיבוצניקית, הייתי אחראית על ועדת הקליטה. נקלטה אצלינו אשה בהריון עם החבר שלה. כשהייתה בחודש תשיעי, החבר שלה עזב אותה לתמיד. אני טיפלתי בה כמיטב יכולתי יחד עם מוסדות הקיבוץ. אבל בהתחלה, כשרק נודע לי שהחבר שלה עזב אותה, מצאתי את עצמי בוכה ועצובה נורא שבועיים בערך. היא לא הייתה חברה שלי, היא לא הייתה נחמדה לי, לא היה לי שום קשר אתה, למעט העובדה שהיא הייתה נקלטת ואני הייתי קולטת. רק אחרי שבועיים הבנתי שלא אני נעזבתי בחודש תשיעי. או למשל, כשיש ליידי אדם עצבני, אני נהיית עצבנית תוך דקה. לא עצבנית שצועקת, אלא עצבנית מבפנים. בקיצור, אני ממש מעריצה כל מי שיש לו עור ומסוגל לעזור לזולת ישירות. כל הכבוד!