אני צועקת...

[ornaok]

אני צועקת...

יש לי "פתיל" קצר ואני נדלקת - ואח"כ נרגעת - מאוד מהר. הבעיה - כשאני מתעצבנת אני מיד מתחילה לצעוק. במקום להסביר, להגיד, לדבר, אני מתחילה לצעוק(או, במצבים מסוימים, לבכות). דותן ואמא שלי הם הקורבנות העיקריים שלי... על כל דבר קטן אני מיד צועקת.והתוכן של מה שאני צועקת יכול לעבור, לדעתי, בצורה הרבה יותר טובה, אם אני אומר את הדברים בטון שקט. אני חוששת שכשלירי תגדל ותהיה ילדה אני אצעק גם עליה. ובכל מקרה, היא עדה לכל הצעקות שלי על דותן (ויש הרבה, לצערי...כמה פעמים בשבוע). אני לא רוצה לצעוק, ומיד אחרי שאני צועקת אני מרגישה אשמה וחרטה... לא רוצה לגדל את לירי לעולם תוקפני כזה, שעל כל טעות קטנה מקבלים מקלחת של צעקות...אבל אני תמיד נזכרת לאחר מעשה. גם לדותן מתחיל להיות קשה עם זה. זה לא נעים. מה עושים? איך אני מפסיקה לצעוק?

 

[ציפי ג]

כצעקנית

אני יכולה להגיד שזה התמתן אצלי אבל לא עבר. התמתן, בעקבות הערב של אחד הילדים שלי ושינון חוזר ונשנה שלי לעצמי להפסיק. אבל יש לי פתיל מאוד קצר. גם כשאני לא צועקת אני מתעצבנת מהר.

 

[irisgh]

הערב של אחד הילדים? אה. הערה בטח.

 

[irisgh]

../images/Emo6.gif../images/Emo24.gif

איכשהו מה שכתבת כל כך חמוד

תקראי את הספר 'איך לדבר כך שהילדים יקשיבו, ולהקשיב כך שהילדים ידברו'. תנסי להתאמן על זה. הרוב אמור לעבוד במידה דומה על דותן... ואין מנוס ואימונים אימונים אימונים, ומודעות. לגבי חינוך ילדים: זה גם חינוך מאוד לא אפקטיבי לצעוק ואח"כ להתחרט. זה נון שנופלים בו המון הורים (כולל אותנו בתקופות קודמות). התוצאה חייבת להיות שהילד לא יעשה את מה שאת אומרת, וגם האוירה תהיה מגעילה. כך שילדים הם באמת הטריגר המתאים לשינוי פה. אם לא תצליחי עכשיו, תנסי לחזור לזה כשהיא תהיה בת שנתיים-שלוש. אצל ילדים מרגישים את ההבדל בגישה תוך שבוע שבועיים, וזה תגמול מאוד מהיר. אבל באמת, כבר עכשיו, היא עדה למה שקורה. וגם אם דותן היה עד לא מזמן עמיד, היא גדלה לתוך זה. זה משפיע יותר חזק.

 

[ליליה והגמדים]

לא נורא לצעוק לפעמים, כשמגיעים מים

עד נפש. אבל רק לפעמים. צעקות כתגובה לארועי הבית באות מתוך חולשה ויאוש של רגע ואם יש הרבה רגעים כאלו - אז זה המקום להתחיל עבודה על עצמך. גם סוגסטיבית אבל גם התנהגותית ואולי אפילו עם הנחיה - של פסיכולוגית, מאמנת או במסגרת סדנת העצמה כזו או אחרת. אל תוותרי לעצמך בנקודה הזו כי זה דפוס שעלול להזיק לך, ומטרתינו כבוגרות היא בסה"כ ללמוד לחיות עם דפוסים שלא מזיקים לנו ממש וללמוד לטפל באילו שכן מזיקים.

 

[לאה_מ]

אורנה יקרה ../images/Emo24.gif

אני אישית מאד מאמינה ביכולת שלנו לשנות ולהשתנות, ומאמינה שטיפול פסיכולוגי יכול לתמוך ולסייע בשינוי כזה (אם כי יש לי בן זוג שעושה שינויים בעצמו גם בלי עזרה מבחוץ, כך שיש לי מודל קרוב שמלמד שהכל אפשרי). אני חושבת שלא נורא אם צועקים לפעמים. אנחנו אנושיים, ולא נורא אם הילדים שלנו לפעמים "יספגו" גם קצת מהחסרונות שלנו, בעיקר אם אנו יודעים "להתקרר" ולבקש סליחה, שגם זה שיעור חשוב בפני עצמו. אני מצרפת לך קישור לשאלה דומה (מהכיוון השני במידה מסויימת) של מאיה, ולדיון המשך. יש שם הרבה תובנות שאני חושבת שיהיו לך לעזר.

 

[חנה גונן]

קבלי את עצמך כמו שאת...

גם אני כזאת ויש אנשים שזה סיגנון הדיבור שלהם וזה לא בהכרח עושה אותם אנשים רעים,יש צעקה סיתמית ומיותרת ויש צעקה עם כוונה ואיכפתיות אני משתדלת שהצעקות שלי יהיו מהסוג השני. שלך חנה גונן

 

[אינה של יערה ואלה]

אני כבר מזמן אמרתי

ששם הפורום הוא בעצם "חינוך לגיל המבוגר". אני עובדת על עצמי כל הזמן על הגברת הסבלנות. מה עושים? איך מפסיקים לצעוק? -ממליצה לך בחום על ספורט. לא משנה מה, העיקר להעלות את הדופק לעשרים דקות לפחות שלוש או ארבע פעמים בשבוע. הספורט מרגיע מאוד לטווח הארוך. -הרפייה, נשימות עמוקות. אם יש לך כמה דקות פנויות בבוקר, לכבות את הטלפון והטלויזיה ולעשות הרפייה של כמה דקות. לאו דווקא בזמן עצבנות אלא בזמן "רגיל", כשיש לך פנאי. -פחות קפה, יותר תה ירוק. -לנסות לדמיין מראש מצבים מסויימים ואיך את מגיבה אליהם. למשל, בעלך משאיר נעלים בסלון... תדמייני איך את נתקלת בנעלים וכמעט נופלת, ובמקום לצעוק עליו - סופרת עד עשר ומבקשת ממנו להזיז את הנעלים. ממש לדמיין בדיוק איך את לא מתעצבנת, נושמת עמוק, סופרת עד עשר ולא צועקת. אני, אגב, מאוד רגישה לצעקות ולוקח לי הרבה מאוד זמן להירגע אחרי שצועקים עלי. אז יש לי אינטרס אישי להפחתת כמות הצעקות בעולם

 

[הילהל]

אני הפסקתי

הספיקה פעם אחת שצעקתי ויונתן פרת בדמעות. הפנים הנעלבות שלו. ולכי תסבירי לו שלט בגללו צעקת... לא אגיד שאני לחלוטין לא צועקת או מתרתחת - אבל המינון שזה קורה והווליום ירדו פלאים. אני גם דוגלת בזה שאם אני "עוצמתית" בשני הכיוונים זה מתאזן - כי כמו שאני כועסת חזק אני אוהבת חזק. ואם יונתן רואה אותי ואת אבא שלו רבים וטמה לעשות, קצת צועקים - הוא גם יראה אחרי חצי שעה את הנשיקה והחיבוק והדיבור של הפיוס (לא את הסקס של הפיוס... יש גבול).