אני צונחת.. (ט?..)

אני צונחת.. (ט?..)

אני מרגישה שאני צונחת כל כך מהר לתהום עמוקה ואני לא מצליחה לעצור...
אני חלשה מאוד.. סחרחורות ושחור בעיניים...
הלב דופק לאט ומהר.. פעם ככה ופעם ככה...
יש לו קצב משל עצמו....
כל כך הרבה קפה...
כל כך הרבה אשמה על המקום הזה שאני נמצאת בו...
אני נופלת...אני דועכת...
אני הולכת וצונחת וטיפשה מספיק כדי לא להצליח לעצור את זה...
אין לי כוחות יותר...
פשוט אין לי...
 
את לא טיפשה,

רק בלי כוחות, גם אם בשכל את מבינה שזה לא הכיוון הטוב לך.
לפעמים כשמבינים שזה המצב, ושאין לך כוחות לשנות בעצמך,
צריך להעזר באחרים, לתת להם לקבל החלטות בשבילך ולעשות מה שהם אומרים.
יש מי שעוזר לך?
 
לפרפר..

כפי שכבר ציינתי לפני...אני כן מטופלת אצל פסיכולוגית באופן פרטי פעמיים בשבוע.. אבל לא באף מקום שמתמחה בתחום...
ולא...אין ממש אף אחד שיכול לקבל החלטות עבורי...
זה בעיקר אני ועצמי עם הסוד הזה והשדים האלו והצניחה העמוקה הזו אל התהום...
אני...
וזה הכל...
 
בטוח שצריך... הבעיה היא שאין...

אין שום עזרה ספציפית בתחום איפה שאני גרה...
וגם לא במרחק נסיעה...
פשוט אין...
אני לא רוצה להיחשף לכן לא ארשום היכן אני גרה אבל תאמיני לי שאין דרך להגיע לטיפול מקצועי שמתמחה בתחום מבלי לעזוב כאן ואני לא יכולה לעזוב כאן...
בעייתי משהו...
 
אולי צריך לעזוב לתקופה.

אני מבינה שזה כנראה כרוך במחיר גדול.
אבל להשאר ככה ולהמשיך בכיוון הזה יכול להיות מחיר גדול מדי. הכי גדול.
צריך לבחור בין אילוצים.
דמייני לך שהיית חולה במחלה פיזית קשה, חלילה, והיה צורך בטיפול רפואי חירומי. לא היית עוברת דירה לתקופה, או מוצאת דרך להגיע לטיפולים בבית החולים או במרכז הטיפול שהיית צריכה להגיע אליו?
בוודאי שהיית. חולים נוסעים מכל קצוות הארץ נסיעות קשות למרכזי טיפול כשהם צריכים.
איכשהוא, נראה לנו שמכל מיני סיבות, אפשר לזלזל בחולי הזה, לפעמים כי אנחנו מרגישות שזה בשליטה, לפעמים כי לא רואים את המחיר הפיזי שלו עדיין, ולפעמים כי אין לגיטימציה חברתית לטיפול מושקע בהפרעות אכילה.
אבל אנחנו כאן, ואני מקווה שגם את, יודעות שזה לא פחות חשוב וחירומי לטפל ברצינות בהפרעת אכילה.
 
לפרפר

יכול להיות שצריך לעזוב...
זה פשוט כל כך מסובך שזה לא נראה משהו שהוא אפשרי, מציאותית זה פשוט לא אפשרי כרגע...
אני לא היחידה במשוואה הזו של לקום ולעזוב... ולפעמים המציאות היא מה שהיא..
לעזוב יכול להיות פתרון, כנראה הפתרון הנכון.. אבל הוא פשוט לא בר ביצוע....
 
ומה עם נסיעות?

שוב, דמייני מחלה אחרת.
לא עלינו-נגיד שהיית חולת דיאליזה. היית נוסעת כמה שצריך ומתי שצריך.
למה לא לחשוב על זה ככה?
 
לפרפר

אני יכולה לחשוב על זה ככה..
זה פשוט לצערי לא ריאלי ולא באמת בר ביצוע...
וזה לא כי אני לא רוצה או לא חושבת שזה מספיק חשוב.. ממש להפך...
אבל זה פשוט משהו שבאמת כרגע הוא לא ריאלי ולא בר ביצוע...
אני לא רוצה לחשוף את מקום מגוריי אבל אין לי בעיה לכתוב לך בפרטי ואז תביני למה זה באמת כל כך בעייתי...
בכל אופן...
תודה על התגובה...
חיבוק
 

levshavur

New member
לכבר לא ילדה

שלום לך
זה מדאיג מה שאת כותבת...כדאי לטפל בזה עכשיו ואם את מתקשה להגיד את זה
לעצמך , אז הינה אני כותבת לך...
לגביי הקפה : זה ממכר ולא בריא זה מעלה את לחץ הדם לטווח קצר ואז יש רצון לעוד כוס ועוד אחת...אני הייתי בעבר מכורה לקפה ושתתי כמויות גדולות שלו עד שבגיל 19 הבנתי שזה לא טוב והפסקתי בבת אחת ...והיה לי מאוד קשה הייתי עייפה ועצבנית...ורציתי
קפה...זה נמשך 3 שבועות שבהם הייתי צריכה להתגבר על הדחף לקפה...חברות מאוד תמכן בי וזה עזר...אם קשה לך להיפרד מהקפה בבת אחת אפשר בהדרגה...אבל זה כמו עם סיגריות-קשה להפסיק. אני מגיל 19 -42 שזה הגיל שלי כיום לא נגעתי בקפה וכיום
הריח שלו דוחה אותי,אז אני מתרחקת ממנו...
תשמרי על עצמך...
לבשה.
 
ללבשה....

אני יודעת שזה מדאיג...
אני יודעת שזה לא בריא... מסוכן...
אני יודעת...
אני רק לא מצליחה לעשות משהו כדי לעצור את זה...
מבחינה רציונלית הכל מאוד ברור לי...
מבחינה רגשית אני תקועה ומכאן גם הבעייתיות עם להצליח לעשות משהו בנידון...

אני משתדלת לשמור על עצמי..
לא הכי הולך לי אבל אני מנסה.. איכשהו...
תודה יקרה..
חיבוק
 

levshavur

New member
לכבר לא ילדה

שלום לך
קודם כל תודה על החיבוק ומחבקת חזרה...

אני חושבת שצריך להסתכל על הצד הרגשי ולהתמודד עם זה כי זה ברוב המקרים זה
שורש הבעיה . גם האכילה שלי היא ריגשית ואני מנסה להתמודד עם זה...לא תמיד
זה קל ויש מעידות (כמו שהייתה לי השבוע) אבל אסור לאבד את התקווה...
לבשה
 
למעלה