אין מה להתלהם.
אני אולי בן 21, אבל ילד אני לא. ואת מוזמנת לשמור את ההערות העוקצניות שלך לעצמך. כאשר קשר מתפתח, בכל יום, שבוע, חודש ושנה שעוברת הוא מעמיק את עצמו והמשיכה הנפשית רק גדלה וגדלה. התקווה היא, שכשיגיע אותו היום שבו למשל האישה תעבור לידות או מחלות או תאונות שישנו את מראה הפיסי של האישה, הקשר הנפשי יהיה מספיק חזק עד כדי לכפר על הפגיעה במשיכה הפיסית (לכן, ניתן לראות בני זוג זקנים ומאושרים פה ושם). אך לא תמיד כך הוא הדבר ולא סתם הרבה גברים ונשים אחרי הרבה שנות נישואין בוגדים או זורקים את בני זוגם למען בני זוג צעירים/יפים יותר. מעטים הם האנשים, שישארו עם חייל פצוע עם רסיסים על פניו שיכערו אותו לגמרי, או עם אשה שרגליה נקטעו. בדרך כלל נשבעים להישאר לתמיד, עוזרים ותומכים תקופה מסויימת. ואז מתחילים הדכאונות, הרצון מצד אחד להישאר ולעזור ולהיות נאמן ומצד שני הרצון גם לחיים נורמליים עם בן אדם שנמשכים אליו פיסית. ואז גם באים הכעסים על עצמך על איך אתה מעיז לחשוב על לנטוש ולבסוף מגיעה גם הנטישה ה"נוראית". את אולי מתיימרת לקבוע מראש שאת תעמדי לצד בן זוגך באש ובמים ולא משנה אם מראהו ינזק וכל הכבוד לך (אם כי, קשה לקבוע דברים שכאלה עד שלא חווים אותם בעצמך אך ניתן לך להינות מן הספק), אבל יש הרבה אנשים שהקשר והמשיכה הנפשית ביניהם אינה חזקה דיה, כדי להתגבר על החוסר משיכה הפיסי שנוצר עקב שינויים כאלה ואחרים ועדיף להם לאנשים אלו להפרד מבני זוגם מאשר להמשיך את הקשר בחוסר חשק והנאה.
