LOVE SIMS 2
New member
אני פשוט אומללה.
אני שונאת את אלוהים. אני שונאת את איך שהחיים מתנהלים! את איך שהמוות אורב בכל פינה! אני לא מאמינה שהיא מתה. היא מבני האדם שהכי לא מגיע להם למות. היא כל כך צעירה, כל החיים לפניה. היא כל כך עליזה, לא מגיע לה להיות דוממת בקבר. אני רוצה להיפגש איתה, לדבר איתה, לפחות בפעם אחרונה. אבל היא מתה! לא ממש הכרתי אותה. היא הייתה במקהלה שלי מכתה א', עד שעברה למקהלה של הבוגרים. היא הייתה הגאווה שלנו. היא שרה כל כך יפה. היא הייתה כל כך יפה, כמו נסיכה. למה לעזאזל היא מתה?! אני פשוט לא קולטת את זה. זה לא מגיע לה. עד עכשיו האמנתי שכל נשמה באה לחיים בשביל ללמוד שיעור. ושאם היא מתה, זה בגלל שהיא בחרה את זה לפני שהיא חיה. עכשיו אני לא מאמינה בזה. אז מה אם היא בחרה את זה? מה עם האנשים שאוהבים אותה? זה פשוט נורא. היא מתה! וזה כל כך משפיע עלי. כשזה נודע לי, פשוט השתטחתי על הרצפה ובכיתי ארבע שעות רצופות. וגם עכשיו אני בוכה, בלב. הלב שלי נקרע. האמת, הייתי מעדיפה למות במקומה. לפחות לה יש עתיד טוב, לי לא. אני מתגעגעת אליה. אף אחד לא מבין למה אני עצובה על מישהי שאני לא מכירה. הם לא מבינים שהיא נשמה טהורה, ושאני תמיד מזהה נשמות טהורות. ואני מרגישה כל כך בודדה, אף אחד לא מבין אותי בעולם הזה. ליאור, אני כל כך מתגעגעת אליך. אני מרגישה כאילו אני בחלום. אני רוצה להתעורר ולא יכולה. לא יכולה! אני רוצה לבכות. אבל לא יכולה. כל הפנים שלי כואבים מרוב בכי. הגעתי למצב שדפקתי את הראש בקיר. ונתתי לעצמי סטירות. זה לא פיר שהיא מתה!!! אני רוצה שהיא תחיה!!! היא האחרונה שמגיע לה למות! היא כזאת נשמה טהורה! ועכשיו אני לא יכולה להשתלט על הבכי. אני לא יכולה להתמודד עם זה שהיא מתה! אני מרגישה שזה הדבר הכי לא הוגן ונורא שקרה לי בחיים. אני זועקת לאלוהים. אלוהים אני שונאת אותך. אתה כל כך אכזר שאתה גוזל ממנה את החיים. אני פשוט אומללה. אני לא מצליחה לצאת מהעצב. מתתי מבפנים. אני אף פעם לא אשכח אותך, ליאור. אף פעם.
אני שונאת את אלוהים. אני שונאת את איך שהחיים מתנהלים! את איך שהמוות אורב בכל פינה! אני לא מאמינה שהיא מתה. היא מבני האדם שהכי לא מגיע להם למות. היא כל כך צעירה, כל החיים לפניה. היא כל כך עליזה, לא מגיע לה להיות דוממת בקבר. אני רוצה להיפגש איתה, לדבר איתה, לפחות בפעם אחרונה. אבל היא מתה! לא ממש הכרתי אותה. היא הייתה במקהלה שלי מכתה א', עד שעברה למקהלה של הבוגרים. היא הייתה הגאווה שלנו. היא שרה כל כך יפה. היא הייתה כל כך יפה, כמו נסיכה. למה לעזאזל היא מתה?! אני פשוט לא קולטת את זה. זה לא מגיע לה. עד עכשיו האמנתי שכל נשמה באה לחיים בשביל ללמוד שיעור. ושאם היא מתה, זה בגלל שהיא בחרה את זה לפני שהיא חיה. עכשיו אני לא מאמינה בזה. אז מה אם היא בחרה את זה? מה עם האנשים שאוהבים אותה? זה פשוט נורא. היא מתה! וזה כל כך משפיע עלי. כשזה נודע לי, פשוט השתטחתי על הרצפה ובכיתי ארבע שעות רצופות. וגם עכשיו אני בוכה, בלב. הלב שלי נקרע. האמת, הייתי מעדיפה למות במקומה. לפחות לה יש עתיד טוב, לי לא. אני מתגעגעת אליה. אף אחד לא מבין למה אני עצובה על מישהי שאני לא מכירה. הם לא מבינים שהיא נשמה טהורה, ושאני תמיד מזהה נשמות טהורות. ואני מרגישה כל כך בודדה, אף אחד לא מבין אותי בעולם הזה. ליאור, אני כל כך מתגעגעת אליך. אני מרגישה כאילו אני בחלום. אני רוצה להתעורר ולא יכולה. לא יכולה! אני רוצה לבכות. אבל לא יכולה. כל הפנים שלי כואבים מרוב בכי. הגעתי למצב שדפקתי את הראש בקיר. ונתתי לעצמי סטירות. זה לא פיר שהיא מתה!!! אני רוצה שהיא תחיה!!! היא האחרונה שמגיע לה למות! היא כזאת נשמה טהורה! ועכשיו אני לא יכולה להשתלט על הבכי. אני לא יכולה להתמודד עם זה שהיא מתה! אני מרגישה שזה הדבר הכי לא הוגן ונורא שקרה לי בחיים. אני זועקת לאלוהים. אלוהים אני שונאת אותך. אתה כל כך אכזר שאתה גוזל ממנה את החיים. אני פשוט אומללה. אני לא מצליחה לצאת מהעצב. מתתי מבפנים. אני אף פעם לא אשכח אותך, ליאור. אף פעם.