אני, עצמי, ואנוכי.
אני רוצה לספר לכם קצת על עצמי, דברים מאוד אישיים ואינטימיים, שלפעמים קשה לספר אותם בפומבי במקום שבו כולם מכירים אותך. אני תכננתי לצאת מהארון בגיל 18 וקצת, אולי אחרי שאני כבר אצא מהבית, אעבור דירה או לפחות אהיה בצבא. אמא שלי שתחיה הפתיעה אותי בשאלה המכרעת, ואני, שכבר הייתי סגור על עצמי ושלם עם העובדה, עניתי לה שכן, אני הומו. היציאה בפני המשפחה באה אחרי מספר יציאות בפני חברים קרובים, ובהן היציאה הראשונה- מול החבר הכי טוב שלי, שהייתי מאוהב בו עד מוות באותה תקופה. האדם שקיבל אותי כל כך טוב שאני חייב לו כל כך הרבה על כך. אחרי היציאה בפני ההורים והאחיות, היציאות האחרות אל מול כל שאר העולם לא איחרו לבוא, והיום כמעט כל האנשים שמכירים אותי יודעים עלי. ואפילו שלא ממש מכירים אותי
ואחרי זה- נשאר לי לבדוק את התחום הרומנטי באופן גלוי, עכשיו יכולתי להתעייץ ולהיעזר באחיותיי (שבלעדיהן אני לא יודע מה הייתי עושה), שהן מבוגרות מאוד ובעלות חכמה וניסיון. אז התחלתי לבדוק את השטח. להציע, להתחיל, להציע ולהציע, ולאט התחילה להתגבש אצלי גישה שאף אחד שאני רוצה לא יירצה אותי. זאת אחרי שהיה לי חבר אחד ויחיד, שאחרי התקופה שהיינו ביחד גיליתי שבגד בי כל התקופה עם עוד חבר שהיה לו, אחרי שהייתי מאוהב קשות שוב בעוד חבר מאוד טוב שלי, שלצורך העניין- היה הומו. למדתי מהר לא להתאהב בסטרייטים. הגישה הזאת, כפי שאני מבין היום, הגשימה את עצמה ופשוט נדחיתי אינספור פעמים. עד שהחלטתי- אני יותר לא נפגע. לא מתאהב. אני דיי בטוח שהייתי מתאהב בלפחות 3 אנשים שדחו אותי בינתיים אם לא הייתי מחליט את ההחלטה הזאת על עצמי. פשוט, אני אדם שיודע סבל פנימי מגיל צעיר מאוד, החל בהפרעות אכילה מגיל צעיר, דחייה חברתית וכלה בבעיות משפחתיות כמו היציאה מהארון של אחותי הלסבית והקרע שנוצר במשפחה. אדם כזה לומד למנוע מעצמו סבל, או לפחות להתרגל אליו. ובאמת, אני מוצא את עצמי מתמודד עם כאבים שפעם לא הייתי יודע איך להתמודד איתם, ומתמודד טוב. אני חושב שזה חלק אישי בהתבגרות שלי, ובהתפחכות שלא כל כאב הוא סוף העולם, ולא כל דחייה דורשת 17 רגשות נחיתות אשם. זה המונולוג שלי, ומי ייתן ויעשה בו שימוש מישהו אחר, שגם מרגיש לא שייך, לא יפה, לא רצוי. בשבילו כתבתי את כל זה.
שלכם, מתן.
אני רוצה לספר לכם קצת על עצמי, דברים מאוד אישיים ואינטימיים, שלפעמים קשה לספר אותם בפומבי במקום שבו כולם מכירים אותך. אני תכננתי לצאת מהארון בגיל 18 וקצת, אולי אחרי שאני כבר אצא מהבית, אעבור דירה או לפחות אהיה בצבא. אמא שלי שתחיה הפתיעה אותי בשאלה המכרעת, ואני, שכבר הייתי סגור על עצמי ושלם עם העובדה, עניתי לה שכן, אני הומו. היציאה בפני המשפחה באה אחרי מספר יציאות בפני חברים קרובים, ובהן היציאה הראשונה- מול החבר הכי טוב שלי, שהייתי מאוהב בו עד מוות באותה תקופה. האדם שקיבל אותי כל כך טוב שאני חייב לו כל כך הרבה על כך. אחרי היציאה בפני ההורים והאחיות, היציאות האחרות אל מול כל שאר העולם לא איחרו לבוא, והיום כמעט כל האנשים שמכירים אותי יודעים עלי. ואפילו שלא ממש מכירים אותי