אני עצובה!

[למלא את החלל]

אני עצובה!

הבת שלי בת 10.5 מגלה סימנים כל כך מובהקים של פיברו והנשמה יוצאת לי...אני יודעת כמה הסבל הוא גדול עצום ואני כל כך עצובה. הגעתי למצב שאני מסתכלת לשמים ושואלת למה???לא מספיק אני....וכן כן אני יודעת שגנטי הינה מרכיב חשוב ובכל זאת....
הדבר היחיד שמנחם אותי זה שאיתי מגיל 10 לא ידעו מה לעשות וחשבו שאני...(לא יודעת מה אפילו...) ואילו היום שיש יותר מודעות אולי הדרך עבורה תהיה פחות מורכבת...
ולא היא לא מחקה אותי.....נרדמים לה איבריים, חרדות, דכדוך קל, כאבים בגב צוואר אפילו בקרקפת....אני עצובה:::
שבוע טוב חברים-תודה שאתם פה!!!

 

[Sigal H]

 

[חיה קרן]

 

[Sigal H]

כמה מילים מהצד השני

אני לא אמא, אני בת למשפחה עם היסטוריה פיברואית. אני לא יודעת איך אמא שלי הרגישה כשעלה חשד, כשהמצב התדרדר, כשאובחנתי. אבל אני יכולה לספר לך מהצד שלי, שלא יכולתי לבקש מלווה יקרה, מבינה, מכילה, ומועילה יותר ממנה במסע ההתמודדות הזה. הצטערתי כשנודע לי מאוחר יותר שגם היא חולה, אבל יש לה ניסיון ויש לה סבלנות ופרספקטיבה שאני, בת 10 (אז זה התפרץ אצלי) או 14 או 20, עדיין אין לי. היא עצרה אותי לפני מאמצים מיותרים שהיו מדרדרים אותי למשבר, דאגה לטיפולי שיאצו, דיקור, טיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם כל זה רגשית, הידרותרפיה (12 מפגשים מקופ"ח) - בשעתם, ידעה להבחין בין רופא שמבין לרופא שאין לו מושג, דברים כאלה. חשובים.

והיא לא הפחידה אותי. לא סיפרה כמה המחלה הזו קשה אלא שיש תקופות קשות ויש תקופות טובות ובשבילן צריך להשקיע ולא לוותר. לא סיפרה כמה כבדים הפעוטות ששמרה עליהם וכמה כאבו לה הידיים והגב אחרי, היא סיפרה כמה הם גדלו ושבקרוב כבר לא תוכל להרים אותם - בגאווה אימהית. סיפרה על מצבים איומים שהייתה בהם, תהומות של כאב, והנה תראו אותה היום. למדתי לדעת שהיא התמודדה עם הרבה דברים, וזה לא קל ולא מובן מאליו, אבל אם היא אולי הורישה לי את הפיברומיאלגיה, היא כנראה הורישה איתה גם את היכולת להתמודד איתה ולחיות.

תראי, מה שיהיה יהיה. אחרי ששואלים למה, שואלים מה עכשיו? ואם יש לה אותך, עם ניסיון והבנה ותמיכה, יש לה כבר יותר משאולי נדמה לך.

בהצלחה לשתיכן

 

[ו אולי]

 

[למלא את החלל]

בנות יקרות מאוד! תודה!

על התמיכה!!
סיגל יו...תודה על המילים הכל כך משמעותיות-את לא מבינה גרמת לי לדמוע-אני כל כך לא במקום שכתבת על אימך המדהימה!!!אני מנסה...לזהות אך אני בתוך תהומות עצומים של עצמי-חשבתי לעצמי שהנה בגיע הזמן להתחיל טיפול תרופתי מסודר להקל על הסבל...כדי שיהיה לי כח עבור השלישיה שלי...שכל כך זקוקים לי ואני הרבה פעמים ממש לא שם...
שבת ממש טובה

לכולכן.