"אני עוזב אותך. עוזב בשביל מישהי אחרת. אמנם מבוגרת יותר, אבל
רגועה מאוד."
ודאי אני לא היחיד שהבין מהמשפט הראשון במה מדובר, וכבר קראנו הצהרות כאלה בעבר, מנוסחות בצורה זו או אחרת, וקריאת הפוסט הזה שמצאתי בפייסבוק עשויה להעלות קשת של רגשות, מקנאה ועד כעס, מהזדהות ועד בוז, הכל לפי הקורא. וזה לא פוליטי, זה הרבה יותר עמוק מזה.
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=1653987437979283&id=100001041272390
"זה סוג של מכתב פרידה. אולי קצת דרמטי, אבל בהחלט לא מתנצל. המטרה היא יותר לחלוק ולסכם, לסיים בצורה מפוייסת פחות או יותר - מכובדת, עד כמה שאפשר, כל עוד אפשר.
אני עוזב אותך. עוזב בשביל מישהי אחרת. אמנם מבוגרת יותר, אבל רגועה מאוד. קרה יותר, אבל יפה בטירוף. יש בה משהו זר, אבל בניגוד אליך היא לא הודפת אותי החוצה, להיפך, ומעצם כך היא ואני כנראה שנכיר טוב ונתקרב מאוד עם הזמן, אולי אפילו נתאהב. אני עוזב כי את לא אוהבת אותי וזה ניכר, במיוחד בשנים האחרונות. הסיבה היא כנראה שאנחנו פשוט לא מתאימים. זה קצת מצחיק להגיד אחרי 40 שנה ביחד אבל החיים משתנים כל הזמן ואיתם גם אנחנו. חשבתי, רציתי, שאיתך יהיה לי בית אבל אני כבר לא זוכר מתי זה הרגיש נכון.
שנינו נתנו המון בקשר שלנו. חשבתי שנהיה ביחד לנצח וננצח את הכל ביחד. בהתחלה דאגת לי, עיצבת אותי, נטעת בי אופטימיות, אפילו פטריוטיות. לך נתתי אהבה בכל מזג אוויר, התמדה בכל אי צדק, דם אמיתי, שנים של השקעה, וכסף... כמההה כסף. בהתחלה זה הרגיש כמעט שווה, ששנינו נותנים ומקבלים אחת מהשני ושמחים בחלקינו. אבל כבר שנים שרק אני נותן ואת כבר לא רק לוקחת, אלא תובעת בחוסר הגינות, חוסר שיוויון שובר לב. אף פעם לא מדדתי לך.
אלה השנים האחרונות שרוקנו אותי מחמלה וסבלנות ואז, מול השוקת השבורה, מסתכלים אחורה לבדוק איך הגענו לכאן.. וכאן כבר מודדים.
בשנים האחרונות הפכת חמדנית בצורה קיצונית, מפלה, אפילו רעה. ובקשר אסור שיהיה רוע, בשום צורה. בשנים האלה העדפת אותם דתיים יותר, אלימים יותר, מפוחדים, רוויי הצדקה עצמית עד שלא נותר בהם תוכן מלבד זה. לא שופט, "על טעם ועל ריח" אומרים.. אבל זה כל כך שונה ממני וגורם להרגיש שצריך להפוך לאחד מהם רק כדי להסתדר איתך. אותי, בעורי, את כבר לא אוהבת וזה מרגיש שאין אצלך מקום בשבילי. זה מתסכל.
וכמה פעמים ניסינו לדבר על זה? לפתוח את זה, להצביע, להתריע "את חונקת!" וזה איכשהו כל הזמן חוזר לשם - לחושך. אז למרות הרגעים היפים, המכוננים והבלתי נשכחים שהיו לנו, אותם אוקיר עד שעתי האחרונה, אני עוזב. ולא דקה מוקדם מדי.
מאחל לך המון הצלחה ואושר, שאהוביך יאהבו אותך בחזרה ושתכבדו אחת את השני. אבל כבוד אמיתי, לא מתנצל או מתרפס או תובעני. הדדי, אמיתי. תמיד ארצה שתהיי מאושרת ושיהיה לך באמת טוב. תמיד אוהב אותך, ישראל - מרחוק אולי קצת יותר.
ד"ש מאמסטרדם."
מה כל זה מעורר בכם?
רגועה מאוד."
ודאי אני לא היחיד שהבין מהמשפט הראשון במה מדובר, וכבר קראנו הצהרות כאלה בעבר, מנוסחות בצורה זו או אחרת, וקריאת הפוסט הזה שמצאתי בפייסבוק עשויה להעלות קשת של רגשות, מקנאה ועד כעס, מהזדהות ועד בוז, הכל לפי הקורא. וזה לא פוליטי, זה הרבה יותר עמוק מזה.
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=1653987437979283&id=100001041272390
"זה סוג של מכתב פרידה. אולי קצת דרמטי, אבל בהחלט לא מתנצל. המטרה היא יותר לחלוק ולסכם, לסיים בצורה מפוייסת פחות או יותר - מכובדת, עד כמה שאפשר, כל עוד אפשר.
אני עוזב אותך. עוזב בשביל מישהי אחרת. אמנם מבוגרת יותר, אבל רגועה מאוד. קרה יותר, אבל יפה בטירוף. יש בה משהו זר, אבל בניגוד אליך היא לא הודפת אותי החוצה, להיפך, ומעצם כך היא ואני כנראה שנכיר טוב ונתקרב מאוד עם הזמן, אולי אפילו נתאהב. אני עוזב כי את לא אוהבת אותי וזה ניכר, במיוחד בשנים האחרונות. הסיבה היא כנראה שאנחנו פשוט לא מתאימים. זה קצת מצחיק להגיד אחרי 40 שנה ביחד אבל החיים משתנים כל הזמן ואיתם גם אנחנו. חשבתי, רציתי, שאיתך יהיה לי בית אבל אני כבר לא זוכר מתי זה הרגיש נכון.
שנינו נתנו המון בקשר שלנו. חשבתי שנהיה ביחד לנצח וננצח את הכל ביחד. בהתחלה דאגת לי, עיצבת אותי, נטעת בי אופטימיות, אפילו פטריוטיות. לך נתתי אהבה בכל מזג אוויר, התמדה בכל אי צדק, דם אמיתי, שנים של השקעה, וכסף... כמההה כסף. בהתחלה זה הרגיש כמעט שווה, ששנינו נותנים ומקבלים אחת מהשני ושמחים בחלקינו. אבל כבר שנים שרק אני נותן ואת כבר לא רק לוקחת, אלא תובעת בחוסר הגינות, חוסר שיוויון שובר לב. אף פעם לא מדדתי לך.
אלה השנים האחרונות שרוקנו אותי מחמלה וסבלנות ואז, מול השוקת השבורה, מסתכלים אחורה לבדוק איך הגענו לכאן.. וכאן כבר מודדים.
בשנים האחרונות הפכת חמדנית בצורה קיצונית, מפלה, אפילו רעה. ובקשר אסור שיהיה רוע, בשום צורה. בשנים האלה העדפת אותם דתיים יותר, אלימים יותר, מפוחדים, רוויי הצדקה עצמית עד שלא נותר בהם תוכן מלבד זה. לא שופט, "על טעם ועל ריח" אומרים.. אבל זה כל כך שונה ממני וגורם להרגיש שצריך להפוך לאחד מהם רק כדי להסתדר איתך. אותי, בעורי, את כבר לא אוהבת וזה מרגיש שאין אצלך מקום בשבילי. זה מתסכל.
וכמה פעמים ניסינו לדבר על זה? לפתוח את זה, להצביע, להתריע "את חונקת!" וזה איכשהו כל הזמן חוזר לשם - לחושך. אז למרות הרגעים היפים, המכוננים והבלתי נשכחים שהיו לנו, אותם אוקיר עד שעתי האחרונה, אני עוזב. ולא דקה מוקדם מדי.
מאחל לך המון הצלחה ואושר, שאהוביך יאהבו אותך בחזרה ושתכבדו אחת את השני. אבל כבוד אמיתי, לא מתנצל או מתרפס או תובעני. הדדי, אמיתי. תמיד ארצה שתהיי מאושרת ושיהיה לך באמת טוב. תמיד אוהב אותך, ישראל - מרחוק אולי קצת יותר.
ד"ש מאמסטרדם."
מה כל זה מעורר בכם?