אני עובדת

[שישמים אחרים]

אני עובדת

מרביעי בבוקר, רצוף. (רצוף באמת, כל הזמן הזה, ימים ולילות, בלי הפסקה. מבחירה). אני מבשלת, מאכילה, מפעילה מכונת כביסה, מחליפה מצעים, תולה כביסה, קונה מצרכים ומבשלת לשבת, מקלחת, מחתילה, מנקה, שוב מכבסת, משכיבה לישון, מים במיחם, פלטה בחשמל, מכינה את הבית שאינו שלי לשבת, מחתילה ומקלחת ומאכילה. גם אותי: מי שלא אוכל אין לו כח לעבוד, מי שלא מתקלח לא נעים שיטפל במישהו אחר, ואם לא אבשל לא יהיה, ואם צריך להפעיל את מכונת הכביסה ואין מספיק כדי למלא אותה, אפשר לדחוף לתוכה גם כמה חולצות שלי. זה חופש פסח ואני מטפלת בעצמי בחסות אחרים.

(וכאן היתה פסקה שכתבתי ומחקתי שוב ושוב על כל מה שיקרה כשאחזור לחיים האמיתיים שלי בראשון בערב, בסוף העבודה הרצופה הזאת, וכמה אני פוחדת. אני פוחדת ממני, ומהחיים האלה שלי. אני צריכה חיבוק אמיתי וארוך שאפשר לבכות בתוכו את כל הדבר הזה שיש בי ומבקש לצאת ויצא, בראשון בערב, אבל בכל הדרכים הלא נכונות, המוכרות).

 

[חלומותשל אחרים]

מכירה את הבריחה הזו
את הצורך להעסיק את עצמי למוות כדי לא לדעת/לראות/להרגיש/להבין
את ההרגשה שכל עוד את עסוקה במשהו יש לך משמעות, את יכולה להסתדר
את הפחד מהידיעה שאי אפשר להמשיך ככה לנצח... שמתישהו צריך לחזור למציאות, לריק שמקיף אותך.

אולי זה הזמן לחשוב על דרכים חלופיות להתמודד עם המציאות שאליה תחזרי ביום ראשון?

 

[ג ר נ י ו ם]

אני יודעת שאת יודעת שאת צריכה הרבה יותר עזרה

ממה שיש לך עכשיו (מה קורה עם זה? עדיין מתקדם בקצב צב?..) ורוצה שתדעי שאני מערכה את המאמצים העילאיים שלך כל עוד את לבד (ואת, לצערי, מאוד מאוד לבד). ואולי אפשר לחשוב על סוג הטיפול המכיל והמנחם וההוליסטי כל כך שת מעניקה לאחרים כרמז למה שתוכלי פעם להעניק לעצמך? הלוואי.


תכתבי עוד.
מחבקת חזק.

 

[קולדון]

למה בעצם להתנצל על הדאגה לעצמך?

זה ממש צרם לי לקרוא... בעיני, לדאוג לעצמך זו אחריות בסיסית, לא איזו פריווילגיה שצריך לגנוב איכשהו..

לא לטפל בעצמי זה משהו שיגרום לי להיות לנטל על אחרים, לא ההיפך... כלומר, בהפוך על הפוך אני רואה את זה בתור חובה ולא בתור זכות, בכלל..

אישית אני מרגישה מאוד מאוד רע כשאני לא מצליחה, תפקודית, לבצע את המטלות האלו שכתבת. וכשאני כן מצליחה, אני בדרך כלל ארגיש רע על כך שאני לא עושה את זה באופן אוטומאטי וקבוע..

 

[No longer]

אז מה את אומרת להחזיק עוד קצת,

ממש עוד טיפונת, עד נגיד, שני בערב, ואז לקבל ממני חיבוק אמיתי? ובינתיים, עד אז, לא לפגוע ולא לעשות את כל הבחירות הלא נכונות, אפילו שזה מדגדג?

 

[שישמים אחרים]

(ראשון, ערב -

זה הולך להיות טריגר - ואני רוצה-לא-רוצה לכתוב הרבה דברים: שאני לא מתנצלת על הדאגה לי, אלא, בפשטות, לא דואגת לי. אני מטפלת באחרים ולפעמים, דרך הפילטר של זה, יוצא איזה אקט של חמלה בסיסית כלפיי. ודרך הפילטר הזה אני רואה כמה אני נוראית לי - איך אני מכוונת באדיקות את הטמפרטורה של המים כשאני מקלחת אחרים, אבל בשבילי אני לא טורחת להדליק את הדוד; איך אני מבשלת ארוחות שלמות שם, וכאן, בעיר הזרה בה אני לבד, אני אוכלת את אותה ארוחה קרה ודוחה להפליא של כל יום, כל היום. אני רוצה לכתוב שהדכאון שלי הולך ומתפוגג, ואני קצת, טיפה פחות חרדה, ובתוך זה אני נחרדת לגלות שהפרעת האכילה שלי שמיוחסת רק להפרעת החרדה מצאה לה, במשך עשור (?) שנותיה, הרבה דברים אחרים להתלבש עליהם. והעיסוק המציף בלטפל בעצמי בפעם הראשונה בחיי - אפילו רק לגשת, לבקש, כי טיפול אין לי - גרם לי להתחיל ברצף הזכרויות שאני רוצה - צריכה - שייפסק, עכשיו. ובגלל זה אני כבר לא מנדנדת למרפאות פסיכיאטריות ולא קובעת תור לדיאטנית. אני רוצה שזה ייפסק. עכשיו. אני נתלית בידיעה שפיזית, כנראה שאוכל להמשיך ככה לנצח, ומסרבת להתקדם מפה - כואב לי להשאר כאן אבל גם כואב לי לזוז וbetter the devil you know, לא? אז במידה, אני כבר פחות מתאמצת, ומוצאת את עצמי כותבת כאן הודעה לפני שאני הולכת להמשיך לחפש את חפציי החדים שהחבאתי איפשהו, ולא במקום, כי עייפתי מכל הלהחזיק מעמד כשאני לבד. עייפתי נורא.)

 

[שישמים אחרים]

(בקריאה חוזרת,

זה נשמע נורא מדי. זה לא. אני אהיה בסדר, אני מוצלחת בלהיות בסדר אחרי לילות כאלה)

 

[ג ר נ י ו ם]

לא נכון

את לא תהיי בסדר. לא ככה. אלוהים, איזה מן בסדר זה? אל תשקרי לעצמך, בבקשה. להיות טובה כלפי אחרים לא הופך את חייך לחיים שאת יכולה להיות גאה בהם. לא; זה הופך אותך למרטיר. אל תהיי מרטיר, בבקשה. יש בך דברים נפלאים שעוד תוכלי לגלות (ושלעולם לא תגלי אם תמשיכי להתעלל בעצמך). ויהיו דברים נפלאים עוד יותר שתוכלי לתת לאחרים מתוך הגילויים החדשים האלה. נכון, להתחיל טיפול זו משימה בלתי אפשרית כשאת יודעת מה הטיפול יביא עמו. אבל בעזרת המטפלת הנכונה הזכרונות יביאו לא רק כאב אלא גם הכרות עצמית אמיתית; כעס על מי שמנע ממך כל השנים; פגע בך; וסיכוי לעתיד שמכיל הרבה יותר מדיכאון וחרדה. לא רק שמחה ועליצות - זה אף פעם לא רק זה. אבל חיים. אהבה. מישהו, בן זוג, חברות שיוכלו לתת לך ללא גבול (או כמעט ללא גבול) את מה שאת נותנת לאחרים ולא יודעת איך לקבל בעצמך.

הלוואי, הלוואי, הלוואי שתרשי לעצמך לטפל בעצמך.

 

[שישמים אחרים]

תודה, לכולכן.

על האמפתיה, המקום והניעור (שהיה בעצמו אמפתי ומלא במקום). וגם על שהסתכלתן עליי מבחוץ וראיתן דברים שאני כרגע קצת עיוורת אליהם. אולי זה נקרא כאילו אני לא מקשיבה, אבל קראתי אתכן מאוד, ועזרתן לי. (יש תור לדיאטנית, באמצע יוני, הכי מוקדם שהיה להם, והקדמתי בשבוע את הפסיכיאטר שהוא גם מנהל המרפאה ואפשר להתחנן אצלו לפסיכולוגית. חזרתי להתאמץ קצת יותר).

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אני שמחה לשמוע.

באמת, לסחוב הכל לבד זה כל כך קשה. ואת לא צריכה.
מגיע לך גם מקום שבו יטפלו בך, יסחבו איתך, מקום שבו את תהיי במרכז והטיפול בך יהיה הדבר החשוב.

כרגע המצב הוא או לא לזכור [זה הרי לא באמת לשכוח, את לא באמת שוכחת, זה שם, זה מפעיל אותך, ואת עושה אקטיבית דברים רבים כדי לא לזכור] או לכאוב מהזכרונות נורא. הטיפול שלי עזר לי למצוא את הדרך לחיות עם הזכרון בלי לכאוב אותו כל רגע, לדעת את הדברים בלי צורך לעשות כדי להשכיח אותם אבל גם לא לחיות אותם כל רגע. כדאי גם לך, כל כך.

 

[No longer]

וואו,איזה מהפך חיובי. אני גאה בך נורא.