אני נסערת,

בדיוק,גיסתך היא אישה מבוגרת שעושה החלטות

היא החליטה שהיא מחרימה אותך ואת בתגובה מארחת אותה ונותנת לה יחס מלכותי ויום אחרי היא שוב עושה ממך אויר.
למה?
למה היא חושבת שהיא יכולה להגיע לבית שהיא מחרימה את מי שגרה בו?
זו בדיוק תמצית הבעיה, היא יכולה להחרים אותך אבל מבחינת בעלך היא ברוכה בבית שלכם ומבחינתה היא פשוט מגיעה, זה מצב לא הגיוני.
מצב לא מכובד, לא מוכבד כלפייך.
למה זה קורה? כי היא יכולה, כי בעלך השריש מצב לא מכבד כלפייך כדי להרגיש טוב עם עצמו, כי היא יודעת שזה בכלל לא משנה איך היא תתנהג אליך היא לא תיפגע מזה.
להתנפל? לעשות סצנות?
ממש לא,איפה ראית שהצעתי להתנהג ברבריות?

היא פשוט לא היתה צריכה להגיע לבית שלכם, כן למרות שאמא שלה מתה, היא לא ילדה בת 5 שאיבדה את אמא, היא אישה מבוגרת מאוד, סבתא בעצמה ואישה רעה שרואה בך אויר עשרות שנים.
לגבי בעלך....
מה זאת אומרת אשם?
אשם בכך שלא עמד מול משפחתו באומץ ואמר להם, רבותי, משפחתי היקרה, אני אוהב אתכם מאוד אבל, אני נשוי, יש לי משפחה, יש לי אישה שהיא כל עולמי ואהבת חיי ואני לא מסוגל להכיל פגיעה בה ולא מוכן ,אז אתם לא חייבים לאהוב אותה, אתם לא חייבים לחבק אותה, אתם כן חייבים לכבד אותה וכן חייבים לארח אותה בנימוס כי אם תבחרו בדרך אחרת גם אני אנצל את זכותי לבחור בדרך אחרת.
וזה שאת אומרת שהוא לא אחראי על נשים בנות שבעים........אני מניחה שהן לא היו נשים בנות 70 כשהתחתנתם
הן היו מכשפות הרבה יותר צעירות והוא נתן להן את הרשות המוחלטת להיות מה שהן היום על חשבונך
וסידר לך שנים רבות של כאב ותיסכול.

אם פגעתי בך אני מצטערת אבל אני מאמינה שפגעתי כי אמרתי את האמת.
כי לדעתי בהחלט יש בך אשמה מסויימת כי נתת להם להתנהג כמו שהתנהגו אבל מי שבאמת אשם הוא בעלך .כי הוא זה שיצר את המצב הבלתי אפשרי הזה.
 

mykal

New member
אתחיל מהסוף,

לא פגעת בי כי אמרת אמת, וכשאמרתי פגעת בי,
התכונתי--שבעצם ממקום 'רע' שלי, דבריך הפכו אותי לנאשמת--
שזה מקום לא נעים. ואני לא 'כועסת' ולא נעלבת מדבריך אלא מנסה להבין מה קורה.

בעלי, ניסה, אבל הוא איש עדין ולא גס רוח כמוהן,
הוא לא יכול לעמוד מול אנשים 'כואבים' גם לא משפחה.
כשהם היו ע"י המיטה של אמא שלהם--הוא לא יכול היה להגיד אני הולך הביתה
(גרים קרוב) ואת תשארי כאן (גרה בעיר אחרת ולא נוסעת שבת)
האמת גם לזרים הייתי פותחת את ביתי,
אז מה שישאר איתה שם? שיעזוב אותה.
שיתחיל להתדיין איתה שם על 'הכבוד האבוד של אשתו'?
זו סיטואציה מורכבת--ואני ממש מבינה איפה הוא היה ממוקם, מבחינת המצב המורכב.
זה לא היה זמן לענינים של התנהגות.

ומה שכואב שאנשים טובים נחשבים 'מטומטמים' ונאשמים' ולא יודעים להציב גבולות'
ככה זה קורה, וזה עצוב.

אבל כן, היום זה כבר לא יקרה--אני לא שותפה, ואני גם אתחיל למנוע ממנו,
אם כל הענין הוא להיות רע ומגביל--אני אגדל 'אגרופים'. אני אעבוד על עצמי בענין.
תאמיני לי, גם אני כבר לא קטנה, ואלמד עצמי.
אבל איזה הגיון עומד מאחורי זה שבמקום שידרשו מהן התנהגויות ראויות יצליחו להפוך
אותי 'ל'מפלצת'. -- אני מתבישת בעצמי שזה מה שהולך לקרות.
וזה יקרה. כי החלטתי.
(האמת אני פוחדת, לאן זה יוביל).
 
לא הבנת

בעלך היה צריך לעמוד מולן לפני שנים רבות,לא שלשום סביב מיטת האם.
אם היה עומד מולן אז,כל הסיטואציה שלשום לא היתה מתרחשת כלל.

והבעיה הכי גדולה?
שהיא מרגישה נוח לבוא לבית שלך ולהתייחס אליך כמו אויר?
וזו הבעיה הכי גדולה בהתנהגות של בעלך כל השנים
הוא חינך את משפחתו שזה בסדר להתנהג אליך בגסות רוח.
אני לא הייתי מרגישה נעים להכנס לית של אחי אם לא הייתי מדברת עם אישתו.


ומה נשתנה?
למה פתאום את מוכנה למנוע ממנו ולגדל אגרופים?
ולמה את חושבת שאם היית מציבה גבולות זה היה הופך אותך למפלצת?
דוגמא:ילדה בכיתה שלא מוכנה להכנע למלכת הכיתה שרוצה נגיד,להחרים את הילדה הכי שמנה בכיתה ומציבה גבולות למלכה ואומרת לה עד כאן, היא מפלצת?
ולמה את מתכוונת לדרוש מהן התנהגות ראויה?
מי בדיוק היה צריך לדרוש מהן התנהגות ראויה אם לא בעלך?
 

mykal

New member
מבינה מה שכתבת,

אבל, אני נשואה לאיש שאין בכוחו להתעמת,
ואין בכוחו להתמודד עם אנשים במה אישית כזו,
למדתי לאהוב את העדינות שלו.
יש לי אישית כדאיות מגישה כמו שלו.
הוא לא עשה נגדי--גם אם על פניו זה נראה כך.
הוא עשה רק מה שהיה יכול.
אני אמורה ללמוד לחיות עם זה, כי הוא אדם נפלא, הוא אוהב ודואג.
איך אמרה לי ביתי הגדולה אתמול--
"אמא תשמחי שאבא הרגיש מספיק בטוח, וסומך עליך,
שתקבלי את אחותו ותתנהגי כמו שאת, תעריכי את זה, לא כל אשה זוכה לכך."
אולי עוד דרך להסתכל על דברים.

נכון, נפגעתי אח"כ, אז כן לבעלי עזרתי,
עכשיו גם הבהרתי שזו פעם אחרונה. כי גם אני עייפתי.
אם אמנע ממנה להכנס, כן גידלתי אגרוף.
כי זו לא אני. ואני מקוה שיהיה לי טוב אחרי שכך אנהג,
(אינני בטוחה) לא כל אלטרנטיבה מתישבת עם מי שאני.
למרות שבהחלט החלטתי.
 
אני חושבת שהבת שלך צודקת

לבעלך באמת היה מזל גדול.
אני לא הייתי נותנת לבעלי את השלווה הזו על חשבוני.
אני תוהה,הוא גם נותן לאנשים מסביבו לטפס עליו (נגיד בעבודה)ולא עמד על זכויותיו?
שמעתי עכשיו את סופר נני מדברת על חינוך ילדים
היא אמרה שילד שלא מציבים לו גבולות גודל להיות ילד שהכל מותר לו ואילו לרוב הילדים שהופכים להיות אלימים וכו'
וזה מאוד מזכיר לי את בעלך ומשפחתו,הוא לא שם להן גבולות והן גדלו להיות אלימות (כמובן לא אלימות פיזית)


את מציגה את בעלך כאישיות שברירית ורכה כזו שצריכה שכל הזמן יעטפו אותה ברחמים עלמנת שלא תשבר חלילה במערכה.
 

mykal

New member
חבל וקצת עצוב לי,

שאת התרשמת מדברי שהצגתי את בעלי ואני מצטטת אותך:" כאישיות שברירית
שצריכה שכל הזמן יעטפו אותה ברחמים עלמנת שלא תשבר חלילה במערכה."

בעלי, גבר גבר, לא דמות שברירית, אבל אדם חם ומשפחתי,
וזה מתיחס גם למשפחה שבה גדל--אמו ואחיותיו. ולא הוא לא חשב/חושב
שהוא צריך לתבוע או לדרוש מהם התיחסות --להפך, הוא מספיק חזק,
ובנה תא גרעיני מספיק איתן, כדי ש'רוחות רעות' לא ישברו אותו.
לטעמו ניתן לא להתיחס, לא חיים יחד, ולא מצליחים לחנך מבוגרים,
לתת לעבור וזהו.
הוא מסתדר עם המציאות שהתרגל וגדל בה.
הוא לא תבע ממני לעשות מה שלא רציתי.

את יודעת גם בשבת שהיא הגיעה, מותר היה לו להביא אותה,
הבית רשום גם על שמו--אני טעיתי שהתיחסתי, יכולתי לקום וללכת,
לחברה, לשכנה, אפילו לחדר שלי ולקרא ספר.

ורוצה לומר לך עוד משהו--הדרך שלך להעמיד אותו כדמות נלעגת,
הופכת אותי לדמות נלעגת, כי לא יתכן, שמי שלא מעמיד את בן הזוג שלו,
להיות השכפ"ץ שלו, הוא חסר חוליות והבעל אשם.
האם זה גם נכון הפוך? האשה אמורה להיות השכפ"ץ עבור בעלה? (כשהחמות או החם מתערבים ומקלקלים?)
איננו דמויות נלעגות, נחנו כזוג מבינים מה יכול כל אחד מאיתנו,
ואנחנו מסתדרים עם זה. לטוב וגם לרע.
מה לעשות החיים מורכבים יותר מאמת אחת שאת דוגלת בה.

ולסיום--אני נפגעתי מזה שרציתי אחרת והתנהגו אלי לא כפי שהגיע לי,
ולא בצורה ראויה.
יכול להיות שלו הייתי 'מפלצת' חוצפנית גסת רוח, עונה, מזלזלת,
לא הייתי נפגעת. היינו פשוט 'דומות' ומסתדרות ברוע.
כרגע יש ביניננו דיסוננס התנהגותי עצום--וזה מקור הפגיעה.
ואולי ההבנה--גורמת לי פשוט לא להיות שם, ולא ל'סבול'.
 
אני לא רוצה להעליב

ואני מקווה שזה לא יפגע אבל אני אומר את זה ישיר

מוזר לי שבעלך יכול היה לספוג שנים של פגיעה בך אבל לא לפגוע באימו או אחיותיו
בעצם, זה אפילו לא לפגוע בהן, אלא פשוט לדרוש מהן להתנהג בצורה מכובדת.
מדוע הוא לא יכול היה לעשות זאת?
ואיך את מסבירה את זה?
כי הוא חם ומשפחתי
נו באמת.
איזו משפחתיות זו לבוא להוריך כשאישתך לא יכולה לבוא איתך כי משפילים אותה שם?
זו משפחתיות?
זה חום?

לגבי השבת הזו
בשבת יכולת פשוט ללכת?
כן הגיוני, הגיוני שאישה שמחרימה אותך שנים תגיע אל ביתך ואת תלכי ממנו לישון במקום אחר
פשוט ככה החיים צריכים להתנהל......

NOT
את רצינית????????


ולא,אני לא מעמידה אותו כדמות נלעגת, את מציגה אותו כחלש ועדין ואת יודעת מה? אני חושבת שהוא פשוט ההפך מכך, הוא חזק כמו ברזל אם יכול היה שנים על גבי שנים לספוג פגיעה במשפחתו הגרעינית עלמנת לא להתייצב מול אימו, אני פשוט חושבת שהוא הקריב אותך במערכה למען אימו ואחיותיו
זה לא שהוא הלך בין הטיפות והצליח להביא לכך שאיש לא ניפגע
הוא דרך בשלולית בלי מגפיים........הוא שמר על כבודן במחיר של כבודך
וזה שאת באופן עצמאי וויתרת על כבודך למענו לא עושה את זה יותר נעים

זו דעתי.
אני יודעת שלו היה מצב כזה אצלי והורי היו פוגעים בבעלי ובעלי לא יכול היה להכנס אל ביתם
אחרי שהייתי עושה מאמצים דיפלומטים לפתור את המצב וזה לא היה מצליח, לא הייתי יכולה לקבל מצב כזה
אני לא מסוגלת לראות שפוגעים ביקרים לי ולא הייתי מוכנה שיפגעו ביקר לי מכל, האיש שבחרתי לעשות איתו משפחה
ובעיקר, לא הייתי רוצה להביא אותו למצב שהוא צריך למחול על כבודו ולספוג בלב
זה כבד מידי
אז אם הורי היו מתעקשים להתנהג בצורה כל כך דוחה, זה פשוט היה מרחיק אותי מהם באופן מאוד טבעי
 

mykal

New member
לא רוצה מה?

אתחיל מהפסקה האחרונה--
היית שם? ניסית? איך את יודעת? יש טבע רק בכיוון אחד?
חכמים ממני אמרו--"אל תדון את חברו עד שתגיע למקומו"
אבל את שופטת, וגם מוציאה פסק דין,
אבל מה לעשות שההתיחסות שלך היא לא למה שקרה.

אני ניתקתי קשר כי נעלבתי--
לא דרשתי מאיש לעשות זאת בעקבותי.
בעלי טען ומבחינתו יש גישה אחרת--(בעיני לגיטמית) היה ארוע,
נעלבת, עברו שנים, 'תתקדמי' תעזבי.
מותר לו. הוא לא רמבו, וגם לא תולעת, הוא שמר על הקשר איתם--ברשותי ובהסכמתי המלאה.
הוא לא הכריח אותי.
זה שלך יש תיאוריה, לי היתה מציאות.
אני לא ראיתי שטעיתי, ולא ראיתי שהוא טעה.
אנחנו מסתדרים.
ואני חולקתת על דעתך וגישתך.
החיים שלי אינם שחור לבן, יש הרבה גונים.
אצלך אחרת--וזה לגמרי בסדר.
 
או קי, אז אולי בעלך צודק

אם בגלל אירוע אחד שנעלבת התמצלו בפניך אבל לא הצלחת להתקדם הלאה אז אולי יש צדק גדול מאוד בהתנהגות שלו
 
עד כמה שאני הבנתי, ואולי פספסתי

את כן ניסית להתקדם. ניסית להשלים איתה, בכמה הזדמנויות הושטת לה יד לשלום והיא דחתה אותך.
 

mykal

New member
נכון, והיתה אפילו

פעם אחת שאבי התערב,
והיה מפגש מגשר, והיא וחמי דברו אלי בנוכחות אבא באופן בוטה ומעליב.
ואז אבא אמר--את תבחרי מה את עושה.
הם לא מקשיבים--לא מסוגלים.
הבנתי--לא לחצתי. והשארתי את הריחוק. והניתוק שלגביו התלבטתי כל השנים.
שבזה אוולי, אולי היה נכון לשנות משהו.
 
המשפט שהבת שלך אמרה לך

וסליחה שאני הורסת אבל אפילו לא תואם את לקחת לימונים ולהכין מהם לימונדה, אלא בפירוש להמציא משהו כדי לסדר שיהיה בסדר.
זה נכון שאתה ילד ממש מכוער אבל לפחות אתה טוב בחשבון.
 

רוני810

New member
יש המון יופי בעדינות.

וככל שאני מתבגרת ומחכימה אני מעריכה יותר ויותר אנשים כאלה. את כל היופי שבהם.
ובטח שמתאים לך בעל כמו שיש לך, ולא בעל כוחני יותר.
כי גם בך יש הרבה אצילות נפש.
 

ayaht

New member
רק דבר אחד קטן....

להגיד לא, זה לא להיות רעה.
להגביל, זה לא להיות רעה.
ממש לא.

להיפך. זה להיות טובה לעצמך.
וזה מותר.
אפילו שחינכו אותנו שלא.
 

mykal

New member
הענין שזה הרבה חינוך

וכנראה גם אופי,
שביחד חוברים לבנית קונספט חשיבתי והתנהגותי.
שאולי בהבנה אפשר לקבל את דרך החשיבה הזו,
לא בהכרח זה מסתדר אח"כ בהרגשה.
אני מנסה ---ולא בהכרח מצליחה.
 
ואהבת לרעך - כמוך. כמוך, ולא על חשבונך.

 
אני מסכימה עם אסתי

אני לא חושבת שזה הזמן לכך, לפחות עד לאחר השבעה אבל – הדברים האלו קורים עכשיו אז כן כדאי להגיד אותם.
העובדה שגיסתך שמראש לא מגיע לה, מגיעה ומקבלת יחס של מלכה, ואז מרשה לעצמה להפוך אותך שוב לאוויר זה דבר שלא יעשה. בטח ובטח בסיטואציה רגישה שאמורה לקרב לבבות, בביתו של האדם, ובאישור של בני המשפחה.

לגבי ההתנהלות של בעלך כבר אמרתי את כל שהיה להגיד וגם קבלתי את התשובות ממך בנוגע לכך אז לא צריך לחזור על זה
 

ayaht

New member
mykal, אני גאה בך.

על מה?
על זה ששמת אתמול גבול.
שאמרת לבעלך "כל עוד אני חיה כאן, האחיות שלך לא יגיעו לכאן.
אינני משרתת, ואינני מארחת מי שלא מתנהג אלי יפה".

זה נכון, את לא יכולה לחנך אותן בגיל 70.
היית מנומסת. נהגת איתן מעל ומעבר.
את פועלת נכון. מאפשרת לבעלך להתאבל, אבל לא מרשה שידרכו עליך.

תפסיקי לייסר את עצמך על מה שעשית או אמרת.
בעלך בר מזל שיש לו אותך.
לא כל אישה היתה עומדת לצידו חיים שלמים במצבים האלה.

אמרת שהוא טוב אלייך וילדים שלך.
ואני אומרת: *את* טובה אליו ולילדים *שלכם*.

שלא תדעו עוד צער
 
למעלה