אני מת לישון!

[חליטת דביבון]

אני מת לישון!

מישהו יכול לספר לי משהו קצר לפני השינה? לא מפחיד ושיהיה מצחיק מאד! תודה!

 

[תיאולוגיה]

החמצתי אותך ביממה

אבל הנה סיפור קצר, לא מפחיד, ומעלה חיוך: מתנת הרבי היו היה פעם מנזר שפקדו אותו זמנים קשים. זכר לא נותר מעברו המפואר, עת מאות נזירים חיו בו. עתה, אגפים שלמים היו סגורים, מתפוררים מזוקן. היה זה מנזר גוסס. הנזירים חיו בצמצום, עבדו וגידלו את מזונם הפשוט, התפללו והגו - בין היתר - בעתיד הלא מזהיר הצפוי למנזר אחרי מותם. ביער הסמוך הייתה סוכר קטנה שאליה נהג רב אחד להגיע מהעיר כדי להתבודד. הרגישות וההקשבה שפיתחו הנזירים לאחר שנים רבות של הגות, הביאו לכך שהם תמיד ידעו מתי נמצא שם הרב, וכאשר הגיע, היו לוחשים זה לזה – "היום הרבי ביער… הרבי ביער.." יום אחד פנו הנזירים לאב המנזר ובקשו ממנו לפנות לרבי, אולי הוא יוכל לעוץ עצה לנזירים כיצד לשנות את המצב. בבוקר יצא אב המנזר לסוכה שביער, והרבי קיבל אותו במאור פנים. ישבו הזקנים יחד ושוחחו על גדולת הבריאה, על חכמת הטבע, על תחלואי האדם ועל געגועי הלב לנשגב ולנעלם. לבסוף שאל הנזיר את הרב אם יש בידו עצה לעוץ למנזר המתפורר. "לא" השיב לו הרבי "היטב מכיר אני את פני הדברים. גם אצלנו בעיר כמעט ואין מגיעים אנשים להתפלל, והדור הצעיר נוטש את האמונה ונפתה אחרי הזוהר הכוזב. אין לי כל עצה לעוץ לך." הודה לו אב המנזר, והשניים נפרדו בחום. אך כאשר פנה הנזיר ללכת, קרא לו אב המנזר ואמר לו: "דבר אחד נגלה לי, ואולי דבר שטות הוא, אך בכל זאת אומר לך. אחד מכם הוא המשיח." בערב, בתום עבודת יומם, נאספו הנזירים לשמוע מה בפי אב המנזר. "אין לו עצה לעוץ לנו," אמר להם "גם אצלם הזמנים קשים. אולם כשנפרדנו אמר לי דבר-מה משונה. אולי אך שטות היא… הוא אמר שאחד מאתנו הוא המשיח." יצאו הנזירים בשתיקה ותמיהה איש לדרכו, וכל הלילה התהפכו על יצועם וניסו להבין למה כיוון הרב בדבריו הסתומים: "אחד מאתנו הוא המשיח? איזו מחשבה מוזרה… כולנו זקנים. לא ייתכן! אבל נניח.. רק נניח שבכל זאת כך הוא? הרי נפלאות דרכי הבריאה ואת תכליתה איש לא יידע … ואם אכן צודק הרבי החכם – מי מאתנו הוא האיש? ללא ספק זהו אב המנזר. רק הוא מתאים. הוא חכם, מתחשב ומנהיג בדרכי נועם. כן… אבל מה אם לא הוא האיש? בוודאי האח תומס הוא… כן…! האח תומס הוא חריף ופיקח. הוא למד באוניברסיטה בצעירותו – ללא ספק הוא המשיח.. אבל.. מה אם לא? בטח שלא האח דניאל! הוא כה שקט, בקושי פוצה פה. אבל במחשבה שנייה יש בו תכונה נפלאה של הקשבה, וכשהוא בכל זאת מדבר, רק דברי חוכמה בוקעים מפיו. והאח גבריאל.. לא! בשום פנים ואופן לא! רק לא הוא!! הוא כה רגזן ונרגן, תמיד מתווכח ומוציא את כולנו מדעתנו. אבל כשבאים לחשוב על כך… בעצם הוא תמיד צודק ואומר את האמת גם כשלא נעים לשמוע … ומה אתי? אני???? אני המשיח??? או אלוהים!… אבל הרי אי אפשר לדעת…" כך הרהרו הנזירים, והיה להם זמן רב למחשבה בימים ובלילות. אט-אט חל בהם שינוי. הם נהגו זה בזה ביתר כבוד, וכאשר נפגשו, היו מחייכים בחום ומברכים זה את זה באדיבות ובעדינות. כאשר אחד מהם דיבר, הקשיבו ברוב קשב לדבריו, שמא הוא המשיח! ליער הסמוך למנזר נהגו להגיע אנשים מן העיר לפיקניק בחגים ובסופי השבוע. והנה, באחד הימים שמע אחד הנופשים שירה נעימה ומרוממת רוח בוקעת מתוך המנזר. שירה כזו לא שמע מימיו. הוא דפק בדלת וביקש להיכנס, והנזירים קבלו אותו בסבר פנים יפות. בביקוריו הבאים הביא עמו כמה מחבריו לראות את המקום המיוחד שגילה, ואלה הביאו את חבריהם. השמועה עברה מפה לאוזן, והמנזר הפך להיות אתר עלייה לרגל. לא עבר זמן רב ואנשים צעירים החלו להצטרף למנזר והוא החל לחדש את ימיו כקדם. הכל בזכות מתנת הרבי. ובאמת… אי אפשר לדעת – אולי את/ה במקרה המשיח??? אולי שכנך? כדאי לתת צ'אנס..

 

[poraz]

מנזר השתקנים

יפעת בזמנו העלית את עניין בדיחות שהן סיפור בזעיר אנפין, אז מעניין לעניין, הנה סיפור נזירים קטן

 

[poraz]

אופס טעות, הנה קובץ מתוקן

 

[תיאולוגיה]

אוי בדיחות מנזר יש המונים

אני רק לא זוכרת אותן ברגע זה

. מה שכן זכור לי הוא סיפור הזן על הנערה היפהפיה שהצטרפה למנזר זן וכל התלמידים היו מאוהבים בה. אחד מהם חיזר אחריה בסתר וכשהגיע זמן הפגישה המשותפת, פנתה אליו ואמרה לו: אם אתה באמת אוהב אותי כל כך, בוא ונשק אותי עכשיו. (הסוף העצוב של הסיפור הוא שברבות הימים הגיעה למסקנה שיופיה עומד לה לרועץ בדרכה הרוחנית, הצמידה מחתה לוהטת לפניה, וסילקה את היופי המטריד). נו טוף, לא חבל?