אני מתגעגעת אלייך.

[glychinenoodles]

אני מתגעגעת אלייך.

(אני מתגעגעת לכולם, עכשיו)

אבל חלפו כבר למעלה מחמש שנים
ואת לא אותו אדם
ואני לא אותו אדם
ולמרות שמפרידה בינינו רק שעת נסיעה אחת ברכבת
אני לא יכולה להפגיש את העצמי הנוכחי שלך עם העצמי הנוכחי שלי.


(שלא תראי איך דעכתי. עדיף שתזכרי את מה שתזכרי)

 

[תמרה45]

אוייש יקירתי

אני מבינה את התחושה שלך....
אני לא יודעת מה בך מדבר את זה... אני לא יודעת את המקרה ואת הסיפור...
אבל פעמים רבות אנחנו מסתתרים מאנשים שהיו כה משמעותיים עבורנו {וזה נשמע שכך זה אצלך}
והרבה פעמים משום שהם לא ידעו להכיל אותנו במקומות הכי נגועים / נוגעים שלנו
אז לכן זה השאיר אותנו חסרי אונים מולם, בתחושה שאני "דועכת" אל מול האחר, השני. שהוא אולי יותר טוב??
אבל זה בסדר, לאנשים יש שפות שונות, ולא כל אחד יכול להבין כל שפה,
יכול להיות שאותה אחת לא יכלה להבין את השפה שלך,
את צריכה להתמלא בטחון במי שאת, ובדרך שלך,
ולא לחשוש ממפגש איתה שמא היא תחשוב מה שהיא תחשוב,
שפתה היא שפתה, שפתך היא שפתך...
ולאט לאט, בתהליך של השלמה, תוכלו לגשר, תוכלי לגשר,
ולקבל את עצמך מולה
מה גם, בנוסף וודאי, שאת לא חייבת להפגיש את עצמך מולה..
נסי להבין מה מתרחש שם מתחת לפני השטח.. למה החשש להיפגש, לפגוש? מה היא מייצגת עבורך?
מה היא תחשוב עלייך?
ולגבי מה את תחשבי עליה?
כמובן שאת לא חייבת לענות, {את רוצה אם את יכולה, אבל את לא חייבת}
הנק' היא, שאין פה שני צדדים, את דעכת והיא מושלמת. ממש לא. והיא לא ראויה או טובה יותר ממך.

חיבוקים ואהבה
תמרה.

 

[glychinenoodles]

היא כן ידעה להכיל אותי והיא כן ידעה לקבל,

ולא הייתה לה בעיה להודות בחולשות שלה ולהיות שם באמת.

שלוש השנים האחרונות היו די קשות. הנה, אמרתי את זה. כל כך הרבה דברים עברתי, דברים שלא הייתי מייחלת לעצמי או לאחר לעבור לעולם. אבל אני כאן. הרבה פחות מפויסת, הרבה פחות בטוחה בעצמי. חצי מהזמן אני משוכנעת שאני סוג של שטן כמעט אנושי.

וזה קשה, לעמוד מול אדם שהכיר אותך יותר יציב, יותר חזק. לפני שפגעו בך והורידו אותך עם הפנים אל האספלט ובעטו בך כשאתה למטה.

ואני מפחדת שהיא לא תאהב את האדם שאני היום. כי אני לא אוהבת אותו. אפילו לא קצת. וזה לא משנה כמה החברים שלי יגידו שאני מצחיקה, מוכשרת ואינטליגנטית וכיפית, שאני בחורה יפה, שאני יודעת להיות שם בשבילם.

(בתוך הראש שלי הכל קרה בגללי ואני לא יודעת מה לעשות. איך אני אמורה לחיות עם המחשבה הזו, שאוכלת אותי מבפנים)

 

[פרפר בתוך אגרוף]

...

ממקומות אחרים כנראה, אבל עמוקים מאוד,
אני מזדהה עם המילים שלך אחת לאחת.
ויודעת כמה כואב להרגיש ככה.

מקווה בשבילך שתרגישי אחרת יום אחד.
גם אם לא מולה, מול עצמך.

באמת באמת מעומק הלב.

 

[glychinenoodles]

תודהתודהתודה.

זה חשוב לי.

ואני מקווה שאת לא תצטרכי לכאוב ככה יותר.

 

[glychinenoodles]

-

“Real danger is nothing more than just living. Of course, living is merely the chaos of existence, but more than that it's a crazy mixed-up business of dismantling existence instant by instant to the point where the original chaos is restored, and taking strength from the uncertainty and the fear that chaos brings to re-create existence instant by instant. You won't find another job as dangerous as that. There isn't any fear in existence itself, or any uncertainty, but living creates it.”
― Yukio Mishima, The Sailor Who Fell from Grace with the Sea