אני מתגעגעת אליו

[חגית ש.]

אני מתגעגעת אליו

הבן שלי בן כמעט שנה וחצי ונכנס השנה למשפחתון לאחר שהיה איתי עד עכשיו. אני מאוד מתגעגעת. אני מחפשת עבודה אבל אין לי שום התלהבות לקראת זה. בסך הכל רציתי קצת זמן לעצמי ורציתי שתהיה לו קצת חברה של ילדים אחרים. זה לא עניין של רגשי אשמה פשוט התרגלתי להיות איתו ולמדתי לעשות כמעט הכל כשהוא איתי (למרות שזה לא קל). נראה שהוא נהנה שם והסידור שאני נוטה אליו הוא להשאיר אותו שם רק עד השעה 12 ואז לקחת אותו הביתה. יש שתי בעיות עם סידור כזה: מבחינה כלכלית זה אומר הוצאה של 1500 ש"ח על המשפחתון אבל בלי הכנסה מצידי (לא פשוט אבל אנחנו יכולים להסתדר עם זה) ובעיה שנייה היא שזה סופית מתייג אותי כ"עקרת בית". כבר לא מדובר בחופשת לידה שהתארכה או בקשיים במציאת עבודה (אלא התירוצים שנתתי למציקים) אלה בסידור עקרוני. אז מה לעשות עם הגעגועים האלה? להתעלם והם יעברו? ללכת על הסידור שאני רוצה?

 

[shirly25]

נמצאת איתך באותו המקום

ולכן חיפשתי עבודה שלא תיגזול לי את רוב היום אלא רק כמה שעות כול יום עשיתי קורס מדריכות אירובי ועכשיו שהיא במישפחתון עד אחת אני מחפשת עבודה לבוקר וגם יש לי את הזמן בשביל עצמי לסיים את התואר אבל הגעגועים קיימים אפילו שיש לי מה לעשות מקוה שתמצאי את מה שיתן לך סיפוק ושישאיר לך גם זמן לעצמך ותפסיקי לתת תרוצים - את לא חיבת הסברים לאף אחד

 

[ציפי ג]

קודם כל למה המשפחתון כל כך יקר?

גם שלי נמצא במשפחתון עד 1 ואני משלמת900 ש"ח. דבר שני, אם את לא חייבת ללכת לעבוד, ונהנית להיות בבית, למה לצאת לעבוד? יש חובה כזו? הלואי ויכולתי להיות רק עקרת בית. לצערי זה לא בא בחשבון. ואם מנג´זים לך על זה, אז תגידי שכל אחד יעשה מה שטוב לו, ולא ידחוף את האף לענינים של אחרים. תשובה בוטה בד"כ מועילה.

 

[אלה_ה]

זה לא כל כך יקר

גם אצלנו זה בערך אותו סכום.

 

[אלה_ה]

יש משהו טוב גם בגעגוע

המצב שלך מאוד מוכר לי. מצד אחד אני נורא מתגעגעת ומצד שני הייתי נשחקת מכל היום בבית. אז יש פשרות שצריך לקחת. אבל את צריכה לעשות מה שמתאים לך. לא מה שהסביבה חושבת שאת צריכה לעשות. אם מתאים לך להיות בבית ואין בעיה כלכלית-לכי על זה. אבל קחי בחשבון שככל שאת נמצאת מחוץ למעגל העבודה יהיה לך יותר קשה לחזור אליו. את אולי יכולה לעשות פשרה שהוא יהיה עד הצהריים במשפחתון ואת תעבדי חצי משרה. ככה לא תרגישי "עקרת בית" מצד אחד ויהיה לך מספיק זמן איתו מצד שני.

 

[חגית אמא של יובל]

יובל בן שנתיים וחודשיים

ונמצא איתי בבית. כל חצי שנה(וגם בין...) התלבטתי אם לשלוח אותו למשפחתון/גן והלב והבטן אמרו לי לא לעשות את זה. פשוט הרגשתי שזה לא נכון להפרד ממנו בשלב הזה. גם בי לא היתה שום התלהבות מיציאה לעבוד, כך שזה ממש לא היווה שיקול. עשינו לעצמנו את המאזן הכלכלי והחלטנו שהצורך הכלכלי לא כזה דוחק ומאפשר לי וליובל להיות בבית ביחד. יובל רק "מרויח". נהנה מהמון תשומת לב, זמינות שלי, ובקורים בגינה ו/או בקורי משפחה מספקים את הצורך החברתי. באשר להגדרה: אני לא מגדירה את עצמי כעקרת בית. לשואלים אני עונה שאני מגדלת את הילד שלי. ואני מרגישה שאני עושה את העבודה החשובה ביותר שיש! אם בא לך לדבר יותר אז מוסמנת לכתוב למייל שלי.

 

[נעה גל]

לא כל האנשים מגדירים עצמם עפ"י

המקצוע בו הם עוסקים. אני לדוגמא אוהבת להיות בבית. יש לי מליון ואחד דברים לעשות וגם כשאני בבית (כמו עכשיו) אני אף פעם לא מספיקה לעשות עשירית ממה שאני רוצה. אין לי שום בעיה לא לצאת לעבודה (בן זוגי טוען שאני איזו נסיכה מודחקת), אני לא צריכה עבודה בשביל "לנשום" או בשביל "להתפתח". להפך. את ההתפתחות האישית הגדולה ביותר שלי עשיתי דווקא בשנים שבהם הייתי בבית. אם טוב לך בבית ואתם יכולים להרשות את זה לעצמכם - לכי על זה בלב שלם! (כמה שאני מקנאה בך... אני צריכה לצאת לעבודה בגלל המצב הכלכלי). איך שאני מכירה את המציקים האלה שחושבים לעצמם "למה היא לא עובדת?" (או כמו שאימא שלי אומרת "לא חבל? עם כל הפוטנציאל שלך יכולת להיות מורה!", אני מתכנתת במקצועי הרשמי אבל זה לא נחשב בעיני אימא שלי כמשהו בעל ערך). בכל מקרה, את צריכה לעשות את מה שטוב לך ולמשפחה שלך. אם טוב לך בבית - לכי על זה! לגבי געגועים. לא זה לא עובר. אורן כבר 4 שנים בגן ואיתמר הצטרף אליה השנה וכל יום אני מתגעגעת אליהם מאוד וממהרת להתאחד איתם בסוף היום.

 

[דסי אשר]

חגית, תוכלי לכתוב למייל

שלי? המייל שלך חסוי, ואני לא זוכרת אם כבר התכתבנו בנושא המשפחתון שלך. אני אוספת מידע על משפחתונים פרטיים. תודה, דסי

 

[אמיר.]

כמה הערות...

בסוף הילדון (והבאים אחריו, כ"י) יצאו מהבית. ככה שהכל כי הכל הוא זמני. האם את מוצאת סיפוק בעבודות הבית ? האם נראה לך שז הממלא את עולמך הפיסי והרוחני ? האםאת חושקת בקריריה (ולו קטנה) ? לכן.. לענ"ד עליך להתחיל במה יהיה טוב לך (וממילא, אמא מרוצה זה דבר טוב גם לילד). ואחר כך לראות איך זה מסתדר עם הטיפול בצאצא. וגעגועים ? הם מגבירים את האהבה !!!!

 

[נעה גל]

הי! לא חייבים להיות בבית ולעסוק

בעבודות הבית!!! אני נמצאת בבית ולא עוסקת בכלל בעבודות הבית (לנקיון אני מחזיקה מנקה, ולגינה יש גנן וכך הלאה). אפשר להיות בבית ולעסוק בדברים אחרים לגמרי שממלאים את העולם הרוחני. פשוט בהודעתך היתה נימה קלה של זלזול (אולי טעיתי באופן קריאתה?)

 

[חגית אמא של יובל]

סיפוק בעבודות הבית?

נו, באמת... הסיפוק הוא מגידול הילד. עבודות הבית צריכות להעשות בין אם האם עובדת ובין אם לאו.

 

[יונת ש.]

למה בסטריאוטיפים?

זה שאשה לא עובדת כשכירה, עדיין לא אומר שכל מה שהיא עושה זה עבודות בית (או אפילו שהיא בכלל עושה איזשהן עבודות בית). אם היא רוצה ללכת לכיוון של מימוש עצמי, עבודה שכירה היא לאו דווקא בדרך הטובה ביותר. יכול להיות שדווקא מהבסיס של הבית יהיה לה קל יותר להתקדם.

 

[עוד צפורה גנן]

הכפיה המודרנית

אשה היוצאת מהבית, היא אשה שיש לה סיפוק עצמי. למה? אני עבדתי בחברה, בה רב האנשים היו ממש לא בסגנון שלי. למעט אחת, כולם היו אנשים שלא יכולת להחליף איתם מילה אחת. רב זמני שם השתעממתי עד אינסוף. מאז הפסקתי לעבוד שם, ועברתי לעבוד מהבית, אני עושה דברים שגם סתם בא לי. הולכת לפגישות להלצ´ה, נוסעת למפגשי פורומים, הולכת לחברות, גולשת באינטרנט, קוראת הרבה. אני שונמאת עבודות הבית, אבל אותן נאלצתי לבצע גם כשעבדתי. הן לא נעלמות כשעובדים מחוץ לבית. רק עכשיו יש לי יותר זמן לבצע אותן. למה רק אשה היוצאת מהבית מאושרת. למה????

 

[אמא של ירין]

אני איתך

את ירין הכנסתי גם השנה לגן (אני משלמת אותו דבר) הגעגועים הורגים אותי עד גיל 8 חודשים היתי איתו בבית , אחר כך עבדתי חצי משרה והוא היה עם מטפלת בית. היום הוא בגן בתחילה היה עד 12:30 אבל מצאתי עבודה והוא עד 16:00 הפשרה שלי לפחות היא שאני יום בשבוע לא עובדת ונשאר לי זמן לעצמי , ובאותו היום אני לוקחת אותו מוקדם יותר . את מבחינתך תעשי מה שטוב לך , אם טוב לך ללא עבודה(לי היה קשה מאוד) אז את לא חייבת דין וחשבון לאף אחד תספרי לכולם שאת כל כך עשירה שאין צורך שתעבדי . לגבי הגעגועים....... הבעיה היא שלנו ופחות של הילדים הם מסתגלים מהר , אנחנו יש לנו קשיי הסתגלות לפרידה , חשוב לא לשדר להם את זה (בשבועיים הראשונים אבא של ירין לקח אותו לגן כי אני שידרתי לו את הקושי בפרידה ) הם נהנים וזקוקים לחברה וכמה שנהיה יצירתים אף פעם לא נוכל לספק להם את הגירויים הרבים שיש בגן (בתנאי שבחרת גן טוב) וחוץ מזה כל בזמן תחשבי שהמצב אצל רוב הילדים זה שבגיל הזה הם הולכים לגן וכולם שורדים ומסתדרים,תנסי להעסיק את עצמך בדברים שאת אוהבת ולנצל את הזמן לבד הכי טוב שאפשר

 

[נעה גל]

אני חייבת להגיד משהו על זה...

...שבגיל הזה הם הולכים לגן וכולם שורדים ומסתדרים... זה באמת מה שאנחנו רוצים עבורם? זה הכל? שישרדו?

 

[אלה_ה]

לשרוד בגן ../images/Emo35.gif

אם הייתי חושבת שזה מה שהוא עושה בגן הייתי מעדיפה ללכת יחפה ומשועממת ולהישאר איתו בבית (בכוונה אני מקצינה). לא לכל ילד האלטרנטיבה האידאלית היא להישאר בבית. אני יכולה לספר על המקרה הפרטי שלי שהילד שלי פשוט דרש גן. הוא היה משועמם ומתוסכל בבית ולכן שלחתי אותו לגן לפני המועד המתוכנן. הוא שנתיים בגן ופורח שם. הוא כל כך מאושר שם שאפילו בשבת הוא שואל אם הולכים לגן. אני שמה לב כמה הגן נותן לו. לא רק בקטע של לימוד וחוגים אלא בעיקר באינטראקציות החברתיות. הוא לומד המון מילדים אחרים ורוכש חברים. ושוב-יש ילדים שיותר טוב להם בבית. אבל לדעתי אסור לשכוח שיש ילדים שלא. שיותר טוב להם בגן. לא כל ילד בגן הוא ילד "שמסתדר ושורד". לא כל ילד בגן בגלל אילוץ כלכלי של ההורים. יש בגן ילדים מבחירה חופשית ומרצון. ויש בגן ילדים מאושרים.

 

[לאה_מ]

יתרה מזו...

גם ילדים שנמצאים בגן בגלל אילוצים של ההורים (לאו דוקא כלכליים, יש אילוצי קריירה, אילוצי מגורים, אילוצי משפחה...) צריכים להיות מאושרים בגן, ולא לעסוק שם בהשרדות. היום יש כל כך הרבה אפשרויות, בעיקר בתחום המשפחתונים והגנים הפרטיים, שבאמת אין סיבה שילד ילך לגן רק על מנת "להסתדר ולשרוד".

 

[נעה גל]

לא רמזתי לרגע שיותר טוב בבית

(למרות שאני חושבת שכן), אלא פשוט התפלאתי על צירוף המילים האלה, שאני שומעת אותו מהמון אנשים... כשאיתמר עבר את הקליטה בבית התינוקות (עשיתי אותה מאוד בהדרגתיות) אמרה לי אימא אחת "את כבר יכולה לעזוב אותו לבד. הוא ישרוד". הרי גם אני בסופו של דבר לא הייתי שולחת אותם למסגרת אם חשבתי שהם רק שורדים שם ולא נהנים.

 

[אמא של ירין]

לא

לא, אנחנו רוצים שהם יהיו מרוצים , וברוב המקרים זה ככה , יש צורך להיות עם " הלב על הפופיק" ואם מרגישים שמשהו לא בסדר לבדוק , אבל מעבר לכך אני מאמינה שהקושי בפרידה הוא בדר"כ הרבה יותר חזק אצלנו , רגשות האשמה "נטשתי אותו שמתי אותו בגן" מעיקים עלינו , הם בדר"כ נהנים אחרי שמתגברים על הפרידה. ואני רוצה בשביל ירין את השמים והארץ והיקום כולו וגם את הירח.

 

[חגית אמא של יובל]

ואני מתנגדת נמרצות למשפט

שאומר "כמה שנהיה יצירתיים אף פעם לא נוכל לספק להם את הגרויים הרבים שיש בגן". לא צריך להיות אמא יותר מדי יצירתית בשביל לספק לילד בגיל זה את הגרויים *הוא צריך* (שכחתי איך מדגישים ולא מצאתי הסבר. מישהי יכולה להזכרי לי?)