בתחושה שלי
"הצד השני" זה גם אנחנו. האלימות מזעזעת אותי, ואני לא מרגישה שהמלחמה הזו מביאה להתקרבות והבנה אלא להיפך, יותר מכל מצבי הטרור שבהם היינו בעבר, הפעם כאילו נגמרה הסובלנות ויוצא החוצה טונות של שנאה, שנאה ביננו ובין עצמנו (אנשים אשכרה מפחדים להגיד שהם שמאלניים ו"יפה נפש" הפך למילת גנאי..) ושנאה החוצה. כשאנשים מתים זה כואב, אני לא מאמינה שהעם עצמו רוצה להיות במלחמה, לא העם שלנו ולא העם שלהם, והרבה אנשים נפגעים בדרך בגלל המלחמות והטרור, אנשים שנקלעים למציאות הישראלית-פלסטינית לא מתוך כוונה להצית את המצב אלא כי לפה הם נולדו וזו המציאות שהם מכירים והם רוצים להוציא ממנה את המיטב ובדרך הבן שלהם צריך להתגייס לצה"ל או לחמאס, בדרך הם פוחדים לעלות על אוטובוס או פוחדים לעבור במחסום, בדרך הם מסתתרים בבית מפחד הטילים/רקטות (וזה נכון לצערי לשני הצדדים).
אני מרגישה שאין לנו זכות להגיד שאין עם מי לדבר בצד השני. איך אנחנו התנהגנו שילד ערבי נרצח בשבוע שבו נחטפו שלושת הנערים? איך אנחנו הגבנו כשישראלים העלו באש ילד ערבי? איפה אנחנו היינו כשצהל תקף מהאוויר ואף חייל ישראלי לא נפגע בזמן שלהם מתו 200 איש ובישראל אנשים לא אמרו מילה של צער והשתתפות.
כואב לי על זה שחיילנו מסכנים את חייהם שם, כואב לי על זה שאנשים מתים, אבל מתסכל אותי שאנחנו מרגישים טובים יותר מהם, בזמן שהתחילו לדבר על מתים רק כשהחייל הישראלי הראשון מת, כאילו אנשים מהצד שלהם לא מתו עד אז במלחמה הזו. כשהם מסתכלים עלינו הם לא רואים שיתוף פעולה ושיש עם מי לדבר, הם רואים אנשים שקראו פה ממש אצלנו "מוות לערבים" ושלפי התגובה שלנו כמדינה בהחלט אפשר להבין שדם יהודי יותר חשוב לנו מדם ערבי.
אז אני לא חושבת שאנחנו טובים יותר. להיפך, אני חושבת שרק בעיני עצמנו אנחנו טובים יותר, כנראה שכל אחד חושב את זה לעצמו, אני בטוחה שגם הם בטוחים בדרכם ומאמינים שהם טובים יותר. אני חושבת ששני הצדדים גורמים למצב ובטח להחמרתו, אני חושבת, כמו שכתבתי קודם, שמשחקי אגו וכבוד לא פותרים את המצב אלא רק שולחים אנשים למות. הם לא בסדר. ומפחיד אותי לחיות כאן. ומפחיד אותי גם להיות יהודיה בעולם. אבל גם אנחנו לא בסדר. ולהם מפחיד לחיות כאן. ואני מוכנה לשים כסף על זה שמי שצועק "מוות לערבים" ביננו, היה צועק "מוות ליהודים" לו היה נולד מהצד השני של הגדר...
נדרשת סובלנות, והרבה איפוק והתעלות עצמית, כדי להביא לתקשורת בין שני הצדדים. לכאורה בשביל זה יש לנו מנהיגים, שאמורים להיות מומחים בדיפלומטיה ואמורים לדעת למצוא מטרות משותפות שיביאו לשיתוף פעולה ולאינטרסים משותפים.
יש מקומות שסבלו המון שנים ממלחמות והיום הם חיים בשלום.
אפילו אנחנו הצלחנו להגיע למצב של שקט עם חלק מהמדינות שסביבנו.
הייתי רוצה להאמין ששני הצדדים ירדו מהעץ שעליו כולנו מטפסים, ויבינו שאין מנצח. אין מנצח כי אנשים נפגעים בדרך, ואין מנצח כי כל עוד זה נגמר בצורה כוחנית זה רק עוד שלב במערכה, אף אחד לא מוכן להפסיד, כשמישהו מפסיד זה גורם לו לתכנן את המערכה הבאה שבה שוב יש נפגעים בשני הצדדים. מה הרווחנו מזה?
אני לא יודעת מה כן יהיה פתרון, קטונתי, אבל הייתי רוצה שיהיו לנו מנהיגים שהאינטרס שלהם יהיה שלום התושבים במדינה ולא מטרות אגו, משני הצדדים, כך שיצליחו להגיע לשיתוף פעולה, גם אם לשני הצדדים יש תחושה שאין עם מי לדבר. כי האינטרס של האנשים הקטנים בשני העמים זה לחיות חיים שקטים.
(לצערי אחרי שהסבירו לי איך עושים הון כספי והון פוליטי מלחרחר מלחמה, אני מבינה, שלא כל מי שצועק בתקשורת עושה את זה למען טובת העם, חלק מהם עושים את זה כי זה מעשיר אותם באופן שאנחנו אפילו לא מתחילים להבין. וזה כבר עצוב, להבין שמנהיגים של שני הצדדים מוכנים למכור אותנו למלחמה כדי להרוויח הון אישי ופוליטי. וזה קורה בשני הצדדים.)
