אני מתבגרת
אבל, הרשתי לעצמי להיכנס לפורום. היום כתבתי מכתב מסוג של הכתבים שכותביםלמגירה לאבי. לעולם לאיהיה לי אומץ לשלוח לו את זה הדבר הכי קרוב שיכולתי לעשות הוא לפרסם אותו כאן ולהתחנן לפני כל אחד ואחד מכם- תקראו את זה, ותחשבו טוב טוב האם אתם פוגעים בידים שלכם. אם כן- תבקשו סליחה ועשו הכל בשביל להתנהג אליהם כאנשים בוגרים לכל דבר, אנחנו לפעמים מעצבנים, אבל יש כתמים שאם לא מנקים אותם הן נשארים לכל החיים. תודה- וסליחה על החדירה הבלתי רצויה. מאז שהייתי קטנה לא האמנת לי.. תמיד אמרת לי שטויות זה יעבור. הייתי חולה הרבה ועד היום אני כזאת, אבל תמיד חשבת שאני עושה את הכל בשביל להשיג תשומי... אף פעם לא האמנת לי שאני באמת לא מרגישה טוב, אף פעם לא האמנת לי שרע לי באמת. תמיד חשבת שהכל זה הצגות (כמו שאתה קורא לזה..) תמיד חשבת שהכל נעשה בשביל ש"יהיה לך על מה לריב.. אחרת איך תהני?" היית אומר לי. כבר מאז הגן זה היה ככה. אתה יודע מה הזיכרון הראשון שלי?!? הייתי בת 3. היתה תקופה של מתיחות בין ישראלים-פלסטינאים. הגננת בגן שלנו פחדה תמיד מחדירה של מחבלים והחליפה את שער העץ הקטן של הגן לשער ברזל גדול ומסיבי. היא ביקשה מכמה ילדים לסגור את השער- ואני ילדה קטנה וחלשה, שניסיתי לעזור לכולם, הזזתי את היד והשער נסגר עלי. כולם כולל אתה, אמא והגננות אמרו לי "לא נורא, זה יעבור.." ולא התיחסתם לזה ברצינות. כשלא הצלחתי לאכול (באמת מעניין למה? אולי כי אגודל ימין שלי היתה בגודל שבעה אגודלים..) צעקת עלי. "אם את לא רוצה לאכול- אל תאכלי, מצידי תלכי לאכול במלונה עם הכלבה..." לא אכלתי. כשלפנות ערב לאמא נכנס סוף סוף טיפה שכל והיא הבינה שמשהו באמת לא בסדר באצבע היא לקחה אותי לבי"ח. שם כמובן מצאו זיהום גדול ושבר די מאוד רציני.. עד היום אגודל ימין שלי, אבא, כמו שאתה ודאי יודע סובלת מזיהום כרוני, וכולם אומרים שהיא לא השתקמה כמו שצריך. קיימת סברה די גבוהה שללא הפציעה רמת הציור שלי היתה הרבה יותר גבוהה- אבל אתה? אמרת לי פעם: "רמת הציור שלך יכולה להיות יותר גבוהה רק עם יהיה לך יותר כישרון...". מאז כל פעם בחיים שנפצעתי או שחליתי, לפני שלקחת אותי לרופאים ניסת להוכיח לי שאני משקרת, שאני לא רוצה ללכת לבי"ס, שאני רוצה תשומי, ושרבתי עם חברות. תמיד מה שלא קרה תמיד אני הייתי לא בסדר. מעולם לא קיבלתי ממך סליחה. מעולם לא מחלת לי על טעות שעשיתי, ויותר גרוע- מעולם לא ביקשתי ממני סליחה. לא אם בטעות דרכת עלי-->ולא אם פגעת בי. מדי יום אתה שב ופוגע בי, וכשאני נפגעת אתה יורד עלי ולא מבין למה אני נפגעת :אז מה אם סיפרתי את הסוד הכי גדול שלך, שאני יודע עליו רק בגלל שהקשבתי לשיחת טלפון שלך לאמא של חברה שלך? זו סיבה להיפגע!?!" ושוב- גם עכשיו כשאני גדולה 95 ימים לפני העזיבה מהבית, אתה עדיין לא מאמין לי. וככה היה גם היום ואתמול. כשהרופאים אמרו שהבראתי לחלוטין, ואינני זקוקה לבדיקת דם->שממנה כל כך פחדתי, ירדת עלי שאני בטח עצובה שאין לי על מה לקטר. וכשאתמול נפלתי, קיבלתי שטף דם והתנפחה לי הרגל- אמרת לי ז מה? זה בטוח יעבור מתישהו. כשהאורטופד אמר שהוא כמעט בטוח ששברתי->אתה אמרת"הוא בטח עובד עליך" כשבדקו וראו ש"רק" סדקתי, חייכת אלי בחיוך ניצחון מאושר- ואמרת "אמרתי לך"!!! אבא, מתי תתחיל להאמין לי? מתי תלמד שאתה זה שרוצה את התשומי- בזה שאתה מעליב אחרים. אבא- מתי תלמד מהם יחסי אנוש?!? אולי פעם אחת תחשוב על כל מה שאתה עושה לכולנו ואז תבין למה כולנו עוזבים את הבית, אחד אחרי השני. אבא מתי תבין למה אני כבר לא קוראת לך אבא?!?
אבל, הרשתי לעצמי להיכנס לפורום. היום כתבתי מכתב מסוג של הכתבים שכותביםלמגירה לאבי. לעולם לאיהיה לי אומץ לשלוח לו את זה הדבר הכי קרוב שיכולתי לעשות הוא לפרסם אותו כאן ולהתחנן לפני כל אחד ואחד מכם- תקראו את זה, ותחשבו טוב טוב האם אתם פוגעים בידים שלכם. אם כן- תבקשו סליחה ועשו הכל בשביל להתנהג אליהם כאנשים בוגרים לכל דבר, אנחנו לפעמים מעצבנים, אבל יש כתמים שאם לא מנקים אותם הן נשארים לכל החיים. תודה- וסליחה על החדירה הבלתי רצויה. מאז שהייתי קטנה לא האמנת לי.. תמיד אמרת לי שטויות זה יעבור. הייתי חולה הרבה ועד היום אני כזאת, אבל תמיד חשבת שאני עושה את הכל בשביל להשיג תשומי... אף פעם לא האמנת לי שאני באמת לא מרגישה טוב, אף פעם לא האמנת לי שרע לי באמת. תמיד חשבת שהכל זה הצגות (כמו שאתה קורא לזה..) תמיד חשבת שהכל נעשה בשביל ש"יהיה לך על מה לריב.. אחרת איך תהני?" היית אומר לי. כבר מאז הגן זה היה ככה. אתה יודע מה הזיכרון הראשון שלי?!? הייתי בת 3. היתה תקופה של מתיחות בין ישראלים-פלסטינאים. הגננת בגן שלנו פחדה תמיד מחדירה של מחבלים והחליפה את שער העץ הקטן של הגן לשער ברזל גדול ומסיבי. היא ביקשה מכמה ילדים לסגור את השער- ואני ילדה קטנה וחלשה, שניסיתי לעזור לכולם, הזזתי את היד והשער נסגר עלי. כולם כולל אתה, אמא והגננות אמרו לי "לא נורא, זה יעבור.." ולא התיחסתם לזה ברצינות. כשלא הצלחתי לאכול (באמת מעניין למה? אולי כי אגודל ימין שלי היתה בגודל שבעה אגודלים..) צעקת עלי. "אם את לא רוצה לאכול- אל תאכלי, מצידי תלכי לאכול במלונה עם הכלבה..." לא אכלתי. כשלפנות ערב לאמא נכנס סוף סוף טיפה שכל והיא הבינה שמשהו באמת לא בסדר באצבע היא לקחה אותי לבי"ח. שם כמובן מצאו זיהום גדול ושבר די מאוד רציני.. עד היום אגודל ימין שלי, אבא, כמו שאתה ודאי יודע סובלת מזיהום כרוני, וכולם אומרים שהיא לא השתקמה כמו שצריך. קיימת סברה די גבוהה שללא הפציעה רמת הציור שלי היתה הרבה יותר גבוהה- אבל אתה? אמרת לי פעם: "רמת הציור שלך יכולה להיות יותר גבוהה רק עם יהיה לך יותר כישרון...". מאז כל פעם בחיים שנפצעתי או שחליתי, לפני שלקחת אותי לרופאים ניסת להוכיח לי שאני משקרת, שאני לא רוצה ללכת לבי"ס, שאני רוצה תשומי, ושרבתי עם חברות. תמיד מה שלא קרה תמיד אני הייתי לא בסדר. מעולם לא קיבלתי ממך סליחה. מעולם לא מחלת לי על טעות שעשיתי, ויותר גרוע- מעולם לא ביקשתי ממני סליחה. לא אם בטעות דרכת עלי-->ולא אם פגעת בי. מדי יום אתה שב ופוגע בי, וכשאני נפגעת אתה יורד עלי ולא מבין למה אני נפגעת :אז מה אם סיפרתי את הסוד הכי גדול שלך, שאני יודע עליו רק בגלל שהקשבתי לשיחת טלפון שלך לאמא של חברה שלך? זו סיבה להיפגע!?!" ושוב- גם עכשיו כשאני גדולה 95 ימים לפני העזיבה מהבית, אתה עדיין לא מאמין לי. וככה היה גם היום ואתמול. כשהרופאים אמרו שהבראתי לחלוטין, ואינני זקוקה לבדיקת דם->שממנה כל כך פחדתי, ירדת עלי שאני בטח עצובה שאין לי על מה לקטר. וכשאתמול נפלתי, קיבלתי שטף דם והתנפחה לי הרגל- אמרת לי ז מה? זה בטוח יעבור מתישהו. כשהאורטופד אמר שהוא כמעט בטוח ששברתי->אתה אמרת"הוא בטח עובד עליך" כשבדקו וראו ש"רק" סדקתי, חייכת אלי בחיוך ניצחון מאושר- ואמרת "אמרתי לך"!!! אבא, מתי תתחיל להאמין לי? מתי תלמד שאתה זה שרוצה את התשומי- בזה שאתה מעליב אחרים. אבא- מתי תלמד מהם יחסי אנוש?!? אולי פעם אחת תחשוב על כל מה שאתה עושה לכולנו ואז תבין למה כולנו עוזבים את הבית, אחד אחרי השני. אבא מתי תבין למה אני כבר לא קוראת לך אבא?!?
