אתמול (היכון לחפירה מחוייכת
)
זכיתי בעושר רב, ולרגע הכל היה מושלם.
כששכבתי לנוח במיטה, לקחתי איתי את ספר המתמטיקה. אני נוהגת לקחת איתי ספרי עיון או סיפורת לקרוא במיטה, אבל הייתי צריכה להתכונן לשיעור מתמטיקה. וככה, בלי תכנון קודם, פתרתי אחד התרגילים בראש, כמעט כמו פעם (כתיבה ביד היא אחד הכאבים הגדולים, אז התרגלתי עם השנים לדמיין). רשמתי על נייר רק פעם אחת, אחרי כל עריכת האינטגרל ולפני ההצבה כדי לא להתבלבל. על כל שלב שהתקדמתי הסברתי לעצמי פעמיים לפחות למה עשיתי זאת ואיך, כמו להדגיש ולעבות עם טוש על הלוח, אבל מאחורי העיניים, בדמיון. קשה לתאר את האושר הזה, העושר הזה בפנים, התשוקה שבאה על סיפוקה. כבשתי הר וגיליתי שהוא פרדס.
אחרי זה שום דבר אחר לא באמת משנה. כי אני אני, גם אם לא כל הזמן, אני כבר שוב אני והמוח שלי, בחלק גדול של הזמן, מלא בהסחות דעת ודברים מעניינים לחשוב עליהם כדי לא לחשוב על הכאב או החולשה, ורוב הזמן זה מספיק. דמיון זה עניין מצחיק.
זו הדרך שלי להעביר את הזמן הכואב, אם כי אני מודה, יש זמנים שהכאב משתלט על הקשב מרוב עוצמה, ויתהפכו המספרים על הציר - לא יעזור. אתה שם, הא?... אני מוצאת שדברים כמו סרטים, מוזיקה, ספרים מוקלטים ופודקאסטים, דברים עם תוכן שלא דורשים ממני פעולה ואורכים זמן רב, הופכים את הכאב הבלתי פוסק לנסבל לזמן מה (גם אם לא פחות כואב, זה נסבל לפחות) - אבל רק כאלה שממש מעניינים אותי, אחרת זה לא מחזיק. יש משהו כזה שמעניין אותך?
חיוכים. מקווה שהיום תבוא לך הקלה, הקלונת, משהו
סיגל
______________
נ.ב.
עם כל החפירה הזו, לא התכוונתי להשתלט לך על השרשור כמובן, או להמעיט בערך כאבך, פשוט אתה שאלת וחשבתי שאולי תשמח לקרוא חיוך.