אני משתגעת מהם...
אמנם הבעיה שלי לא מתמקדת רק בחמותי אלא גם בבעלה אבל אני לא יודעת לאן לפנות חוץ מאשר לפורום הזה... אני כבר נואשת מהם ומהטמטום והטפשות שלהם והקמצנות החולנית שלהם. זה לא שאני תופסת מעצמי כ - high society אבל הם פשוט נחותים ולא מתחברים להווה (נשארו בהודו, בעבר...). חוץ מזה, הם כל כך לא יודעים לאהוב. מילא אני , אבל הנכד שלהם...? אני אסביר לכם: סתם למשל, כשעברתי ניתוח הם הגיעו לביה"ח ואפילו לא הביאו סוכריה איתם (סתם בכדי להקצין), אח"כ ילדתי והם הגיעו וגם לא הביאו כלום לא לי ואפילו לא לתינוק. כיום הוא בן 10 חודשים ועד היום הם הביאו לו מתנה רק פעם אחת - בברית. מאז - כלום. קמצנים בכיס וגם בלב. למשל, הם גרים איתנו באותה עיר ובקושי באים לבקר. לא שזה מפריע לי ואני מתגעגעת אליהם במיוחד... אבל דחיל רבאק, יש לכם נכד, תינוק, ואתם לא מרגישים אליו געגועים??? מה, אתם כאלה עסוקים??? האבא לא עובד והאמא אמנם עובדת כרגע , אבל גם כשהיא לא עבדה הם לא הגיעו.... שלא לדבר על זה שהם אף פעם לא מנשקים אותו. אני למשל, איך שאני רואה ילד אני ישר קופצת עליו. איך אפשר שלא?? חמותי מעולם לא שלחה לי סיר אוכל. הדבר היחיד שהיא עשתה זה להזמין את עצמה ואת שאר בני משפחתה אלי , לארוחה, כשאני בהריון, כתוצאה מהפריית מבחנה, ועוד במיוחד בתקופה שבה הרגשתי ממש גרוע! זה לא חוסר התחשבות משווע? גם עכשיו, בחנוכה, שזה חג החנוכה הראשון שלו, אפילו דמי חנוכה לא קיבל מהם. ממש גועליים. ושלא תחשבו שהם כאלה עניים! פשוט קמצנים. שומרים על הגרוש. אני מבקשת שלא תחשבו שאני רודפת בצע, ושתדעו שבכל מקרה גם אם הילד מקבל כסף במתנה, הכל נשמר עבורו. אנחנו לא נוגעים בזה. פשוט, מרגיז אותי שאין בהם נכונות לתת, להעניק. כלום. עוד משהו, אתמול הם ישבו פה, בסלון, ואמא שלו, הדוחה הזו, יושבת ומחטטת באף. אני חטפתי קריז. בכוונה נעצתי בה מבטים. שתרגיש שלא בנוח. שתתפדח פעם אחת ולתמיד (זו לא הפעם הראשונה...) זרקתי את כל הכיבוד לאחר שהם הלכו וקירצפתי את הכלים (האמת היא, שאני עם הסטריליות שלי כבר רציתי לזרוק את הכוס שלה לפח האשפה, אך בעלי, שיחיה, פינה לי את הכוסות למטבח ואז לא ידעתי איזו כוס הייתה שלה). חוץ מזה, עוד דבר שמרגיז אותי (ויש עוד הרבה) זה שהיא מדברת בהודית בנוכחותי ואני, מה לעשות, לא מבינה כלום. וכבר הערנו להם פעם וכלום. היא בשלה. כזו מגעילה. כולם אומרים לי: "אבל ידעת שהם כאלה לפני שהתחתנת" וזה אוכל אותי עוד יותר!!! כי אני יודעת שבאיזה שהוא מקום אני הבאתי את זה על עצמי ואין לי את היכולות להתמודד עם זה. ואני, בטפשותי, עדיין מצפה באיזשהוא מקום, כל פעם מחדש. ושוב מתבדה.
אמנם הבעיה שלי לא מתמקדת רק בחמותי אלא גם בבעלה אבל אני לא יודעת לאן לפנות חוץ מאשר לפורום הזה... אני כבר נואשת מהם ומהטמטום והטפשות שלהם והקמצנות החולנית שלהם. זה לא שאני תופסת מעצמי כ - high society אבל הם פשוט נחותים ולא מתחברים להווה (נשארו בהודו, בעבר...). חוץ מזה, הם כל כך לא יודעים לאהוב. מילא אני , אבל הנכד שלהם...? אני אסביר לכם: סתם למשל, כשעברתי ניתוח הם הגיעו לביה"ח ואפילו לא הביאו סוכריה איתם (סתם בכדי להקצין), אח"כ ילדתי והם הגיעו וגם לא הביאו כלום לא לי ואפילו לא לתינוק. כיום הוא בן 10 חודשים ועד היום הם הביאו לו מתנה רק פעם אחת - בברית. מאז - כלום. קמצנים בכיס וגם בלב. למשל, הם גרים איתנו באותה עיר ובקושי באים לבקר. לא שזה מפריע לי ואני מתגעגעת אליהם במיוחד... אבל דחיל רבאק, יש לכם נכד, תינוק, ואתם לא מרגישים אליו געגועים??? מה, אתם כאלה עסוקים??? האבא לא עובד והאמא אמנם עובדת כרגע , אבל גם כשהיא לא עבדה הם לא הגיעו.... שלא לדבר על זה שהם אף פעם לא מנשקים אותו. אני למשל, איך שאני רואה ילד אני ישר קופצת עליו. איך אפשר שלא?? חמותי מעולם לא שלחה לי סיר אוכל. הדבר היחיד שהיא עשתה זה להזמין את עצמה ואת שאר בני משפחתה אלי , לארוחה, כשאני בהריון, כתוצאה מהפריית מבחנה, ועוד במיוחד בתקופה שבה הרגשתי ממש גרוע! זה לא חוסר התחשבות משווע? גם עכשיו, בחנוכה, שזה חג החנוכה הראשון שלו, אפילו דמי חנוכה לא קיבל מהם. ממש גועליים. ושלא תחשבו שהם כאלה עניים! פשוט קמצנים. שומרים על הגרוש. אני מבקשת שלא תחשבו שאני רודפת בצע, ושתדעו שבכל מקרה גם אם הילד מקבל כסף במתנה, הכל נשמר עבורו. אנחנו לא נוגעים בזה. פשוט, מרגיז אותי שאין בהם נכונות לתת, להעניק. כלום. עוד משהו, אתמול הם ישבו פה, בסלון, ואמא שלו, הדוחה הזו, יושבת ומחטטת באף. אני חטפתי קריז. בכוונה נעצתי בה מבטים. שתרגיש שלא בנוח. שתתפדח פעם אחת ולתמיד (זו לא הפעם הראשונה...) זרקתי את כל הכיבוד לאחר שהם הלכו וקירצפתי את הכלים (האמת היא, שאני עם הסטריליות שלי כבר רציתי לזרוק את הכוס שלה לפח האשפה, אך בעלי, שיחיה, פינה לי את הכוסות למטבח ואז לא ידעתי איזו כוס הייתה שלה). חוץ מזה, עוד דבר שמרגיז אותי (ויש עוד הרבה) זה שהיא מדברת בהודית בנוכחותי ואני, מה לעשות, לא מבינה כלום. וכבר הערנו להם פעם וכלום. היא בשלה. כזו מגעילה. כולם אומרים לי: "אבל ידעת שהם כאלה לפני שהתחתנת" וזה אוכל אותי עוד יותר!!! כי אני יודעת שבאיזה שהוא מקום אני הבאתי את זה על עצמי ואין לי את היכולות להתמודד עם זה. ואני, בטפשותי, עדיין מצפה באיזשהוא מקום, כל פעם מחדש. ושוב מתבדה.
