מאפרת בשאנטי
New member
אני מרגישה רע... טריגר
תמיד לוקח לי זמן להבין את זה. היום זה היום השני בו אני לא יוצאת מהבית, מבריזה מהלימודים (+קורסי חובה... בתקווה לא מחוברת כלשהי למציאות שיהיה בסדר וזה לא יוריד לי בציון ואם כן אז... WELL... חבל) מבטלת הגעה למקומות שמחכים לי בהם (אתמול ביטלתי פר"ח ברגע האחרון תוך שאני שמה פס על זה שהילד חיכה לי, היום ביטלתי עוד איזה משהו שמחכים לי בו בתור "איש צוות", התקשרתי, המנהלת לא ענתה... שלחתי לה הודעת טקסט שאני חולה ולא מגיעה.. חושבת לעצמי שאולי היא לא יודעת לקרוא הודעות טקסט ושאני צריכה להתקשר שוב להגיד שאני לא באה (הייתי אמורה להיות שם לפני חצי שעה) אבל אין לי כוח אז אני לא מתקשרת. לא מסוגלת לדבר בטלפון עכשיו.... ממש ממש אין לי כוח................) הרמתי את עצמי היום להתקלח. זה היה ממש קשה. היה קשה לצאת מהבגדים שישנתי בהם כבר יומיים ולראות את הגוף. היה קשה להכנס לבגדים אחרים ולגלות שהם קטנים עלי עוד יותר מהפעם האחרונה. אין לי אוכל בבית בכלל, אני חייבת ללכת לסופר, אבל לא הולכת. מתפדחת להסתובב ברחוב בפיג'מה ולא מסוגלת נפשית להדחס לתוך בגדים שהם לא שק. וגם.............. אין לי כוח. כבר כמה ימים שאני דוחפת רק רעלים לגוף שלי מהמכולת למטה..... מזכיר לי את התקופות החולות ביותר בהן הייתי הולכת ומעמיסה ג'אנק ואז טורפת הכל בבת אחת בבית לבד.... אני חושבת שכבר חודש שאין יום בו לא שתיתי או עישנתי משהו. לא בכל פעם זה היה עד אובדן חושים, לא בכל פעם זה היה לבד בבית............ היו פעמים "בריאות" של שתי בירות ושאכטה עם חברה בפאב.. (אבל הרוב לא היה "בריא".) מתעוררת באמצע הלילה בחרדות... מבלה שעה בלהגיד לעצמי בקול ש"הכל בסדר"..... מריחה חרא של חתול בחדר אבל לא מזיזה את עצמי לקום להדליק את האור לבדוק איפה זה (ובבוקר מגלה שזה על הפוף.... כי לא ניקיתי את הארגז כבר המון זמן ולמסכנים לא היה בתוך מה לחפור.....) במאמצים על אנושיים (מבחינתי), אני עוצרת את עצמי רגע מלזרוק את הפוף מהחלון לתוך איזה פח (אני הרי לא אצא מהבית), נזכרת שהוא לא שלי, ובחיי שזה קשה להעיף את המחשבה של "טוב אני אגיד לשותף שלי שאני לא יודעת איפה זה..." - פותחת שקית גדולה, מרוקנת לבפנים את תכולת הפוף ושמה את הכיסוי בכביסה. זה היה קשה מאד. מאד. אני רק רוצה לשכב במיטה, להתכרבל ולישון.... או לבכות.... לא, בעצם בלי לבכות, כי אז אני לא אהיה בדיסוציאציה ואני אהיה מודעת לזה שחרא........... אז רק לישון. אבל אני לא יכולה! כי יש לי להגיש *היום*(!!!!!!!!!!) עבודה, תכננתי לעשות אותה אתמול אבל אז ישנתי עד 6 בערב (מהיום הקודם), היום עשיתי חלק, כשאני רק מתה לסיים עם זה וכבר לא מעניין אותי בכלל מה אני כותבת רק שיירדו ממני.......... שיהיה מוכן........ שאני אדע שמוכן ואוכל לשכב בספה בסלון כבר מתחת לשמיכה בשקט........... אני לא רואה טוב. באמת. המבט שלי לא מפוקס, דברים במרחק שני מטר נראים מטושטשים. הלב שלי דופק ויש לי בחילה. כל הזמן קר לי. עברו יומיים ורק עכשיו נפל לי האסימון............ אני *באמת* לא מרגישה טוב. [לא יודעת מה לעשות..]
תמיד לוקח לי זמן להבין את זה. היום זה היום השני בו אני לא יוצאת מהבית, מבריזה מהלימודים (+קורסי חובה... בתקווה לא מחוברת כלשהי למציאות שיהיה בסדר וזה לא יוריד לי בציון ואם כן אז... WELL... חבל) מבטלת הגעה למקומות שמחכים לי בהם (אתמול ביטלתי פר"ח ברגע האחרון תוך שאני שמה פס על זה שהילד חיכה לי, היום ביטלתי עוד איזה משהו שמחכים לי בו בתור "איש צוות", התקשרתי, המנהלת לא ענתה... שלחתי לה הודעת טקסט שאני חולה ולא מגיעה.. חושבת לעצמי שאולי היא לא יודעת לקרוא הודעות טקסט ושאני צריכה להתקשר שוב להגיד שאני לא באה (הייתי אמורה להיות שם לפני חצי שעה) אבל אין לי כוח אז אני לא מתקשרת. לא מסוגלת לדבר בטלפון עכשיו.... ממש ממש אין לי כוח................) הרמתי את עצמי היום להתקלח. זה היה ממש קשה. היה קשה לצאת מהבגדים שישנתי בהם כבר יומיים ולראות את הגוף. היה קשה להכנס לבגדים אחרים ולגלות שהם קטנים עלי עוד יותר מהפעם האחרונה. אין לי אוכל בבית בכלל, אני חייבת ללכת לסופר, אבל לא הולכת. מתפדחת להסתובב ברחוב בפיג'מה ולא מסוגלת נפשית להדחס לתוך בגדים שהם לא שק. וגם.............. אין לי כוח. כבר כמה ימים שאני דוחפת רק רעלים לגוף שלי מהמכולת למטה..... מזכיר לי את התקופות החולות ביותר בהן הייתי הולכת ומעמיסה ג'אנק ואז טורפת הכל בבת אחת בבית לבד.... אני חושבת שכבר חודש שאין יום בו לא שתיתי או עישנתי משהו. לא בכל פעם זה היה עד אובדן חושים, לא בכל פעם זה היה לבד בבית............ היו פעמים "בריאות" של שתי בירות ושאכטה עם חברה בפאב.. (אבל הרוב לא היה "בריא".) מתעוררת באמצע הלילה בחרדות... מבלה שעה בלהגיד לעצמי בקול ש"הכל בסדר"..... מריחה חרא של חתול בחדר אבל לא מזיזה את עצמי לקום להדליק את האור לבדוק איפה זה (ובבוקר מגלה שזה על הפוף.... כי לא ניקיתי את הארגז כבר המון זמן ולמסכנים לא היה בתוך מה לחפור.....) במאמצים על אנושיים (מבחינתי), אני עוצרת את עצמי רגע מלזרוק את הפוף מהחלון לתוך איזה פח (אני הרי לא אצא מהבית), נזכרת שהוא לא שלי, ובחיי שזה קשה להעיף את המחשבה של "טוב אני אגיד לשותף שלי שאני לא יודעת איפה זה..." - פותחת שקית גדולה, מרוקנת לבפנים את תכולת הפוף ושמה את הכיסוי בכביסה. זה היה קשה מאד. מאד. אני רק רוצה לשכב במיטה, להתכרבל ולישון.... או לבכות.... לא, בעצם בלי לבכות, כי אז אני לא אהיה בדיסוציאציה ואני אהיה מודעת לזה שחרא........... אז רק לישון. אבל אני לא יכולה! כי יש לי להגיש *היום*(!!!!!!!!!!) עבודה, תכננתי לעשות אותה אתמול אבל אז ישנתי עד 6 בערב (מהיום הקודם), היום עשיתי חלק, כשאני רק מתה לסיים עם זה וכבר לא מעניין אותי בכלל מה אני כותבת רק שיירדו ממני.......... שיהיה מוכן........ שאני אדע שמוכן ואוכל לשכב בספה בסלון כבר מתחת לשמיכה בשקט........... אני לא רואה טוב. באמת. המבט שלי לא מפוקס, דברים במרחק שני מטר נראים מטושטשים. הלב שלי דופק ויש לי בחילה. כל הזמן קר לי. עברו יומיים ורק עכשיו נפל לי האסימון............ אני *באמת* לא מרגישה טוב. [לא יודעת מה לעשות..]
( אני היום למשל, היית בלימודים, ובשעה השנייה הרגשתי שמשעמם לי מאוד והתעורר בי רצון עז ללכת הביתה, לקנות חטיפי שוקולד ולשים את עצמי מול הטלוזיה בחדר. אז זה מה שעשיתי, אפילו שזה השבוע האחרון לסמסטר ואפילו שהמרצה בטח נתן שאלות לדוגמא בזמן שהיה לי התקף אכילה בבית. אחר כך ישנתי איזה 3 שעות, קמתי, המשכתי לאכול שטויות, ועכשיו אני מול המחשב תוהה אם לבוא מחר או לא. לפעמים נראה לי שאם כל הממתקים והג'אנק פוד פשוט ייעלמו מהעולם- הכל יהיה קל יותר, להרבה אנשים. הרי אף אחד לא יתחיל בבולמוס של ירקות או פירות. כל הבעיה עם האוכל הזה שהוא ממכר, מה שלא ממכר זה מה שבריא.