אני מקנאה
- פותח הנושא אום נטע
- פורסם בתאריך
אל תשכח את "פורינר" גם
(אם כי יתכן שאז האמריקאים יעלו על התרמית).
חוץ מזה- כל מילה בסלע. העם איתך. עכשיו נשאר רק לשכנע את ספרינגסטין.
אגב- לא אפסה התקווה. ספרינגסטין באוסטרליה/ניו זילנד עכשיו, ואח"כ בארה"ב. אם אירופה תגיע בסתיו- אולי נוכנס גם אנו לרשימה (בכפוף לחרם הבינ"ל המתרגש עלינו, כמובן)
(אם כי יתכן שאז האמריקאים יעלו על התרמית).
חוץ מזה- כל מילה בסלע. העם איתך. עכשיו נשאר רק לשכנע את ספרינגסטין.
אגב- לא אפסה התקווה. ספרינגסטין באוסטרליה/ניו זילנד עכשיו, ואח"כ בארה"ב. אם אירופה תגיע בסתיו- אולי נוכנס גם אנו לרשימה (בכפוף לחרם הבינ"ל המתרגש עלינו, כמובן)
The Grand Illusion
New member
ראיתי את פורינר בפארק הירקון
היתה הופעה טובה.
היתה הופעה טובה.
אני מודה שהאינסטינקט הראשוני הוא שמחה לאיד
כאילו- יושבת לה מישהי בארה"ב הברית, איפה שכל דקה אפשר לראות שלוש הופעות מעולות ברדיוס של 100 ק"מ גג, ומקוננת על חבורה של דינוזאורים שחלקם בכלל חיקוי (בלקמור ולורד ז"ל הז לפט ד'ה בילדינג) ושקבעה את משכנה בשנים האחרונות בהיכל נוקיה אשר בתלאביב סיטי. מה השלב הבא? געגועים להפקעות מחירים שיטתיות?
מצד שני- אנחנו אוהבים רק את מי שאנחנו אוהבים, וזה בהחלט מבאס שמוזיקאי אהוב ופעיל מוותר על טריטוריה מסוימת באופן שיטתי. במקרה של דיפרפל זה בהחלט תעלומה. אני מניח שיש מספיק אנשים שישמחו לראות אותם באמריקה. בכל מקרה, בין ה 9 ל 12 באפריל החבורה מופיעה ביפן- נאגויה, אוסקה וטוקיו. קפיצה קטנה מעבר לאוקיינוס, ואת שם. לא לשכוח להביא סושי מהדיוטי.
כאילו- יושבת לה מישהי בארה"ב הברית, איפה שכל דקה אפשר לראות שלוש הופעות מעולות ברדיוס של 100 ק"מ גג, ומקוננת על חבורה של דינוזאורים שחלקם בכלל חיקוי (בלקמור ולורד ז"ל הז לפט ד'ה בילדינג) ושקבעה את משכנה בשנים האחרונות בהיכל נוקיה אשר בתלאביב סיטי. מה השלב הבא? געגועים להפקעות מחירים שיטתיות?
מצד שני- אנחנו אוהבים רק את מי שאנחנו אוהבים, וזה בהחלט מבאס שמוזיקאי אהוב ופעיל מוותר על טריטוריה מסוימת באופן שיטתי. במקרה של דיפרפל זה בהחלט תעלומה. אני מניח שיש מספיק אנשים שישמחו לראות אותם באמריקה. בכל מקרה, בין ה 9 ל 12 באפריל החבורה מופיעה ביפן- נאגויה, אוסקה וטוקיו. קפיצה קטנה מעבר לאוקיינוס, ואת שם. לא לשכוח להביא סושי מהדיוטי.
למיטב זכרוני (ואני מנסה לתחזק אותו ולא לרוץ ל
לוויקיפדיה...
) שמו של הסולן היה ג'ון לי ן טרנר, או משהו קרוב. היה לו מין קול צווחני ולא יה תחליף טוב למקור (שכמובן גם הוא כבר הקול שלו מזמן מאחוריו...). הייתי בהופעה בפארק הירקון (שם בלקמור ניפץ את הגיטרה בסוף ההופעה...) אבל על ההופעה בצמח אני זוכר שדובר על כך שבלקמור עשה איזו סצנה ופשוט עזב באמצע, או משהו כזה.
אגב "באותן שנים" ישראל הייתה עדיין בחזקת "תחנה לא בשימוש" על מסילת הרכבת של אמני חו"ל - וכמובן מסיבות של Money (שגם היום קובע מי יופיע ומי לא). ג'ו קוקר + האחים נוויל, דיפ פרפל ללא הסולן האייקוני, רוד סטיוארט ושות' היו ממלאים בקלות את פארק הירקון. אני עוד זוכר את ההופעה של הרזידנס בסינרמה שהיה נראה שכל חובבי המוסיקה למיניהם - כולם באו אליה מרוב שקיץ אחר קיץ יכל לעבור אפילו ללא הופעה של ליגה שלישית. דווקא מהבחינות האלה המצב השתפר פלאים ועבור מי שגר במרכז הארץ ויכול לגרד 200-400 ש"ח בקלות בלי למכור קרנית, המצב לא שונה בהרבה מזה של מי שגר באתונה או בליסבון (אני רואה בכל מיני פורומים של מעריצים איך חובבי רוק באירלנד מתבכיינים על זה שמדלגים עליהם מאחר והכלכלה על הפנים ואמנים יקרים לא באים לשם).
לוויקיפדיה...
אגב "באותן שנים" ישראל הייתה עדיין בחזקת "תחנה לא בשימוש" על מסילת הרכבת של אמני חו"ל - וכמובן מסיבות של Money (שגם היום קובע מי יופיע ומי לא). ג'ו קוקר + האחים נוויל, דיפ פרפל ללא הסולן האייקוני, רוד סטיוארט ושות' היו ממלאים בקלות את פארק הירקון. אני עוד זוכר את ההופעה של הרזידנס בסינרמה שהיה נראה שכל חובבי המוסיקה למיניהם - כולם באו אליה מרוב שקיץ אחר קיץ יכל לעבור אפילו ללא הופעה של ליגה שלישית. דווקא מהבחינות האלה המצב השתפר פלאים ועבור מי שגר במרכז הארץ ויכול לגרד 200-400 ש"ח בקלות בלי למכור קרנית, המצב לא שונה בהרבה מזה של מי שגר באתונה או בליסבון (אני רואה בכל מיני פורומים של מעריצים איך חובבי רוק באירלנד מתבכיינים על זה שמדלגים עליהם מאחר והכלכלה על הפנים ואמנים יקרים לא באים לשם).
הנה ביקורת על ההופעה בצמח
http://www.rockbar.co.il/home.rock/article/312
לגבי אמנים שהופיעו בישראל- בשנות השבעים והשמונים דווקא הגיעו לפה לא מעט לחמניות חמות- דון מקלין, רוד סטיוארט, פול סיימון, אריק קלפטון, וכמובן- הדייר סטרייטס. דילן גם, בעצם.
העניין הוא שאז הם עדיין לא היו האייקונים שהם היום. כלומר- הם היו גדולים מהחיים, אבל עדיין "שיחקו את המשחק" של הרלוונטיות, משחק שבו הם הפסידו יום יום, אלבום אלבום, לכל מיני תרנגולים ארוכי שיער או סתם צעירים יותר ויפים יותר.
בשנות התשעים התחולל המפץ הגדול של ההופעות בארץ, מפץ שהגיע לסיומו ב 2000 פחות או יותר, ועכשיו- מסתבר שאנחנו עדיין על המפה. מפה כלשהי. הנ.צ המדוייקים נמצאים אצל רוג'ר ווטרס. איזה מזל שרוב המוזיקאים בעולם חלשים בניווטים.
http://www.rockbar.co.il/home.rock/article/312
לגבי אמנים שהופיעו בישראל- בשנות השבעים והשמונים דווקא הגיעו לפה לא מעט לחמניות חמות- דון מקלין, רוד סטיוארט, פול סיימון, אריק קלפטון, וכמובן- הדייר סטרייטס. דילן גם, בעצם.
העניין הוא שאז הם עדיין לא היו האייקונים שהם היום. כלומר- הם היו גדולים מהחיים, אבל עדיין "שיחקו את המשחק" של הרלוונטיות, משחק שבו הם הפסידו יום יום, אלבום אלבום, לכל מיני תרנגולים ארוכי שיער או סתם צעירים יותר ויפים יותר.
בשנות התשעים התחולל המפץ הגדול של ההופעות בארץ, מפץ שהגיע לסיומו ב 2000 פחות או יותר, ועכשיו- מסתבר שאנחנו עדיין על המפה. מפה כלשהי. הנ.צ המדוייקים נמצאים אצל רוג'ר ווטרס. איזה מזל שרוב המוזיקאים בעולם חלשים בניווטים.
ציףציף1000
New member
אני רק כמה תיקונים
תרבות המועדונים שפרחה בת"א בתחילת שנות השמונים, הביאה לכאן לא מעט אמנים, בזמן אמת: soft cell, bauhaus ודומיהם.
השמות ה"גדולים" שהגיעו בהמשך העשור כבר היו איקוניים אז. פול סיימון נתן הופעה נהדרת בקיסריה. כמדומני שגם סיימון וגרפונקל היו כאן? אולי אפילו הייתי בהופעה, אך היא לא השאירה עלי חותם. מריאן פייתפול, דילן....
לעניין ההופעות היום: מצבנו מעולם לא היה טוב יותר, למרבית האירוניה. לא הייתי מייחסת לווטרס משקל רב מדי. הוא לא יכול להשפיע על הסטונס או על ספרינגסטין. גם לא על ניל יאנג. הוא לא בקליבר שלהם. אפילו הפיקסיז מזגזגים, ולא אתפלא אם אלביס קוסטלו גם יגיע לכאן מתישהו. מצד שני, הכל יכול לקרות.
תרבות המועדונים שפרחה בת"א בתחילת שנות השמונים, הביאה לכאן לא מעט אמנים, בזמן אמת: soft cell, bauhaus ודומיהם.
השמות ה"גדולים" שהגיעו בהמשך העשור כבר היו איקוניים אז. פול סיימון נתן הופעה נהדרת בקיסריה. כמדומני שגם סיימון וגרפונקל היו כאן? אולי אפילו הייתי בהופעה, אך היא לא השאירה עלי חותם. מריאן פייתפול, דילן....
לעניין ההופעות היום: מצבנו מעולם לא היה טוב יותר, למרבית האירוניה. לא הייתי מייחסת לווטרס משקל רב מדי. הוא לא יכול להשפיע על הסטונס או על ספרינגסטין. גם לא על ניל יאנג. הוא לא בקליבר שלהם. אפילו הפיקסיז מזגזגים, ולא אתפלא אם אלביס קוסטלו גם יגיע לכאן מתישהו. מצד שני, הכל יכול לקרות.
ודאי שבשיאם
הם השתרבבו לניימדרופינג שלי בנון שלאנט, אבל הם בהחלט היו להקה גדולה בזמן אמת, כשבאו לפה, בזמן שהאחרים בעיקר נאבקו על שחזור ימי תהילתם.
קלפטון הוא דוגמה נהדרת- הוא אכן היה אז בתחילתו של קאמבק, אבל לקאמבק יש סיבה. הוא מגיע אחרי תקופה של היעלמות. במקרה של קלפטון, לאלמנט השלילי שלו קראו פיל קולינס.
הם השתרבבו לניימדרופינג שלי בנון שלאנט, אבל הם בהחלט היו להקה גדולה בזמן אמת, כשבאו לפה, בזמן שהאחרים בעיקר נאבקו על שחזור ימי תהילתם.
קלפטון הוא דוגמה נהדרת- הוא אכן היה אז בתחילתו של קאמבק, אבל לקאמבק יש סיבה. הוא מגיע אחרי תקופה של היעלמות. במקרה של קלפטון, לאלמנט השלילי שלו קראו פיל קולינס.
טוב - רוד סטיוארט לא היה בדיוק כוכב ענק כשבא
לפה. אני זוכר היטב את שנות השמונים (בשנות השבעים הייתי ילד אבל הזכרון היה מאוד "טרי" אצל האנשים אתם הייתי מבלה בערבי ההקרנות המיתולוגיים ב"פאב האוזן השלישית" וכולם ציינו ששנות ה-70 היו "יעבשה") ופרט באמת לדייר סטרייטס + עוד כמה הופעות (טינה טרנר) הן היו יבשות לחלוטין. בניגוד לקלישאה (ואני מאוד מצוי בתחום ההפקות, גם אם בנישה שמשיקה לרוק) העניין היה, יהיה ועדיין (פרט אולי ל 2000-2004 שאז אפילו צוותי אוויר היו מוטסים לקפריסין/אילת בשביל לינת הלילה שלהם מפחד פיגועים) כ-ס-ף. מי שהביא את קלפטון להיכל התרבות בסוף שנות השבעים טען לאחר מכן שנגרמו לו נזקים כלכליים עצומים. השמועה אומרת שזה טירפד את בואם של מקרטני+כנפיים. ישראל הייתה מדינה עם כלכלה ריכוזית ובקרה רצינית על מט"ח, הוצאת מט"ח - ובכלל: הייתה אווירה של "חו"ל זה רע" ("יורדים" נחשבו לסוג של בורחים (למרות שהגירה קיימת אפילו במדינות המפותחות ביותר בעולם) ו"כחול לבן" נחשב היה למשהו ערכי, ולא רק שיקול כלכלי בריא. ישראל הייתה נחשבת כמקום מעבר להרי החושך עבור מי שהיה צריך לעשות פה "ביזנס". אולי עבור קלפטון+האמפ'ס שלו + נגני הליווי זה לא היה נורא (כל כך) אבל הפקה שנזקקה לחברות מקומיות בתחום שירותי הסאונד, פועלי במה וכו' חיה בתחושה שפה זה משהו סטייל ברית המועצות: מדינה של שחמטאים ומדענים שצריכים לחכות בתור בשביל קו טלפון.
מי שחי כיום ונולד בשנות ה-80 לא ממש יאמין אבל עד עמוק לתוך שנות ה-90 (ואם נהיה נדיבים - עד סביבות 1990) בקושי היו פה מסעדות ראויות לשמן, או מלונות טובים לצורך העניין. הקומפלקסים הענקיים של מלונות ים המלח, אילת או האינטרקונטיננטל (ת"א) ומצודת דוד (ירושלים) נבנו כולם מאזור אמצע שנות התשעים וצפונה. היו כמה "איים" כמו מלון המלך דוד בירושלים או מלון הילטון בתל אביב, אבל בכללי: ישראל הייתה פרובינקיה קטנה בהרבה מגודלה הממשי במספר האנשים/כוח כלכלי. אני זוכר איך הייתי מגיע לבית התקליט/האוזן השלישית/חור בשחור והיה אפשר ממש לחוש את המימדים המוגבלים של ה"סצנה" המקומית. הלכתי לעשרות ערבים בפאב האוזן השלישית, או דברים דומים לאורך שנים. יום אחד, לפני צבא, טסתי ללנודון לכמה שבועות ואפילו שאני די ביישן - בתוך משהו כמו שבוע של "התרועעות" הרגשתי שהחשיפה שלי לעולם הרוק, אספנות, בוטלגים (מילה שהס היה מלהזכיר אבל כולם דיברו עליה) הכפילה עצמה בערך פי עשר.
כיום המצב שונה מאוד: זרימת המידע פשוטה וישראל יחסית לגדלה מעצמה של מידע וטכנולוגיה. ה"תשתית" עדיין די מוגבלת (לדוגמא: אין שום "ארינה" ראויה לשמה בישראל לצורך הופעה גדולה באולם סגור) אבל מהבחינה הכלכלית והארגונית ישראל היא יעד "נורמאלי" לחלוטין. להקה שמופיעה באיסטנבול, סנקט פטרסבורג או נאפולי - קטן עליה להופיע בישראל מאחר וכל הנ"ל יעדים שמסיבות עסקיות/בטחוניות/בטיחותיות מסובכים בהרבה. כשהסטונז הופיעו ברוסיה לפני עשור בערך היה מוכר וידוע שהעניין "תואם" מול שורה של פקידי ממשל מושחתים והמאפיה המקומית. קטן על מי שיש לו לוגיסטיקה לכאלה דברים להופיע בתל אביב.
ולגבי ה"חרם"... כבר נכתב הרבה שמדובר על 10% מציאות מממושת ו 90% היסטריה. ניל יאנג, לורי אנדרסון, לו ריד, פול קנטנר - כולם הופיעו/יופיעו פה בעשור האחרון. קשה לי לחשוב על אמנים פוליטיים בהרבה מהם. רובם לא חייבים את הכסף. רוג'ר ווטרס יעשה את השטיקים הרגילים שלו וב 90 אחוז מהמקרים זה לא יזיז לאיש. בסופו של דבר איש מהאמנים שהופיעו פה לא נפגע עד היום מכלום כך שה"איומים" המרומזים לא יעשו רושם על רוב האמנים. אם הסטונג אכן יודיעו על הופעה אני צופה שנשמע, אגב, מביאנקה ג'אגר ה"לשעברית" שלו שכבר פעלה לחרם על ישראל בעבר. היא תקשקש ואנחנו נזכיר שהיא סוציאליסטית של לימוזינות. ואולי הם יבטלו, אבל כנראה שלא. לפחות לא בגלל חרם אלא רק בגלל משהו ממשי כמו נסראללה או מכירת כרטיסים נמוכה. יאללה יום טוב.
לפה. אני זוכר היטב את שנות השמונים (בשנות השבעים הייתי ילד אבל הזכרון היה מאוד "טרי" אצל האנשים אתם הייתי מבלה בערבי ההקרנות המיתולוגיים ב"פאב האוזן השלישית" וכולם ציינו ששנות ה-70 היו "יעבשה") ופרט באמת לדייר סטרייטס + עוד כמה הופעות (טינה טרנר) הן היו יבשות לחלוטין. בניגוד לקלישאה (ואני מאוד מצוי בתחום ההפקות, גם אם בנישה שמשיקה לרוק) העניין היה, יהיה ועדיין (פרט אולי ל 2000-2004 שאז אפילו צוותי אוויר היו מוטסים לקפריסין/אילת בשביל לינת הלילה שלהם מפחד פיגועים) כ-ס-ף. מי שהביא את קלפטון להיכל התרבות בסוף שנות השבעים טען לאחר מכן שנגרמו לו נזקים כלכליים עצומים. השמועה אומרת שזה טירפד את בואם של מקרטני+כנפיים. ישראל הייתה מדינה עם כלכלה ריכוזית ובקרה רצינית על מט"ח, הוצאת מט"ח - ובכלל: הייתה אווירה של "חו"ל זה רע" ("יורדים" נחשבו לסוג של בורחים (למרות שהגירה קיימת אפילו במדינות המפותחות ביותר בעולם) ו"כחול לבן" נחשב היה למשהו ערכי, ולא רק שיקול כלכלי בריא. ישראל הייתה נחשבת כמקום מעבר להרי החושך עבור מי שהיה צריך לעשות פה "ביזנס". אולי עבור קלפטון+האמפ'ס שלו + נגני הליווי זה לא היה נורא (כל כך) אבל הפקה שנזקקה לחברות מקומיות בתחום שירותי הסאונד, פועלי במה וכו' חיה בתחושה שפה זה משהו סטייל ברית המועצות: מדינה של שחמטאים ומדענים שצריכים לחכות בתור בשביל קו טלפון.
מי שחי כיום ונולד בשנות ה-80 לא ממש יאמין אבל עד עמוק לתוך שנות ה-90 (ואם נהיה נדיבים - עד סביבות 1990) בקושי היו פה מסעדות ראויות לשמן, או מלונות טובים לצורך העניין. הקומפלקסים הענקיים של מלונות ים המלח, אילת או האינטרקונטיננטל (ת"א) ומצודת דוד (ירושלים) נבנו כולם מאזור אמצע שנות התשעים וצפונה. היו כמה "איים" כמו מלון המלך דוד בירושלים או מלון הילטון בתל אביב, אבל בכללי: ישראל הייתה פרובינקיה קטנה בהרבה מגודלה הממשי במספר האנשים/כוח כלכלי. אני זוכר איך הייתי מגיע לבית התקליט/האוזן השלישית/חור בשחור והיה אפשר ממש לחוש את המימדים המוגבלים של ה"סצנה" המקומית. הלכתי לעשרות ערבים בפאב האוזן השלישית, או דברים דומים לאורך שנים. יום אחד, לפני צבא, טסתי ללנודון לכמה שבועות ואפילו שאני די ביישן - בתוך משהו כמו שבוע של "התרועעות" הרגשתי שהחשיפה שלי לעולם הרוק, אספנות, בוטלגים (מילה שהס היה מלהזכיר אבל כולם דיברו עליה) הכפילה עצמה בערך פי עשר.
כיום המצב שונה מאוד: זרימת המידע פשוטה וישראל יחסית לגדלה מעצמה של מידע וטכנולוגיה. ה"תשתית" עדיין די מוגבלת (לדוגמא: אין שום "ארינה" ראויה לשמה בישראל לצורך הופעה גדולה באולם סגור) אבל מהבחינה הכלכלית והארגונית ישראל היא יעד "נורמאלי" לחלוטין. להקה שמופיעה באיסטנבול, סנקט פטרסבורג או נאפולי - קטן עליה להופיע בישראל מאחר וכל הנ"ל יעדים שמסיבות עסקיות/בטחוניות/בטיחותיות מסובכים בהרבה. כשהסטונז הופיעו ברוסיה לפני עשור בערך היה מוכר וידוע שהעניין "תואם" מול שורה של פקידי ממשל מושחתים והמאפיה המקומית. קטן על מי שיש לו לוגיסטיקה לכאלה דברים להופיע בתל אביב.
ולגבי ה"חרם"... כבר נכתב הרבה שמדובר על 10% מציאות מממושת ו 90% היסטריה. ניל יאנג, לורי אנדרסון, לו ריד, פול קנטנר - כולם הופיעו/יופיעו פה בעשור האחרון. קשה לי לחשוב על אמנים פוליטיים בהרבה מהם. רובם לא חייבים את הכסף. רוג'ר ווטרס יעשה את השטיקים הרגילים שלו וב 90 אחוז מהמקרים זה לא יזיז לאיש. בסופו של דבר איש מהאמנים שהופיעו פה לא נפגע עד היום מכלום כך שה"איומים" המרומזים לא יעשו רושם על רוב האמנים. אם הסטונג אכן יודיעו על הופעה אני צופה שנשמע, אגב, מביאנקה ג'אגר ה"לשעברית" שלו שכבר פעלה לחרם על ישראל בעבר. היא תקשקש ואנחנו נזכיר שהיא סוציאליסטית של לימוזינות. ואולי הם יבטלו, אבל כנראה שלא. לפחות לא בגלל חרם אלא רק בגלל משהו ממשי כמו נסראללה או מכירת כרטיסים נמוכה. יאללה יום טוב.
אחד הדברים שתמיד מדהימים אותי
זו העובדה שמאז שנות השמונים עסקי המוסיקה הרבה יותר מגוונים, הרבה יותר אינטנסיביים והרבה יותר פתוחים לרוב העולם מאשר לפני כן אבל בכל זאת יש לנו הרגשה ש"הזמן עומד". להקה שהיו לה להיטים ענקיים ב 2003 (סתם נגיד) ותבוא לישראל תחשב (בעיני הרוב) ל"מעודכנת". כשהסטונז (סתם דוגמא ללהקה שאני אוהב) ניגנו ב 1982 את "סטיספקשן", "ג'אמפינג ג'אק פלאש" או "Tumbeling Dice" השירים הללו היו בני 10-15 שנים בלבד אבל עדיין להקות כמו הסטונז/ The Who/לד זפלין/יס/פינק פלויד כולן חדלות מלפעול/להופיע בערך באותן שנים בדיוק (1980-2) ועדיין אין בעולם תחושה שנפלו השמיים אלא נהפוך הוא: התחושה היא ש"הופכים דף". מה אני מנסה להגיד? שב 1983 רוד סטיוארט לא נחשב למעודכן כמו שזה נראה לנו ברטרוספקט. שנות השמונים הן "אנטי רוק קלאסי". זה לא "קול" להיות מעריץ של זפלין כמו שזה היה בשנות השבעים או שנות התשעים ואילך. כל הלהקות של העידן הקלאסי שעוד פעלו מוציאות להיטי פלסטיק למצעדים - כולל כאלה שהיום הם לא יעזו לנגן בהופעות. לא סתם בתחילת שנות השמונים להקה אחרי להקה מתפרקות - אפילו שחלק גדול מהן חזר לפעול מאוחר יותר. ישראל, מאחר והקהל פה לא "תוחזק" בסיבובי ההופעות של שנות השבעים, לא הורגש פה חסר ולכן יש היום מצב מוזר: הדור היחיד שאני מוצא אצלו צורך "לנהור" להופעות של גיבורי ילדותו זה הדיור של שנות השמונים.... הלכתי להופעות של דפש מוד ואשכרה חשבתי שזו פגישת מחזור. לך להופעות של דיפ פרפל ותראה שיותר מחצי מהקהל לא נולד אפילו כשהם פירקו את ההרכב הקלאסי. כמעט ולא תראה שם את אלה שקנו את האלבומים שלהם בזמן אמת. כשאני מדבר עם מעריצים מצפון אמריקה או מערב אירופה תמיד אני חש בהבדל - אפילו אם הם באים מחלקים רחוקים של המדינות/יבשות שלהם (הדרום העמוק בארה"ב, בלגיה-נורבגיה במקרה של אירופה) יש להם רזומה מרשים, וזכרון מרשים, של ביצועי הלהקות אותם הם אוהבים בהתאם לחלוקה של שנים/סיבובי הופעות. יודעים להגיד לך "ההופעה של X ב 1989 הייתה הטובה ביותר שלו שראיתי מאז הסיבוב של 1973, פרט אולי להופעה הסודית מיתולוגית במועדון שנתן ב 1979 ושחבר שלי השיג לי אליה כרטיסים כי הוא היה עובד בחנות תקליטים". אנשים יודעים לרדת לרמה של מי מחברי הלהקה ניגן טוב, ומי רע בכל סיבוב וכל מיני היבטים כאלה. בישראל המצב די דומה לזה של מעריצי רוק בדרום אמריקה/מזרח אירופה. "דיסקוגרפית" הם מכירים את המוסיקה כמו כולם. בהיבט של ה"לייב" החיים מתחילים עבורם בסביבות 1990. יאללה יום טוב.
זו העובדה שמאז שנות השמונים עסקי המוסיקה הרבה יותר מגוונים, הרבה יותר אינטנסיביים והרבה יותר פתוחים לרוב העולם מאשר לפני כן אבל בכל זאת יש לנו הרגשה ש"הזמן עומד". להקה שהיו לה להיטים ענקיים ב 2003 (סתם נגיד) ותבוא לישראל תחשב (בעיני הרוב) ל"מעודכנת". כשהסטונז (סתם דוגמא ללהקה שאני אוהב) ניגנו ב 1982 את "סטיספקשן", "ג'אמפינג ג'אק פלאש" או "Tumbeling Dice" השירים הללו היו בני 10-15 שנים בלבד אבל עדיין להקות כמו הסטונז/ The Who/לד זפלין/יס/פינק פלויד כולן חדלות מלפעול/להופיע בערך באותן שנים בדיוק (1980-2) ועדיין אין בעולם תחושה שנפלו השמיים אלא נהפוך הוא: התחושה היא ש"הופכים דף". מה אני מנסה להגיד? שב 1983 רוד סטיוארט לא נחשב למעודכן כמו שזה נראה לנו ברטרוספקט. שנות השמונים הן "אנטי רוק קלאסי". זה לא "קול" להיות מעריץ של זפלין כמו שזה היה בשנות השבעים או שנות התשעים ואילך. כל הלהקות של העידן הקלאסי שעוד פעלו מוציאות להיטי פלסטיק למצעדים - כולל כאלה שהיום הם לא יעזו לנגן בהופעות. לא סתם בתחילת שנות השמונים להקה אחרי להקה מתפרקות - אפילו שחלק גדול מהן חזר לפעול מאוחר יותר. ישראל, מאחר והקהל פה לא "תוחזק" בסיבובי ההופעות של שנות השבעים, לא הורגש פה חסר ולכן יש היום מצב מוזר: הדור היחיד שאני מוצא אצלו צורך "לנהור" להופעות של גיבורי ילדותו זה הדיור של שנות השמונים.... הלכתי להופעות של דפש מוד ואשכרה חשבתי שזו פגישת מחזור. לך להופעות של דיפ פרפל ותראה שיותר מחצי מהקהל לא נולד אפילו כשהם פירקו את ההרכב הקלאסי. כמעט ולא תראה שם את אלה שקנו את האלבומים שלהם בזמן אמת. כשאני מדבר עם מעריצים מצפון אמריקה או מערב אירופה תמיד אני חש בהבדל - אפילו אם הם באים מחלקים רחוקים של המדינות/יבשות שלהם (הדרום העמוק בארה"ב, בלגיה-נורבגיה במקרה של אירופה) יש להם רזומה מרשים, וזכרון מרשים, של ביצועי הלהקות אותם הם אוהבים בהתאם לחלוקה של שנים/סיבובי הופעות. יודעים להגיד לך "ההופעה של X ב 1989 הייתה הטובה ביותר שלו שראיתי מאז הסיבוב של 1973, פרט אולי להופעה הסודית מיתולוגית במועדון שנתן ב 1979 ושחבר שלי השיג לי אליה כרטיסים כי הוא היה עובד בחנות תקליטים". אנשים יודעים לרדת לרמה של מי מחברי הלהקה ניגן טוב, ומי רע בכל סיבוב וכל מיני היבטים כאלה. בישראל המצב די דומה לזה של מעריצי רוק בדרום אמריקה/מזרח אירופה. "דיסקוגרפית" הם מכירים את המוסיקה כמו כולם. בהיבט של ה"לייב" החיים מתחילים עבורם בסביבות 1990. יאללה יום טוב.
כמה דברים
1) כבר יצא לי לכתוב את זה כמה פעמים בפורום: "תרבות הרוק" היא ענף תרבותי צעיר, בן פחות משישים. המסורת של הרוק מתגבשת, בעיקר בעשורים האחרונים: כל מיני Halls of Fame, הרבה מאד גירסאות כיסוי שמרמזות על ההפיכה של שירי רוק לסטנדרטים, בדומה לג'אז, והסתמכות על צלילים וקונבנציות מהעבר ולא על חדשנות, כי אין כמעט מה לחדש יותר.
המיתיזציה של הווטרנים של הרוק התחילה בשנות התשעים, ואם להפנות אצבע לאמן מסוים, זה יהיה דייויד בואי. בשנות השמונים החבר'ה האלה לא היו מיתולוגיים- חלקם היו דינוזאורים, חלקם היו כרישי מצעדים בדיוק כמו בשנות השישים והשבעים העליזות. רוד סטיוארט מודל 1983 היה מעודכן לגמרי- לא לוהט כמו סיימון לה בון נניח, אבל את הסינגלים והתקליטים שלו לא קנו פליטי הסיקסטיז/סבנטיז, אלא בני נוער או 20+ בעיקר בנות, אני מניח, אבל אין לי אפשרות לאמת את זה). גם פול מקרטני היה עדכני למדי אז, ודייויד בואי על אחת כמה וכמה. מיק ג'אגר פחות. קורה.
2) מבחינה סוציולוגית, "הדור של שנות השמונים"- אנשים בני 40 פלוס מינוס- יכול להרשות לעצמו לקנות כרטיסים להופעות של גיבורי נעוריו, שכנראה מזכירים לאנשים את נעוריהם האבודים. צעירים יותר מרגישים צעירים מספיק כדי ללכת להופעות של להקות עדכניות, למבוגרים יותר כנראה פחות איכפת.
3) לגבי המחסור בהופעות- הרפרנס האמיתי, לדעתי, הוא אמנים מקומיים שהופיעו בשנות השישים והשבעים. אני בטוח שיש בינינו לא מעט אנשים שזוכרים הופעה ספציפית של אריק איינשטיין, או שלום חנוך/תמוז, או צביקה פיק. אז אולי לא קיבלנו פה את הסטונז, או דילן, או הסקס פיסטולז בזמן אמת, אבל מיתולוגיה מקומית לא חסרה לנו. הלוואי והארכיונים של קול ישראל וגלי צה"ל היו הופכים לאלבומים שאפשר לקנות. אני מניח שהעלות של זה היא גבוהה, אבל יכול להיות שהמרה לפורמט דיגיטלי בלבד תקטין את העלות ותהפוך את העסק לכדאי. הלוואי.
1) כבר יצא לי לכתוב את זה כמה פעמים בפורום: "תרבות הרוק" היא ענף תרבותי צעיר, בן פחות משישים. המסורת של הרוק מתגבשת, בעיקר בעשורים האחרונים: כל מיני Halls of Fame, הרבה מאד גירסאות כיסוי שמרמזות על ההפיכה של שירי רוק לסטנדרטים, בדומה לג'אז, והסתמכות על צלילים וקונבנציות מהעבר ולא על חדשנות, כי אין כמעט מה לחדש יותר.
המיתיזציה של הווטרנים של הרוק התחילה בשנות התשעים, ואם להפנות אצבע לאמן מסוים, זה יהיה דייויד בואי. בשנות השמונים החבר'ה האלה לא היו מיתולוגיים- חלקם היו דינוזאורים, חלקם היו כרישי מצעדים בדיוק כמו בשנות השישים והשבעים העליזות. רוד סטיוארט מודל 1983 היה מעודכן לגמרי- לא לוהט כמו סיימון לה בון נניח, אבל את הסינגלים והתקליטים שלו לא קנו פליטי הסיקסטיז/סבנטיז, אלא בני נוער או 20+ בעיקר בנות, אני מניח, אבל אין לי אפשרות לאמת את זה). גם פול מקרטני היה עדכני למדי אז, ודייויד בואי על אחת כמה וכמה. מיק ג'אגר פחות. קורה.
2) מבחינה סוציולוגית, "הדור של שנות השמונים"- אנשים בני 40 פלוס מינוס- יכול להרשות לעצמו לקנות כרטיסים להופעות של גיבורי נעוריו, שכנראה מזכירים לאנשים את נעוריהם האבודים. צעירים יותר מרגישים צעירים מספיק כדי ללכת להופעות של להקות עדכניות, למבוגרים יותר כנראה פחות איכפת.
3) לגבי המחסור בהופעות- הרפרנס האמיתי, לדעתי, הוא אמנים מקומיים שהופיעו בשנות השישים והשבעים. אני בטוח שיש בינינו לא מעט אנשים שזוכרים הופעה ספציפית של אריק איינשטיין, או שלום חנוך/תמוז, או צביקה פיק. אז אולי לא קיבלנו פה את הסטונז, או דילן, או הסקס פיסטולז בזמן אמת, אבל מיתולוגיה מקומית לא חסרה לנו. הלוואי והארכיונים של קול ישראל וגלי צה"ל היו הופכים לאלבומים שאפשר לקנות. אני מניח שהעלות של זה היא גבוהה, אבל יכול להיות שהמרה לפורמט דיגיטלי בלבד תקטין את העלות ותהפוך את העסק לכדאי. הלוואי.
כמובן שתהליכים הם... תהליכים.
למיטב שיפוטי ההתייחסות ל"דינוזאורים" כאל המקבילות של הפסלים הקלאסיים מהמאה החמישית לפני הספירה (מי שמצוי בנושא יודע על מה אני מדבר...
) ברגע שבו הם ירדו מן הבמה כלהקות יוצרות וחיות (סוף שנות ה-70 כמעט באופן גורף) + משהו כמו 5 שנות "צינון". ב 1980 לנון עמד להפוך רשמית לאמן שאומרים עליו ש"הוא מאבד את זה" וכמה להקות התפרקו/חדלו ליצמור כבר הזכרנו. ב"לייב אייד" הייתה תחושה שמדובר על "קשישים" אפילו הרבה יותר מאשר היום... כשהם באמת קשישים. אני זוכר היטב את 1988/9 - 1990 כאשר כמעט כל דינוזאור שהיה בסביבה יצא לסיבובי הופעות הגדולים ביותר בזמנו: הסטונז, מקרטני, The Who, YES ורובם לא ממש חדלו מאז. זה לא תלוי ב"היכל התהילה" אלא בעובדה שהיה ברור שהסגנון הזה "נחתם" בצורתו הגולמית ההיא של 1964-75 (בערך...) וככה, תמיד, נולדת מיתולוגיה. לשנות השמונים, כעשור כמעט שלם והומוגני, ישנם עוד המון היבטים כולל הוולדות ה"קורפורייט רוק", כניסת חלק נכבד מן העולם ל"שוק" וכל השינויים המוכרים כגון מותו של האלבום, הולדת המדיה המשתכפלת ללא אבדן ומעבר המשקל של "הרווח" ממכירת אלבומים למכירת איצתדיונים. אבל בראש ובראושנה: היה ברור, כמו שכתבתי, ש"זה נגמר" ושתוצרי האמנות של 1964-75 יוכלו להתבצע בצורה שתראה "אמיתית" רק ע"י הדינוזאורים - גם אם הם עצמם נשבעו שכשיהיו זקנים הם לא ימשיכו. למיטב זכרוני גרייס סליק עמדה במילתה: השאר ממשיכים מאחר והם יודעים שזה מה שהקהל רוצה. קאנוניזציה היא חלק בלתי נפרד מהטיפול האנושי במורשת שנתפסת כחסרת תחליף - תור זהב. מי שהיה חי בתור הזהב, או מיד אחריו - לרוב לא ידע שהוא היה כזה חשוב. זמן סביר אחרי שהוא נגמר: מתחילים להעריך אותו, ולא צריך את המסחור הסכריני של "היכל התהילה". איך מספרים על אוגוסטוס האימפרטור הרומי? כשהוא סיים את מלחמת האזרחים והקים בפועל את האימפריה שהחזיקה 400 שנה אחריו באותה מתכונת, הוא כבש את אלכסנדיה. ושם כשהוא הגיע כתייר לקחו אותו לקברו של אלכסנדר מוקדון והראו לו את הגופה החנוטה. אוגוסטוס התכנס בעצמו ונגע באפה של המומיה (שנשבר). בתום הביקור שאלו אותו האם הוא מעוניין לראות את המומיות של מלכי מצרים והוא ענה "באתי לראות מלך - לא פגרים".
למיטב שיפוטי ההתייחסות ל"דינוזאורים" כאל המקבילות של הפסלים הקלאסיים מהמאה החמישית לפני הספירה (מי שמצוי בנושא יודע על מה אני מדבר...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.