אני מפחד../images/Emo5.gif
ביום שישי שעבר התנסיתי במשהו חדש, אולי לא הייתי צריך אבל זה כבר לא משנה, בכל אופן הדבר הזה העיר אותי לגמרי, וזה קשה לי. אני עושה מוזיקה אבל זה לא מה שאני באמת רוצה להגיד דרך המוזיקה. כשאני מדבר עם חברים זה לא מה שאני באמת רוצה להגיד להם. כשאני בוכה זה לא על מה שאני באמת רוצה לבכות. משום מה כל מה שאני עושה זה לא מה שבאמת נמצא לי בראש, ואני לא יודע איך להוציא את זה משם, ואני מפחד שאני אשאר עם התסכול הזה כל החיים, התסכול שגורם לי לפעמים להתבייש בעצמי ולהסתגר בבית חודשים לבד. ואני יודע שאתם פה אבל לא תמיד אני יכול להגיד לכם את מה שאני באמת רוצה, והרבה פעמים חסר החום שבן אדם פולט כשהוא יושב על ידך והיד החמה שלו שמונחת על הכתף (אני חושב שלא הרגשתי יד על הכתף חוץ מאתמול כבר שמונה חודשים). יש לי חבר טוב מאוד, הוא סטרייט לצערי, אני מכיר אותו מאז הצבא ואני אשקר אם אני אגיד שאני לא מרגיש כלום אליו, אתמול הוא הניח את היד שלו על הכתף שלי, ממש לשנייה, כמעט התחלתי לבכות, מאוחר יותר כשהורדתי אותו בביתו הוא אמר לי "תסע בזהירות" אף פעם לא אמרו לי את זה ובאותו רגע הייתה למשפט משמעות עצומה, ואז התחלתי לבכות. רוב היום אינ יושב עם הגיטרה ומקליט מוזיקה, מנסה כיוונים חדשים, צלילים חדשים או שסתם מנגן עם דיסק ברקע, ואני כל הזמן מחכה לתו המעצבן, התו הספציפי שייפתח לי את דלת המוזיקה, ואז אי אוכל להוציא את מה שיש לי בראש, אבל אני כבר די פסימי לגבי זה, ברור שאני לא אפסיק לנגן, היום שבו אני אפסיק לעשות מוזיקה זה היום שהילדים שלי יחלקו את הירושה ביניהם. בכל אופן מה שאי מנסה להגיד בכל הפסקאות המבולגנות האלו שאני מפחד מהעתיד, אני מפחד גם מהעבר אבל הדבר שאתה לא רואה הוא הדבר שהכי מפחיד. ואני מחכה שיגיע השינוי במערבולת שלי, אולי איזה זרם יעיף אותי החוצה, אולי אני צריך להגרר לתחתית המערבולת בשביל לצאת, לי אין תשובה.
ביום שישי שעבר התנסיתי במשהו חדש, אולי לא הייתי צריך אבל זה כבר לא משנה, בכל אופן הדבר הזה העיר אותי לגמרי, וזה קשה לי. אני עושה מוזיקה אבל זה לא מה שאני באמת רוצה להגיד דרך המוזיקה. כשאני מדבר עם חברים זה לא מה שאני באמת רוצה להגיד להם. כשאני בוכה זה לא על מה שאני באמת רוצה לבכות. משום מה כל מה שאני עושה זה לא מה שבאמת נמצא לי בראש, ואני לא יודע איך להוציא את זה משם, ואני מפחד שאני אשאר עם התסכול הזה כל החיים, התסכול שגורם לי לפעמים להתבייש בעצמי ולהסתגר בבית חודשים לבד. ואני יודע שאתם פה אבל לא תמיד אני יכול להגיד לכם את מה שאני באמת רוצה, והרבה פעמים חסר החום שבן אדם פולט כשהוא יושב על ידך והיד החמה שלו שמונחת על הכתף (אני חושב שלא הרגשתי יד על הכתף חוץ מאתמול כבר שמונה חודשים). יש לי חבר טוב מאוד, הוא סטרייט לצערי, אני מכיר אותו מאז הצבא ואני אשקר אם אני אגיד שאני לא מרגיש כלום אליו, אתמול הוא הניח את היד שלו על הכתף שלי, ממש לשנייה, כמעט התחלתי לבכות, מאוחר יותר כשהורדתי אותו בביתו הוא אמר לי "תסע בזהירות" אף פעם לא אמרו לי את זה ובאותו רגע הייתה למשפט משמעות עצומה, ואז התחלתי לבכות. רוב היום אינ יושב עם הגיטרה ומקליט מוזיקה, מנסה כיוונים חדשים, צלילים חדשים או שסתם מנגן עם דיסק ברקע, ואני כל הזמן מחכה לתו המעצבן, התו הספציפי שייפתח לי את דלת המוזיקה, ואז אי אוכל להוציא את מה שיש לי בראש, אבל אני כבר די פסימי לגבי זה, ברור שאני לא אפסיק לנגן, היום שבו אני אפסיק לעשות מוזיקה זה היום שהילדים שלי יחלקו את הירושה ביניהם. בכל אופן מה שאי מנסה להגיד בכל הפסקאות המבולגנות האלו שאני מפחד מהעתיד, אני מפחד גם מהעבר אבל הדבר שאתה לא רואה הוא הדבר שהכי מפחיד. ואני מחכה שיגיע השינוי במערבולת שלי, אולי איזה זרם יעיף אותי החוצה, אולי אני צריך להגרר לתחתית המערבולת בשביל לצאת, לי אין תשובה.