אני מפחד שאני נופל
כבר שנה ושלושה חודשים שאני נקי מהבולמיה,
עשיתי המון בחיים מאז,
ולאחרונה, דברים מתחילים לחזור שוב,
מחשבות, סלידה עצמית, פחד לצאת,
בקושי מצליח להגיע לעבודה לאחרונה,
כולי אכול בתוכי, ופתאום האוכל שוב נראה כמו הדבר היחיד.
והקטע הוא, שהכל בסדר, באמת באמת בסדר,
אני מתקדם למקום שאני רוצה,
אופציות נפתחות והכל הופך קיים,
אני הופך קיים.
ונראה לי שבגלל זה אני הורס,
כל פעם מחדש, כשאני מתחיל באמת להצליח אני הורס,
פתאום הכל נראה לי אחרת, והעולם הופך מסוייט ומצולק.
אני קולט שאני מפחד מהצלחה,
לא רוצה שוב לאכזב אנשים, לאכזב את עצמי,
לא רוצה שוב לעלות לגובה רק בשביל ליפול ולהתנפץ שוב למליון רסיסים,
עוד לא הצלחתי לאסוף את כל השברים מהפעמים האחרונות,
וכל הזמן התחושה הזו שמרחפת מסביב,
אתה לא ראוי לזה,
לא ראוי לטוב,
לא ראוי לאושר,
לא ראוי שיאהבו אותך
כי אם יראו אותך, וידעו עליך, וינסו להתקרב,
הם יראו מי אתה באמת,
הם יראו את המפלצת,
הם יראו את האדם הנאלח והפתטי שאתה,
והם יגעלו ויברחו
או יותר גרוע,
ישארו כי הם מרחמים עליך.
ואיך אני משתחרר מזה כבר..
אני מרגיש שלא משנה מה אני עושה כבר,
אני נאנס חזרה לאותו מקום כפוי של שתיקה.
ופה זה המקום היחיד שאני מרגיש שאני יכול לומר באמת מה שאני מרגיש,
בלי לנסות לצאת יפה או בסדר, או מכובד..
אז כתבתי קצת.
אני מקווה שלא תכעסו.
כבר שנה ושלושה חודשים שאני נקי מהבולמיה,
עשיתי המון בחיים מאז,
ולאחרונה, דברים מתחילים לחזור שוב,
מחשבות, סלידה עצמית, פחד לצאת,
בקושי מצליח להגיע לעבודה לאחרונה,
כולי אכול בתוכי, ופתאום האוכל שוב נראה כמו הדבר היחיד.
והקטע הוא, שהכל בסדר, באמת באמת בסדר,
אני מתקדם למקום שאני רוצה,
אופציות נפתחות והכל הופך קיים,
אני הופך קיים.
ונראה לי שבגלל זה אני הורס,
כל פעם מחדש, כשאני מתחיל באמת להצליח אני הורס,
פתאום הכל נראה לי אחרת, והעולם הופך מסוייט ומצולק.
אני קולט שאני מפחד מהצלחה,
לא רוצה שוב לאכזב אנשים, לאכזב את עצמי,
לא רוצה שוב לעלות לגובה רק בשביל ליפול ולהתנפץ שוב למליון רסיסים,
עוד לא הצלחתי לאסוף את כל השברים מהפעמים האחרונות,
וכל הזמן התחושה הזו שמרחפת מסביב,
אתה לא ראוי לזה,
לא ראוי לטוב,
לא ראוי לאושר,
לא ראוי שיאהבו אותך
כי אם יראו אותך, וידעו עליך, וינסו להתקרב,
הם יראו מי אתה באמת,
הם יראו את המפלצת,
הם יראו את האדם הנאלח והפתטי שאתה,
והם יגעלו ויברחו
או יותר גרוע,
ישארו כי הם מרחמים עליך.
ואיך אני משתחרר מזה כבר..
אני מרגיש שלא משנה מה אני עושה כבר,
אני נאנס חזרה לאותו מקום כפוי של שתיקה.
ופה זה המקום היחיד שאני מרגיש שאני יכול לומר באמת מה שאני מרגיש,
בלי לנסות לצאת יפה או בסדר, או מכובד..
אז כתבתי קצת.
אני מקווה שלא תכעסו.
