אני מפחדת...../images/Emo4.gif (ארוך..)
אביגיל בת שנתיים וחודש, ילדה מפותחת, חברותית וחייכנית. מאוד עצמאית ובטוחה בעצמה. ביום השואה כששמעה את הצפירה במשפחתון (הצופר ממש מעל הגן, כך שזה היה חזק למדי) היא מאוד נבהלה והתחילה לבכות. היא בילתה את הימים הבאים באמירה חוזרת ונשנית על המנטרה "אין יותר בוםבום! בומבום הלך הביתה".. ואני אמרתי לה שנכון, אין יותר צפירה. יומיים לפני יום הזיכרון אמרתי לה והסברתי שתהיה שוב צפירה וכולם יעמדו והיא לא צריכה לפחד כי זה רק רעש חזק. היא תהיה עם אמא ואבא בבית בערב ובבוקר שוב בגן ותהיה צפירה. היא ניסתה לומר שלא תהיה, אבל התעקשתי לומר לה שתהיה צפירה ושאנו נגן עליה ונהיה עימה. בבית הצפירה עברה די חלק (כי לא שומעים כל כך חזק וכאמור היא היתה איתנו וביקשה להיות על הידיים) אך בגן שוב היא נבהלה מאוד. למרות שהבטחנו לה שאין יותר צפירה, לא תהיה שוב (אין טעם להגיד לה בשנה הבאה) אביגיל הפכה מאותו היום לילדה שמפחדת מכל רעש. מכל רחש אפילו, מכל אדם שאיננה מכירה, מכל דבר כמעט. ממש פחד פיזי. היא גם אומרת לי "אני מפחדת" ואני מרגישה שאני מתקשה להתמודד עם העניין. בהתחלה אמרתי לה שאני מבינה, שזה באמת היה רעש חזק (נניח אם משאית עברה או אופנוע) ושהאופנוע/ משאית לא תעשה לה כלום, שאני מגינה עליה, אך במשך הזמן גיליתי שהתגובה הזו מתפשטת לכל דבר. דוגמא - אתמול נכנס לבית חומיני (חיפושית חומה קטנטונת) ואביגיל נבהלה "מה זה?! אני מפחדת!" אמרתי לה שזוהי חיפושית קטנה. הראיתי לה עד כמה היא קטנה אפילו יותר מהזרת של אביגיל ובכל זאת היא לא התרצתה. או דוגמא נוספת - איש ברחוב שנראה לה מפחיד היא אומרת לי "מי זה? אני מפחדת!" שאלתי אותה למה והיא אמרה שהוא גדול (לי דווקא נראה רגיל..) אז אמרתי לה "גם אמא גדולה. גם מאמא את מפחדת?" והתשובה - "כן"... נשארתי בלי מילים... או הלכנו לים, שאביגיל היתה בו עשרות פעמים - היא לא הסכימה להתקרב למים ואפילו להוריד את הבגדים או הסנדלים! בקיצור - איך להכיל את הפחד מצד אחד ומצד שני לא ליצור ילדה פחדנית עד כדי היצמדות אליי וסגירות חברתית? (שוב, אביגיל היתה בדיוק ההיפך ולכן זה חבל לי). המון תודה מראש, מאיה
אביגיל בת שנתיים וחודש, ילדה מפותחת, חברותית וחייכנית. מאוד עצמאית ובטוחה בעצמה. ביום השואה כששמעה את הצפירה במשפחתון (הצופר ממש מעל הגן, כך שזה היה חזק למדי) היא מאוד נבהלה והתחילה לבכות. היא בילתה את הימים הבאים באמירה חוזרת ונשנית על המנטרה "אין יותר בוםבום! בומבום הלך הביתה".. ואני אמרתי לה שנכון, אין יותר צפירה. יומיים לפני יום הזיכרון אמרתי לה והסברתי שתהיה שוב צפירה וכולם יעמדו והיא לא צריכה לפחד כי זה רק רעש חזק. היא תהיה עם אמא ואבא בבית בערב ובבוקר שוב בגן ותהיה צפירה. היא ניסתה לומר שלא תהיה, אבל התעקשתי לומר לה שתהיה צפירה ושאנו נגן עליה ונהיה עימה. בבית הצפירה עברה די חלק (כי לא שומעים כל כך חזק וכאמור היא היתה איתנו וביקשה להיות על הידיים) אך בגן שוב היא נבהלה מאוד. למרות שהבטחנו לה שאין יותר צפירה, לא תהיה שוב (אין טעם להגיד לה בשנה הבאה) אביגיל הפכה מאותו היום לילדה שמפחדת מכל רעש. מכל רחש אפילו, מכל אדם שאיננה מכירה, מכל דבר כמעט. ממש פחד פיזי. היא גם אומרת לי "אני מפחדת" ואני מרגישה שאני מתקשה להתמודד עם העניין. בהתחלה אמרתי לה שאני מבינה, שזה באמת היה רעש חזק (נניח אם משאית עברה או אופנוע) ושהאופנוע/ משאית לא תעשה לה כלום, שאני מגינה עליה, אך במשך הזמן גיליתי שהתגובה הזו מתפשטת לכל דבר. דוגמא - אתמול נכנס לבית חומיני (חיפושית חומה קטנטונת) ואביגיל נבהלה "מה זה?! אני מפחדת!" אמרתי לה שזוהי חיפושית קטנה. הראיתי לה עד כמה היא קטנה אפילו יותר מהזרת של אביגיל ובכל זאת היא לא התרצתה. או דוגמא נוספת - איש ברחוב שנראה לה מפחיד היא אומרת לי "מי זה? אני מפחדת!" שאלתי אותה למה והיא אמרה שהוא גדול (לי דווקא נראה רגיל..) אז אמרתי לה "גם אמא גדולה. גם מאמא את מפחדת?" והתשובה - "כן"... נשארתי בלי מילים... או הלכנו לים, שאביגיל היתה בו עשרות פעמים - היא לא הסכימה להתקרב למים ואפילו להוריד את הבגדים או הסנדלים! בקיצור - איך להכיל את הפחד מצד אחד ומצד שני לא ליצור ילדה פחדנית עד כדי היצמדות אליי וסגירות חברתית? (שוב, אביגיל היתה בדיוק ההיפך ולכן זה חבל לי). המון תודה מראש, מאיה
