אני מיואש
החלטתי לרשום כאן משום שאני מרגיש שאני חייב להוציא את זה.
אני בן 26 ,מעולם לא היתה לי חברה.אני נראה פחות או יותר בסדר.לא יפה מידי אבל גם לא מכוער.לא יודע למה אבל מעולם לא התאהבתי. טוב--אולי היו פה ושם כאלה בחורות שרציתי אותן (אולי מדובר ב3 בכל החיים שלי) אבל לא שראיתי שיש מהן איזשהו פידבק אז לא חשבתי שיכול לצאת מזה משהו. כל החיים שלי התרגלתי למצב שאני לא אהיה עם מישהי ואת האמת זה לא כ"כ הטריד אותי. אבל הבעיה היא אחרת. כשהייתי בגיל 20 דודה שלי הגיע מקנדה עם הבת שלה.ואיך שראיתי את הבת שלה נדלקתי עליה. היא הייתה כ"כ יפה.(לא רק בעיניי) כולם אמרו שהיא פשוט מדהימה. מדובר בילדה בת 10 אבל היופי שלה היה כזה מזהיר שפשוט התאהבתי בה.לא מבחינה מינית!!!פשוט אהבתי להסתכל עליה.ולהיות איתה. היא ילדה מאוד חכמה ותמיד הייתי משחק איתה,דואג לה ,לוקח אותה לפעמים לבית ספר וכו´.אני לא חושב שהיא אהבה אותי אלא התייחסה אליי כמו אל בן דודה גדול שנמצא איתה מידי פעם. היה ברור לי שלא יכול להיות שום דבר בינינו.אבל נהנתי להיות איתה ולדאוג לה.ובעיקר הייתי מוקסם מהיופי שלה. במשך השנים,הקשר קצת התנתק משום שגם לי לא היה יותר מידי זמן.השתחררתי מהצבא,התחלתי לעבוד..ללמוד וכו´..אז לא היה לי כ"כ הרבה זמן בשבילה אבל תמיד שהייתי רואה אותה (באירועים משפחתיים,בימי שישי) הייתי נזכר בה. הילדה גדלה והגיעה לגיל 14 .קצת התנתקנו אבל תמיד המשכתי לדבר איתה ברגע שהייתי רואה אותה. פה נשיקה,שם נשיקה.אבל נשיקת נימוסין זה נקרא. כל מפגש איתה היה מדכא אותי עוד יותר כי ידעתי ששום דבר לא יכול לקרות בינינו.אז באיזשהו שלב די התנתקתי ממנה גם כשראיתי אותה. פשוט לא הייתי מתייחס אליה כי רציתי להיגמל ממנה. היא בסה"כ היתה בת 14 אבל היא כ"כ חכמה,מעניינת,ובעיקר הבחורה,הנערה הכי יפה שראיתי אי פעם. ככה עברו השנים-אני לא מפסיק לחשוב עליה.אני פשוט מטורף עליה. אני לומד,עובד והכל כרגיל אבל אף בחורה אחרת לא מעניינת אותי.(ולא שהבחורות נופלות לי לידיים.ממש לא).פשוט,אף אחת לא מושכת אותי. היום היא כבר בת 17 ואני בן 26.ראיתי אותה לפני כמה ימים אצל סבא שלי שהגענו כולם ליום הולדת שלו. אלוהיםםםםםםם..היא הבחורה הכי מדהימה שיכולתי להיתקל בה אי פעם. תמיד ידעתי את זה אבל ככל שהיא מתחילה לגדול,לגבוה,לקבל גוף של אשה אני נכנס לעוד יותר דיכאון. אף אחד לא יודע מה עובר עליי. אני לא נחשב למישהו מסכן כזה מבחינה חיצונית.(בנות לא נופלות עליי אבל אני לא נחשב למסכן במראה שלי או במה שאני משדר לסביבה). אני פשוט מוטרד. היא מדברת איתי ולפעמים נותנת לי נשיקה אחרי שאני הולך הביתה מסבא שלי ביום שישי. אני מנשק אותה חזרה אבל אני מרגיש חרא עם עצמי. היא לפעמים מספרת לי על הבעיות שיש לה בלימודים,אנחנו צוחקים אחד עם השני כשאנחנו נפגשים אבל זהו. אני מגיע הביתה נכנס לחדר ושוקע בכזה ייאוש שאני לא יודע איך לצאת ממנו. אני יוצא למסיבות (עכשיו חורף אז אני פחות יוצא) אבל אף בחורה לא מזיזה לי ולא מעניינת אותי גם כשאני יוצא. אני כל הזמן רק חושב מה היה קורה אם הייתי אומר לה באחד מהרגעים שאנחנו לבד שיש לי סוד שחייב להישאר בינינו ושאני פשוט אוהב אותה מגיל כ"כ צעיר.מלפני 6 שנים כבר.ושהיא לא מפסיקה לצאת לי מהראש. אני יודע ששום דבר לא יכול לקרות בינינו,בגלל זה אני ממשיך בחיים שלי.עובד.לומד משקיע בדברים שחשובים לי.אבל יש לי מידי פעם נפילות של ייאוש. הלוואי והיא לא הייתה קיימת בכלל ושמבחינתי היא יכולה לנסוע רחוק רחוק מכאן שאני לא אדע בכלל מה קורה לה. כשאני יודע שבשעה זו בזמן שאני יושב מוטרד ועצוב בבית,היא נמצאת עם ידידות וידידים שלה (אולי חבר שלה?..מי יודע אם היא מספרת לי הכל) ,זה מתסכל אותי ומייאש אותי. אני בעיקר נדלקתי עליה מבחינה חיצונית. היא פשוט נערה יפה.אין לכם מושג כמה.וזה לא רק דעתי האישית. אני פשוט יכול להסתכל עליה שעות על גבי שעות ולא יימאס לי. כמובן שאני גם יכול לדבר איתה שעות כי היא מאוד מאוד חכמה וזה עוד יותר מוסיף לתיסכול שלי. יכול להיות שאם הייתי יכול להשיג כל בחורה שאני רוצה (מבחינת יופי) אז הייתי מתנתק ממנה ועובר הלאה.אבל אני יודע שאף בחורה ברמה הזו של יופי לא תסתכל בכלל לכיוון שלי.(לא בגלל שאני מוריד מהערך שלי.פשוט אני לא נמצא במקומות שבחורות כאלה מסתובבות שם) וגם אם הייתי במקומות האלה.אף אחת לא הייתה מזיזה את הראש שלה אליי. ולכן,עד שכבר יש מישהי כזה והיא עוד כ"כ קרובה אליי מבחינה משפחתית זה מסתכל אותי עוד יותר. ועוד דבר שמאוד חשוב לי לספר.ואני מגלה כאן סוד. מעטות מאוד הבחורות שמצליחות לגרות אותי מינית.כמעט אף אחת.אז יש את הדוגמניות ואת הבחורות המהממות שעושות לי את זה.אבל כל השאר פשוט לא.וכבר התחלתי לחשוב שמשהו דפוק אצלי. אבל כשאני נמצא ליד הבת דודה שלי הזו,אני מרגיש איך כל הגוף שלי נעשה שונה.אני מרגיש כמו שבחור צריך להרגיש שהוא מאוהב בבחורה.ולכן,הבנתי שהכל בסדר אצלי. אבל מה אני אמור לעשות בכדי לצאת מהמצב הזה? אני לא מסוגל עוד לחיות עם הסוד הזה?? זה כ"כ מתסכל אותי ומעיק עליי? נקודת השבירה שלי תהיה כאשר יהיה לה חבר.שאני אראה אותה מתנשקת איתו.שאני אדע שהיא כבר שכבה עם מישהו.שהיא מדברת איתו על כל מיני דברים שקשורים לאהבה.שהיא תתחרמן איתו.שהיא תלך איתו יד ביד.שהיא תבוא איתו לסבא שלי.שהיא תרקוד איתו באירועים. במצב הזה נראה לי שאני אכנס לדיכאון שבחיים לא חוויתי.ואין לי מושג איך אני אמשיך לחיות. אני פשוט מאוהב בה!!!!מעולם לא הרגשתי ככה.כלפיי אף בנאדם בעולם! 6 שנים!!!אתם מבינים?? 6 שנים!! 6 שנים של הסתרה. 6 שנים של העמדת פנים. כבר לא היה אכפת לי שהיא הייתה יודעת שאני כ"כ אוהב אותה.ושהיא הייתה מעיפה אותי לכל הרוחות.זה היה לי הרבה יותר קל. אבל אני בחיים לא אעשה את זה כי חס וחלילה זה יכול להגיע לדודה שלי ואז זו תהיה הפאדיחה של החיים שלי. אני מיואש... מה לעשות?
החלטתי לרשום כאן משום שאני מרגיש שאני חייב להוציא את זה.
אני בן 26 ,מעולם לא היתה לי חברה.אני נראה פחות או יותר בסדר.לא יפה מידי אבל גם לא מכוער.לא יודע למה אבל מעולם לא התאהבתי. טוב--אולי היו פה ושם כאלה בחורות שרציתי אותן (אולי מדובר ב3 בכל החיים שלי) אבל לא שראיתי שיש מהן איזשהו פידבק אז לא חשבתי שיכול לצאת מזה משהו. כל החיים שלי התרגלתי למצב שאני לא אהיה עם מישהי ואת האמת זה לא כ"כ הטריד אותי. אבל הבעיה היא אחרת. כשהייתי בגיל 20 דודה שלי הגיע מקנדה עם הבת שלה.ואיך שראיתי את הבת שלה נדלקתי עליה. היא הייתה כ"כ יפה.(לא רק בעיניי) כולם אמרו שהיא פשוט מדהימה. מדובר בילדה בת 10 אבל היופי שלה היה כזה מזהיר שפשוט התאהבתי בה.לא מבחינה מינית!!!פשוט אהבתי להסתכל עליה.ולהיות איתה. היא ילדה מאוד חכמה ותמיד הייתי משחק איתה,דואג לה ,לוקח אותה לפעמים לבית ספר וכו´.אני לא חושב שהיא אהבה אותי אלא התייחסה אליי כמו אל בן דודה גדול שנמצא איתה מידי פעם. היה ברור לי שלא יכול להיות שום דבר בינינו.אבל נהנתי להיות איתה ולדאוג לה.ובעיקר הייתי מוקסם מהיופי שלה. במשך השנים,הקשר קצת התנתק משום שגם לי לא היה יותר מידי זמן.השתחררתי מהצבא,התחלתי לעבוד..ללמוד וכו´..אז לא היה לי כ"כ הרבה זמן בשבילה אבל תמיד שהייתי רואה אותה (באירועים משפחתיים,בימי שישי) הייתי נזכר בה. הילדה גדלה והגיעה לגיל 14 .קצת התנתקנו אבל תמיד המשכתי לדבר איתה ברגע שהייתי רואה אותה. פה נשיקה,שם נשיקה.אבל נשיקת נימוסין זה נקרא. כל מפגש איתה היה מדכא אותי עוד יותר כי ידעתי ששום דבר לא יכול לקרות בינינו.אז באיזשהו שלב די התנתקתי ממנה גם כשראיתי אותה. פשוט לא הייתי מתייחס אליה כי רציתי להיגמל ממנה. היא בסה"כ היתה בת 14 אבל היא כ"כ חכמה,מעניינת,ובעיקר הבחורה,הנערה הכי יפה שראיתי אי פעם. ככה עברו השנים-אני לא מפסיק לחשוב עליה.אני פשוט מטורף עליה. אני לומד,עובד והכל כרגיל אבל אף בחורה אחרת לא מעניינת אותי.(ולא שהבחורות נופלות לי לידיים.ממש לא).פשוט,אף אחת לא מושכת אותי. היום היא כבר בת 17 ואני בן 26.ראיתי אותה לפני כמה ימים אצל סבא שלי שהגענו כולם ליום הולדת שלו. אלוהיםםםםםםם..היא הבחורה הכי מדהימה שיכולתי להיתקל בה אי פעם. תמיד ידעתי את זה אבל ככל שהיא מתחילה לגדול,לגבוה,לקבל גוף של אשה אני נכנס לעוד יותר דיכאון. אף אחד לא יודע מה עובר עליי. אני לא נחשב למישהו מסכן כזה מבחינה חיצונית.(בנות לא נופלות עליי אבל אני לא נחשב למסכן במראה שלי או במה שאני משדר לסביבה). אני פשוט מוטרד. היא מדברת איתי ולפעמים נותנת לי נשיקה אחרי שאני הולך הביתה מסבא שלי ביום שישי. אני מנשק אותה חזרה אבל אני מרגיש חרא עם עצמי. היא לפעמים מספרת לי על הבעיות שיש לה בלימודים,אנחנו צוחקים אחד עם השני כשאנחנו נפגשים אבל זהו. אני מגיע הביתה נכנס לחדר ושוקע בכזה ייאוש שאני לא יודע איך לצאת ממנו. אני יוצא למסיבות (עכשיו חורף אז אני פחות יוצא) אבל אף בחורה לא מזיזה לי ולא מעניינת אותי גם כשאני יוצא. אני כל הזמן רק חושב מה היה קורה אם הייתי אומר לה באחד מהרגעים שאנחנו לבד שיש לי סוד שחייב להישאר בינינו ושאני פשוט אוהב אותה מגיל כ"כ צעיר.מלפני 6 שנים כבר.ושהיא לא מפסיקה לצאת לי מהראש. אני יודע ששום דבר לא יכול לקרות בינינו,בגלל זה אני ממשיך בחיים שלי.עובד.לומד משקיע בדברים שחשובים לי.אבל יש לי מידי פעם נפילות של ייאוש. הלוואי והיא לא הייתה קיימת בכלל ושמבחינתי היא יכולה לנסוע רחוק רחוק מכאן שאני לא אדע בכלל מה קורה לה. כשאני יודע שבשעה זו בזמן שאני יושב מוטרד ועצוב בבית,היא נמצאת עם ידידות וידידים שלה (אולי חבר שלה?..מי יודע אם היא מספרת לי הכל) ,זה מתסכל אותי ומייאש אותי. אני בעיקר נדלקתי עליה מבחינה חיצונית. היא פשוט נערה יפה.אין לכם מושג כמה.וזה לא רק דעתי האישית. אני פשוט יכול להסתכל עליה שעות על גבי שעות ולא יימאס לי. כמובן שאני גם יכול לדבר איתה שעות כי היא מאוד מאוד חכמה וזה עוד יותר מוסיף לתיסכול שלי. יכול להיות שאם הייתי יכול להשיג כל בחורה שאני רוצה (מבחינת יופי) אז הייתי מתנתק ממנה ועובר הלאה.אבל אני יודע שאף בחורה ברמה הזו של יופי לא תסתכל בכלל לכיוון שלי.(לא בגלל שאני מוריד מהערך שלי.פשוט אני לא נמצא במקומות שבחורות כאלה מסתובבות שם) וגם אם הייתי במקומות האלה.אף אחת לא הייתה מזיזה את הראש שלה אליי. ולכן,עד שכבר יש מישהי כזה והיא עוד כ"כ קרובה אליי מבחינה משפחתית זה מסתכל אותי עוד יותר. ועוד דבר שמאוד חשוב לי לספר.ואני מגלה כאן סוד. מעטות מאוד הבחורות שמצליחות לגרות אותי מינית.כמעט אף אחת.אז יש את הדוגמניות ואת הבחורות המהממות שעושות לי את זה.אבל כל השאר פשוט לא.וכבר התחלתי לחשוב שמשהו דפוק אצלי. אבל כשאני נמצא ליד הבת דודה שלי הזו,אני מרגיש איך כל הגוף שלי נעשה שונה.אני מרגיש כמו שבחור צריך להרגיש שהוא מאוהב בבחורה.ולכן,הבנתי שהכל בסדר אצלי. אבל מה אני אמור לעשות בכדי לצאת מהמצב הזה? אני לא מסוגל עוד לחיות עם הסוד הזה?? זה כ"כ מתסכל אותי ומעיק עליי? נקודת השבירה שלי תהיה כאשר יהיה לה חבר.שאני אראה אותה מתנשקת איתו.שאני אדע שהיא כבר שכבה עם מישהו.שהיא מדברת איתו על כל מיני דברים שקשורים לאהבה.שהיא תתחרמן איתו.שהיא תלך איתו יד ביד.שהיא תבוא איתו לסבא שלי.שהיא תרקוד איתו באירועים. במצב הזה נראה לי שאני אכנס לדיכאון שבחיים לא חוויתי.ואין לי מושג איך אני אמשיך לחיות. אני פשוט מאוהב בה!!!!מעולם לא הרגשתי ככה.כלפיי אף בנאדם בעולם! 6 שנים!!!אתם מבינים?? 6 שנים!! 6 שנים של הסתרה. 6 שנים של העמדת פנים. כבר לא היה אכפת לי שהיא הייתה יודעת שאני כ"כ אוהב אותה.ושהיא הייתה מעיפה אותי לכל הרוחות.זה היה לי הרבה יותר קל. אבל אני בחיים לא אעשה את זה כי חס וחלילה זה יכול להגיע לדודה שלי ואז זו תהיה הפאדיחה של החיים שלי. אני מיואש... מה לעשות?