קתרינה טריגר
שלום לך
הערות פוגעניות זה דבר שלא קל להתמודד אתו, במיוחד כשזה בא בהפתעה. זה כמו שמישהי אמרה לי בזמנו (ואני כבר מחוץ להפרעה) "את רזית, תגידי עשית את זה בכוונה?" אני זוכרת איזה הלם זה עשה לי (ואני אכן רזיתי באותה תקופה בגלל מצב אובייקטיבי, למרות שהאכילה שלי היא נורמטיבית לחלוטין). אני מניחה שהרגישות הזאת להערות האלה, היא משהו שמלווה אותנו, אפילו אחרי שיוצאים מההפרעה (לפחות זה מה שהיה במקרה שלי, זה היה הלם מוחלט, כי זה היה בהפתעה ולא ציפיתי להערה כזאת, ובהחלט הכאיב לי) אז אני מאוד מבינה לליבך. אבל אני זוכרת גם, שאספתי את עצמי והתגברתי על ההלם הראשוני, כי אני באופן אישי מנסה תמיד לשים עליי שריון ולא להיפגע מהערות, במיוחד שאני מקבלת כאלה בשפע בגלל המוגבלות הגופנית שלי (אני כבר לא מדברת על מקומות עבודה שעושים כול דבר אפשרי על מנת לא לקבל אותי, גם אם בטלפון הם אמרו לי שאני מתאימה, או אפילו הבטיחו לי כבר את מקום העבודה...)
אני חושבת שהיכולת לאהוב את עצמך לא צריכה להיות תלויה בהערות של אנשים אחרים, אלא בעבודה הפנימית שאת עושה עם עצמך...זה סוג של השלמה עם מה ועם מי שאת...ללא קשר למה שאנשים אחרים חושבים...אילו הייתי לוקחת בחשבון את ההערות של אנשים לא הייתי שורדת מבחינה רגשית...כבר התרגלתי לחלוטין שאנשים נועצים בי עיניים או מעירים הערות, או ילדים שמצביעים עליי ושואלים את אמא שלהם "מה זה הדבר הזה על המשקפיים שלה?" והאמא אומרת לילד "ששש..." (כאילו שאני לא נמצאת שם ולא שומעת מה הילד שואל...ואני במקרים האלה פונה אל הילד ופשוט מסבירה לו...) בקיצור למדתי לחיות עם איך שמסתכלים עליי, ועם כול זה מצאתי דרך לאהוב את עצמי איך שאני...
מה שחשוב באמת זה שתאכלי נכון ושתתמידי.
לגבי הפחד מהשמנה - אני יכולה להבין את זה ותנסי להבין שישנו הקול החולה, שמפריע לך, אז תנסי פשוט (אפילו שזה לא פשוט) להתעלם ממנו ולהתמיד באכילה הנכונה והטובה, ולהקשיב לקול הבריא שלך. ככול שתקשיבי יותר לצד הבריא, כך הוא יתחזק! אני יכולה להגיד לך מניסיון שזה עובד...בהתחלה פשוט נצמדתי לתפריט, עם כול כמה שהיה לי קשה עם זה, וככול שהקפדתי על האכילה הנכונה כך גם היו לי יותר כוחות להתמודד.
לבשה.
