אני מזועזע
טוב, בד"כ אני לא אוהב לשתף דברים פרטיים שעלולים להישמע פוגעניים או כמו הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה כלפי אדם אחר מבלי שתהיה לו יכולת להגיב ולהתגונן, אבל הסיפור הזה עבר כל גבול. באמת.
למעשה, לא מופרך לומר שאני נפגעתי. ולי לא הייתה אפשרות להתגונן.
וכך היה:
לפני מספר שבועות הכרתי מישהי באתר הכרויות.
כן, כל מבקרי הפורום שוחים במים העכורים של האתר הזה מדי יום, ואלו שעוד לא שמעו עליו יבקרו בו בעתיד.
כל מבקרי הפורום גם מודעים ליחס הבנים\בנות האבסורדי של האתר הזה, שמקשה מאוד על יצירת קשר. משני הצדדים.
במיוחד בכל אזור מגורים שאיננו תל אביב, ובכלל זה אזור מגוריי.
ובכל זאת, הכרתי מישהי.
מפתיע, אבל היא ממש יפה.
פרט לכאורה לא חשוב, אבל בתור אדם שמעריך יופי, אני חייב לומר שבמקרה הזה, המציאות טפחה לי על הפנים.
חזק.
מהר מאוד נתתי לה את מספר הטלפון שלי. וכמעט שבועיים לאחר מסירת המספר נרשמה דממה בקשר.
והנה, כמו באגדות, חלפו להן כמה שבועות.
כבר ההתחלה הייתה גרועה: השיחה הראשונה שהתקבלה ממנה נרשמה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, פחות מדקה אחרי תום הטקס.
אז, נכון. האידיאולוגיה מתה, וכל חסר השכלה ובור ועם הארץ נהיה פוסט ציוני, או אנטי ציוני.
חיי האדם במדינת ישראל הולכים ומאבדים את ערכם במדד הביג מק, והמילואימניקים פראיירים.
בסדר. שמענו.
אבל עבורי מדובר ביום מיוחד מאוד בשנה, ומלא ערכים (אם אפשר לקרוא לזה כך) שאני מאמין בהם ו- (מכאן המילה) דוגל בהם.
ממש כך.
ולא. אני לא מקדש את המוות. אני מקדש את החיים, ואת מי שנתן הכל כדי לשמור עליהם. תודה.
מי יוצר קשר בערב יום הזיכרון?!? שנייה אחרי תום הטקס, כשכולך דמעות תסכול ועצב.
משם, העניינים יכלו רק להתדרדר. דיברנו קצת, ואז היא נעלמה. פשוט התנתקה.
אחרי שעה ומשהו היא חוזרת אלי, ומספרת לי (אדם שמדבר איתה בפעם הראשונה ומנסה ליזום קשר רומנטי, כן?) שהיא כרגע חזרה מחבר (היא השתמשה במילה יותר גרועה. חבר למטרות מסוימות) שלה, היא בדיכאון, הוא מנצל אותה והסיבה היחידה שהיא איתו – שלא תדעו.
איך חיים הכט אומר? מה אתם הייתם עושים?
אני הייתי יותר נחמד. באותה פתאומיות שבה שבה לשיחה, היא החליטה שלא בא לדבר, ונפרדה ללילה.
למחרת, השיחה המשיכה, והעניינים גלשו לשפל חדש, אם אפשר היה בכלל כזה (יום הזיכרון, להזכירכם).
היא הכינה רשימת מכולת מתוזמרת היטב, ופשוט הקריאה וסימנה וי: עבודה – צ'ק. לימודים והשכלה- צ'ק. כסף- צ'ק. תמונה יפה (אני בחור מושך, מה לעשות) – צ'ק. מגורים בקרבת מקום מגוריה, ממש ליד הפח - צ'ק. רכב – אין.
אלוהים ישמור! גבר בלי רכב לא יכול להיות גבר. הוא לא יכול לאסוף אותה מהבית. הוא חסר ערך אמיתי. הוא לא ג'נטלמן.
ובכלל, כל הגברים &^%% והם רק רוצים לפגוע בה ולנצל אותה לרעה, ונשבר לה (ותבינו, היא השתמשה במילים גסות מפורשות ודוחות שאני לא מתכון לפרט כאן).
ודירה? אין לך דירה ברשותך?! באמת, בחור בן 20 ומשהו, ואין ברשותך דירה?
אני אדם רגיש. אני לא מכחיש את זה.
אני מאמין שאפשר וחשוב לפתור הכל בדיבורים, בשיחה, בהקשבה והבנה.
זה הבסיס לקשר זוגי בר קיימא על פי האמונה שלי.
אבל הקצב, העדר היכולת לנשום בין משפט למשפט, מטח השאלות שנורה לעברי, הטכניות, החומרניות, והעדר הרגשות בשיחה,
כאילו אני ארנק מהלך ובזו נמדדת לא רק גבריותי - אלא אנושיותי כולה, פשוט דחו אותי מלפני ומלפנים.
סגרנו את השיחה בזה שאני אנסה להשיג רכב (היא בכל זאת, בחורה יפה), ונהיה בקשר.
אני לא אוהב לפסול אנשים עוד לפני שאני מכיר אותם. בדיוק כמו שאני לא אוהב שפוסלים אותי.
אבל כיוון שעוד נותרה בי שפיות, החלטתי להוריד פרופיל (תרתי משמע, בזמן שחלף התחברנו ב- Facebook).
היום, בזמן שעות העבודה, קיבלתי הודעה. ברשת החברתית, כמובן.
הודעה תקיפה ביותר, על גבול האלימות.
כיוון שנותרתי המום (אני אדם רגיש, זוכרים?), והייתי באמצע העבודה, הצעתי שנדבר בערב.
היא תבעה לדעת אם אני מעוניין. כאן ועכשיו, לא סובל דיחוי.
שבכנות, זו הודעה קצת מוזרה, בהתחשב בעובדה שחוסר ההתאמה זעק לשמיים.
כיוון שניסיתי להתחמק מתשובה ישירה (לא יהיה מוגזם להעריך שזו פעם ראשונה שאני מרגיש סימפטיה כלפי כל הבחורות שלא ענו לי תשובות ישירות והתחמקו בתואנות שונות ומשונות. אבל כאן זה סיפור שונה: אני אדם נחמד וסימפטי מדי מכדי לומר לו "לא". היא בליגה אחרת לגמרי), ולדחות את הקץ, התביעה שלה הפכה חריפה יותר ויותר עד כדי סיפורים על ניצול ועל פגיעה (כן, זו ממש תמה חוזרת בסיפור שלה. גם אני הפסקתי לעקוב.) ועל כך שכל הגברים הם ככה ואחרת, ואני לא שונה מכל אחד אחר בעניין הזה.
רק, שאני לא אומר מילים כאלה חריפות, נכון?
בקיצור, זה שלד העניין. אני יכול להרחיב לכאן ולכאן.
אבל נסכם:
בתור גבר, בתור אדם בכלל, אני לא אוהב שמתייחסים אלי כקופסא מלאה מרשרשים שצריכה לספק תאוות וגחמות כאלה ואחרות.
אני לא אוהב שלא מבינים אותי, ולא מבינים את הרגשתי, ולא נותנים לי לדבר ולהשחיל מילה.
אני לא חושב שהחזקת רכב היא מדד לאושר, ובוודאי לא מדד לזוגיות.
אני גם לא חושב שיופי חיצוני הוא הכל בחיים. יש הרבה דברים אחרים. רגשות הדדיים, למשל.
אם את קוראת את זה, את בטח עדיין לא מבינה.
יש משהו שדורש תיקון תפיסתי עמוק בגישה שלך.
הותרת אותי מזועזע, והמום, ואפילו לא נפגשנו. הבעיה, כרגיל, כנראה אצלי.
הדבר היחיד שאני יודע לעשות הוא לכתוב הודעה מגמתית, מסולפת, וחד צדדית, ואפילו מבלי לבקש את תגובת הנאשם.
הודעה כנה.
אני מצטער שלא הייתה לך אפילו הסבלנות להקשיב.
אבל באמת, זה לא היה הולך.
סליחה.
טוב, בד"כ אני לא אוהב לשתף דברים פרטיים שעלולים להישמע פוגעניים או כמו הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה כלפי אדם אחר מבלי שתהיה לו יכולת להגיב ולהתגונן, אבל הסיפור הזה עבר כל גבול. באמת.
למעשה, לא מופרך לומר שאני נפגעתי. ולי לא הייתה אפשרות להתגונן.
וכך היה:
לפני מספר שבועות הכרתי מישהי באתר הכרויות.
כן, כל מבקרי הפורום שוחים במים העכורים של האתר הזה מדי יום, ואלו שעוד לא שמעו עליו יבקרו בו בעתיד.
כל מבקרי הפורום גם מודעים ליחס הבנים\בנות האבסורדי של האתר הזה, שמקשה מאוד על יצירת קשר. משני הצדדים.
במיוחד בכל אזור מגורים שאיננו תל אביב, ובכלל זה אזור מגוריי.
ובכל זאת, הכרתי מישהי.
מפתיע, אבל היא ממש יפה.
פרט לכאורה לא חשוב, אבל בתור אדם שמעריך יופי, אני חייב לומר שבמקרה הזה, המציאות טפחה לי על הפנים.
חזק.
מהר מאוד נתתי לה את מספר הטלפון שלי. וכמעט שבועיים לאחר מסירת המספר נרשמה דממה בקשר.
והנה, כמו באגדות, חלפו להן כמה שבועות.
כבר ההתחלה הייתה גרועה: השיחה הראשונה שהתקבלה ממנה נרשמה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, פחות מדקה אחרי תום הטקס.
אז, נכון. האידיאולוגיה מתה, וכל חסר השכלה ובור ועם הארץ נהיה פוסט ציוני, או אנטי ציוני.
חיי האדם במדינת ישראל הולכים ומאבדים את ערכם במדד הביג מק, והמילואימניקים פראיירים.
בסדר. שמענו.
אבל עבורי מדובר ביום מיוחד מאוד בשנה, ומלא ערכים (אם אפשר לקרוא לזה כך) שאני מאמין בהם ו- (מכאן המילה) דוגל בהם.
ממש כך.
ולא. אני לא מקדש את המוות. אני מקדש את החיים, ואת מי שנתן הכל כדי לשמור עליהם. תודה.
מי יוצר קשר בערב יום הזיכרון?!? שנייה אחרי תום הטקס, כשכולך דמעות תסכול ועצב.
משם, העניינים יכלו רק להתדרדר. דיברנו קצת, ואז היא נעלמה. פשוט התנתקה.
אחרי שעה ומשהו היא חוזרת אלי, ומספרת לי (אדם שמדבר איתה בפעם הראשונה ומנסה ליזום קשר רומנטי, כן?) שהיא כרגע חזרה מחבר (היא השתמשה במילה יותר גרועה. חבר למטרות מסוימות) שלה, היא בדיכאון, הוא מנצל אותה והסיבה היחידה שהיא איתו – שלא תדעו.
איך חיים הכט אומר? מה אתם הייתם עושים?
אני הייתי יותר נחמד. באותה פתאומיות שבה שבה לשיחה, היא החליטה שלא בא לדבר, ונפרדה ללילה.
למחרת, השיחה המשיכה, והעניינים גלשו לשפל חדש, אם אפשר היה בכלל כזה (יום הזיכרון, להזכירכם).
היא הכינה רשימת מכולת מתוזמרת היטב, ופשוט הקריאה וסימנה וי: עבודה – צ'ק. לימודים והשכלה- צ'ק. כסף- צ'ק. תמונה יפה (אני בחור מושך, מה לעשות) – צ'ק. מגורים בקרבת מקום מגוריה, ממש ליד הפח - צ'ק. רכב – אין.
אלוהים ישמור! גבר בלי רכב לא יכול להיות גבר. הוא לא יכול לאסוף אותה מהבית. הוא חסר ערך אמיתי. הוא לא ג'נטלמן.
ובכלל, כל הגברים &^%% והם רק רוצים לפגוע בה ולנצל אותה לרעה, ונשבר לה (ותבינו, היא השתמשה במילים גסות מפורשות ודוחות שאני לא מתכון לפרט כאן).
ודירה? אין לך דירה ברשותך?! באמת, בחור בן 20 ומשהו, ואין ברשותך דירה?
אני אדם רגיש. אני לא מכחיש את זה.
אני מאמין שאפשר וחשוב לפתור הכל בדיבורים, בשיחה, בהקשבה והבנה.
זה הבסיס לקשר זוגי בר קיימא על פי האמונה שלי.
אבל הקצב, העדר היכולת לנשום בין משפט למשפט, מטח השאלות שנורה לעברי, הטכניות, החומרניות, והעדר הרגשות בשיחה,
כאילו אני ארנק מהלך ובזו נמדדת לא רק גבריותי - אלא אנושיותי כולה, פשוט דחו אותי מלפני ומלפנים.
סגרנו את השיחה בזה שאני אנסה להשיג רכב (היא בכל זאת, בחורה יפה), ונהיה בקשר.
אני לא אוהב לפסול אנשים עוד לפני שאני מכיר אותם. בדיוק כמו שאני לא אוהב שפוסלים אותי.
אבל כיוון שעוד נותרה בי שפיות, החלטתי להוריד פרופיל (תרתי משמע, בזמן שחלף התחברנו ב- Facebook).
היום, בזמן שעות העבודה, קיבלתי הודעה. ברשת החברתית, כמובן.
הודעה תקיפה ביותר, על גבול האלימות.
כיוון שנותרתי המום (אני אדם רגיש, זוכרים?), והייתי באמצע העבודה, הצעתי שנדבר בערב.
היא תבעה לדעת אם אני מעוניין. כאן ועכשיו, לא סובל דיחוי.
שבכנות, זו הודעה קצת מוזרה, בהתחשב בעובדה שחוסר ההתאמה זעק לשמיים.
כיוון שניסיתי להתחמק מתשובה ישירה (לא יהיה מוגזם להעריך שזו פעם ראשונה שאני מרגיש סימפטיה כלפי כל הבחורות שלא ענו לי תשובות ישירות והתחמקו בתואנות שונות ומשונות. אבל כאן זה סיפור שונה: אני אדם נחמד וסימפטי מדי מכדי לומר לו "לא". היא בליגה אחרת לגמרי), ולדחות את הקץ, התביעה שלה הפכה חריפה יותר ויותר עד כדי סיפורים על ניצול ועל פגיעה (כן, זו ממש תמה חוזרת בסיפור שלה. גם אני הפסקתי לעקוב.) ועל כך שכל הגברים הם ככה ואחרת, ואני לא שונה מכל אחד אחר בעניין הזה.
רק, שאני לא אומר מילים כאלה חריפות, נכון?
בקיצור, זה שלד העניין. אני יכול להרחיב לכאן ולכאן.
אבל נסכם:
בתור גבר, בתור אדם בכלל, אני לא אוהב שמתייחסים אלי כקופסא מלאה מרשרשים שצריכה לספק תאוות וגחמות כאלה ואחרות.
אני לא אוהב שלא מבינים אותי, ולא מבינים את הרגשתי, ולא נותנים לי לדבר ולהשחיל מילה.
אני לא חושב שהחזקת רכב היא מדד לאושר, ובוודאי לא מדד לזוגיות.
אני גם לא חושב שיופי חיצוני הוא הכל בחיים. יש הרבה דברים אחרים. רגשות הדדיים, למשל.
אם את קוראת את זה, את בטח עדיין לא מבינה.
יש משהו שדורש תיקון תפיסתי עמוק בגישה שלך.
הותרת אותי מזועזע, והמום, ואפילו לא נפגשנו. הבעיה, כרגיל, כנראה אצלי.
הדבר היחיד שאני יודע לעשות הוא לכתוב הודעה מגמתית, מסולפת, וחד צדדית, ואפילו מבלי לבקש את תגובת הנאשם.
הודעה כנה.
אני מצטער שלא הייתה לך אפילו הסבלנות להקשיב.
אבל באמת, זה לא היה הולך.
סליחה.
