אני מותשת
אני כל כך עייפה מהמחשבות שרצות במוח ללא הפסקה. אני עייפה מלחשוב. נמאס לי, אני שונאת את עצמי, אני רוצה להיעלם מהעולם הזה, ומצאתי לי כנראה את הדרך המכאיבה והאיטית ביותר. אני לא יכולה לדבר עם אף אחד. מעולם לא הרגשתי לבד כמו שאני מרגישה עכשיו. המילים אפילו לא מצליחות להתחבר לי למשפט הגיוני, כזה שמישהו יבין. אני בוכה ללא הפסקה, ולא מצליחה לעצור את הדמעות גם כשאני באמת רוצה. אני רוצה לישון, ונרדמת לכמה דקות, וישר מתעוררת, כאילו שהמוח שלי מזכיר לי שאסור לי לישון, שאני צריכה להישאר ערה ולסבול. מאז שיצאתי מבית החולים ההורים שלי מתייחסים אל הפרעת האכילה שלי כאילו הייתה ואיננה עוד. הם לא מנסים לעזור, לא שואלים, לא מתעניינים. אין להם מושג מה אני אוכלת ומה לא. הם רק שולחים אותי לטיפול הפסיכולוגי פעם או פעמיים בשבוע. ואפילו איתו אני לא מצליחה לדבר. הוא לא טורח להסתיר ממני את העובדה שהוא רואה שהעליתי במשקל, ושזה טוב מבחינתו. אני לא רוצה שהוא יגיד לי את זה! אני רוצה לרזות עד שאף אחד לא יראה אותי, להוריד את הקילוגרמים שהעליתי אחרי שיצאתי מהבית חולים ולא להחזיר אותם לעולם. לצעוק מתוך מעשים- להראות לו, ולהם ובעיקר לעצמי, שאני לגמרי ולחלוטין שולטת על הגוף והנפש שלי, שאני לא צריכה אותם. שאני יותר חזקה מהם. שהם לא יכולים לשלוט בי. אני תקועה במעגל בלתי נגמר של צום זלילות והקאות המשקל צונח חודש אחד ובחודש שאחרי חוזר למשקל היעד שנתנו לי, ושוב צונח ושוב עולה. הבטן שלי ריקה ומקרקרת שבוע אחד ושבוע אחרי נפוחה וכבדה. אני מבולבלת ואין לי מושג כבר מה אני. אם אני רזה, או שמנה, אנורקסית או בולימית. כבדה או קלילה. אני רק רוצה להיות במקום הבטוח, לכאורה. להרגיש שאני לא חייבת כלום ושום דבר לאף אחד, שאני לגמרי לחלוטין מכונסת בתוך עצמי וחיה בעולם שלי בלי שאף אחד יפריע לי. עולם שבו אני גם השולטת וגם הנשלטת. אבל כרגע אני מרגישה שמנה, כבדה, חשופה.
אני כל כך עייפה מהמחשבות שרצות במוח ללא הפסקה. אני עייפה מלחשוב. נמאס לי, אני שונאת את עצמי, אני רוצה להיעלם מהעולם הזה, ומצאתי לי כנראה את הדרך המכאיבה והאיטית ביותר. אני לא יכולה לדבר עם אף אחד. מעולם לא הרגשתי לבד כמו שאני מרגישה עכשיו. המילים אפילו לא מצליחות להתחבר לי למשפט הגיוני, כזה שמישהו יבין. אני בוכה ללא הפסקה, ולא מצליחה לעצור את הדמעות גם כשאני באמת רוצה. אני רוצה לישון, ונרדמת לכמה דקות, וישר מתעוררת, כאילו שהמוח שלי מזכיר לי שאסור לי לישון, שאני צריכה להישאר ערה ולסבול. מאז שיצאתי מבית החולים ההורים שלי מתייחסים אל הפרעת האכילה שלי כאילו הייתה ואיננה עוד. הם לא מנסים לעזור, לא שואלים, לא מתעניינים. אין להם מושג מה אני אוכלת ומה לא. הם רק שולחים אותי לטיפול הפסיכולוגי פעם או פעמיים בשבוע. ואפילו איתו אני לא מצליחה לדבר. הוא לא טורח להסתיר ממני את העובדה שהוא רואה שהעליתי במשקל, ושזה טוב מבחינתו. אני לא רוצה שהוא יגיד לי את זה! אני רוצה לרזות עד שאף אחד לא יראה אותי, להוריד את הקילוגרמים שהעליתי אחרי שיצאתי מהבית חולים ולא להחזיר אותם לעולם. לצעוק מתוך מעשים- להראות לו, ולהם ובעיקר לעצמי, שאני לגמרי ולחלוטין שולטת על הגוף והנפש שלי, שאני לא צריכה אותם. שאני יותר חזקה מהם. שהם לא יכולים לשלוט בי. אני תקועה במעגל בלתי נגמר של צום זלילות והקאות המשקל צונח חודש אחד ובחודש שאחרי חוזר למשקל היעד שנתנו לי, ושוב צונח ושוב עולה. הבטן שלי ריקה ומקרקרת שבוע אחד ושבוע אחרי נפוחה וכבדה. אני מבולבלת ואין לי מושג כבר מה אני. אם אני רזה, או שמנה, אנורקסית או בולימית. כבדה או קלילה. אני רק רוצה להיות במקום הבטוח, לכאורה. להרגיש שאני לא חייבת כלום ושום דבר לאף אחד, שאני לגמרי לחלוטין מכונסת בתוך עצמי וחיה בעולם שלי בלי שאף אחד יפריע לי. עולם שבו אני גם השולטת וגם הנשלטת. אבל כרגע אני מרגישה שמנה, כבדה, חשופה.