אני מופרעת?
שוב בוקר, הבקרים הופכים להיות החלק השנוא עלייך ביותר במהלך היום, או לפחות כך זה הפך להיות אצלי. ככה זה כשאת קמה עם רצון עז לחזור לישון, רק להניח את הראש על הקר ולשוב אל עולם החלומות והפנטזיה, עולם בו אין תחושה ממשית של גוף ואין פנים ברורות והכל מעורפל ודמיוני. ייתכן כי רק בעולם כזה אני מסוגלת להרגיש שלמה, יפה, מוצלחת. אולי כיוון ששם הפחד אינו קיים, הפחד הגדול, הפחד מהחיים. לא פעם או פעמיים שאלתי את עצמי, את השאלה הנצחית עליה אין לי תשובה מזה שנים רבות: "למה ואיך הגעתי לנקודה הזו בחיי?" נקודה ממנה אין דרך חזרה, שכן חלק מהנזקים שעשיתי הם נזקים בלתי הפיכים בעליל, ואת זה אני יודעת מרופאים מוסמכים שבדקו אותי. אז למה בכל זאת ילדה, ששנות ההתבגרות שלה לא נסתיימו סופית, למרות שתמיד הרגישה אישה קטנה, לוקחת על עצמה משימה כה קשה, משימה בה היא חושבת שאילו תעמוד, הרי זו תהיה ההוכחה לכך שהיא בשליטה. והמשימה, המשימה היא לחסל את עצמה אט אט, תוך שהיא שואפת למוות, מקטינה את עצמה בשיטתיות, מפסיקה לאכול בהדרגה אבל כמעט לחלוטין. פרדוקס אמיתי, פרדוקס חיי. הכל התחיל מהרצון שלי לעמוד בצפייה שהסביבה מקרינה כלפי הרזון, רציתי לרדת רק שניים שלושה קילו, הכל התחיל מהרצון לעמוד בדרישות הגבוהות האלה להיראות טוב, טוב בעיני החברה, ההורים, החברים, טוב בעיני העולם כולו ובמיוחד בעיני עצמי, מה שכנראה לא יקרה אף פעם. התגובה שלי כנראה הייתה מעוותת, היום אני יודעת זאת היטב, רק שעכשיו, כשהתמכרות כבר בעיצומה, אין לי מושג איך לתקן את המעוות. ובכל פעם שאני מנסה, משהו, כוח עליון, מושך אותי שוב למטה ואין לי את היכולת לעצור אותו, את עצמי, מהנפילה החזקה לתחתית. ניסיתי לברוח, להיעלם, להירפא, להתמודד, אבל כשהבעיה היא בעצם את עצמך, את לא יכולה לעולם להתחמק ממנה, את חייבת ללמוד לחיות עם עצמך בשלום, מה שכנראה לא מצליח לי כל כך. בדרך, את לומדת לשקר, לשקר ממש טוב, מתי אכלת לאחרונה, מה אכלת, עם מי ואיפה, את מתארת את המרכיבים עד לפירור האחרון, באופן מאד משכנע. בעצם את כל כך רוצה לאכול את האוכל, כל כך אוהבת אותו , שונאת אותו, ממש מנהלת רומן עמו, האוכל הוא המאהב האולטימטיבי שלך. אתם רבים ומשלימים, את אוכלת, מקיאה, צמה, ושוב אוכלת, המעגל אינו נשבר, הוא ממשיך בכח צנטריפוגלי משלו ואת לא מצליחה לפענח את הדרך להימלט ממנו. הפרעת האכילה שלך הופכת לדת שלך, דת משל עצמה, ואת לא מצליחה להושיע את עצמך ממנה, הרצון לחיות חזק אבל ההפרעה חזקה יותר, הרבה יותר. את ממתינה, מחכה למושיע וברגע שזה לא מופיע הכל ממשיך להשתבש, 49 קילו הופכים פתאום ל - 45 קילו והבעיה היא שככל שאני מרזה יותר אני שמחה יותר, אני נראית לעצמי יפה יותר. אני יודעת שבעיניים שלי הכל נראה שונה ואחר ולא נכון , אני שומעת את התגובות של הסובבים אותי, מבינה שמשהו לא ממש בסדר, חושבת לעצמי שאם רק אהיה יותר רזה אז הכל יסתדר, הכל יהיה בסדר. השקט יחזור שוב למחוזותיי, ויהפוך לחברי הטוב שוב, במקום זאת המחשבות הרבות הללו שלא מרפות, אפילו לא לרגע, מתופפות בעצבנות יתרה בתוך ראשי, לא מרחמות עלי, ומקבעות את משכנן בתוכי.
