אני מבולבל
אהלן למרות שזו לי ההודעה הראשונה בפורום, אני קורא ותיק, כך שאני לא ממש מרגיש חדש. על כל פנים מכיוון שבכל זאת מדובר בפעם ראשונה בה אני ממש כותב כאן, אז אני קודם כל אומר שלום. במוצ"ש האחרון נפגשתי עם חבר טוב בן גילי (31) רווק וככל הידוע לי סטרייט. ישבנו עד מאוחר יחד ובשלב מסויים הוא אמר לי (כמו בהרבה פעמים קודמות) שרואים עלי שני עצור. שאני רוצה לומר משהו ושאני לא אומר אותו. הוא לחץ עוד ועוד וכל כמה שניסיתי להתחמק הוא לא הרפה. אמרתי לו שאם אספר לו הוא לא יוכל להסתכל עלי שוב באותה צורה כפי שעשה עד היום. הוא אמר בתגובה שגם אם אספר לו שאני פדופיל הוא לא יבהל. בהחלטה של רגע, לפתתי חזק את הדלת שהייתה מאוחרי ואמרתי לו "אני הומו". ברגע הראשון הוא היה מבולבל. אבל מהר מאוד הוא התעשת ונפתחה שיחה שנמשכה אל תוך הלילה וגיליתי מחדש חבר ישן כאדם מדהים, מקבל, אוהב ותומך. הייתה שיחה מדהימה. הוא שאל ואני השתדלתי לענות. לרגע המציאות התנתקה ממד הזמן והכל נראה תלוש כאילו לקוח ממציאות אחרת. היה לי טוב כ"כ. נפרדנו מאוחר מאוד. אם חשבתי שהוא ירתע ממני הרי שקבילתי ממנו לקינוח חיבוק ואפילו אמירה חברית יוצאת דופן בהתחשב בנסיבות יוצאות הדופן ("אני אוהב אותך"). הבעיה היא שמאז מוצ"ש אני מאוד מבולבל. הרושם החזק של הסיפור (אני עמוק בארון והוא האדם השני בסה"כ שאני מספר לו עד היום- החבר הראשון שלו סיפרתי לפני שלוש שנים בערך לא חי היום בארץ ) המשיך לטלטל אותי בימים שבאו לאחר מכן. אני חושב עליו לא מעט מאז מוצ"ש. לא זו בלבד אלא שמאז אנחנו גם מדברים מידי יום בטלפון (אם ביוזמתי ואם ביוזמתו). שנינו מרגישים שעברנו פאזה בחברות שלנו והיא כבר לא מה שהייתה פעם. הוא עצמו גם כן נפתח לפני וסיפר לי על בעיות שהוא חווה ועל טיפול פסיכולוגי שהוא לוקח בשנים האחרונות. הריכוז של כל הדברים הללו יחד גורם לי להרגיש מבולבל. אני שואל את עצמי האם אני סתם מסוחרר ושמח על שיש לי חבר טוב כ"כ שכמותו רציתי כבר הרבה זמן, או שאני פשוט מאוהב? האם הגעגועים שאני חש אליו נורמאליים? אני לא יודע מה לעשות... אני יודע שעשיתי את הדבר הנכון כשסיפרתי לו, מצד שני אני מרגיש שהפרופורציות איכשהו מעוותות. אשמח לשמוע מה אתם חושבים נדב
אהלן למרות שזו לי ההודעה הראשונה בפורום, אני קורא ותיק, כך שאני לא ממש מרגיש חדש. על כל פנים מכיוון שבכל זאת מדובר בפעם ראשונה בה אני ממש כותב כאן, אז אני קודם כל אומר שלום. במוצ"ש האחרון נפגשתי עם חבר טוב בן גילי (31) רווק וככל הידוע לי סטרייט. ישבנו עד מאוחר יחד ובשלב מסויים הוא אמר לי (כמו בהרבה פעמים קודמות) שרואים עלי שני עצור. שאני רוצה לומר משהו ושאני לא אומר אותו. הוא לחץ עוד ועוד וכל כמה שניסיתי להתחמק הוא לא הרפה. אמרתי לו שאם אספר לו הוא לא יוכל להסתכל עלי שוב באותה צורה כפי שעשה עד היום. הוא אמר בתגובה שגם אם אספר לו שאני פדופיל הוא לא יבהל. בהחלטה של רגע, לפתתי חזק את הדלת שהייתה מאוחרי ואמרתי לו "אני הומו". ברגע הראשון הוא היה מבולבל. אבל מהר מאוד הוא התעשת ונפתחה שיחה שנמשכה אל תוך הלילה וגיליתי מחדש חבר ישן כאדם מדהים, מקבל, אוהב ותומך. הייתה שיחה מדהימה. הוא שאל ואני השתדלתי לענות. לרגע המציאות התנתקה ממד הזמן והכל נראה תלוש כאילו לקוח ממציאות אחרת. היה לי טוב כ"כ. נפרדנו מאוחר מאוד. אם חשבתי שהוא ירתע ממני הרי שקבילתי ממנו לקינוח חיבוק ואפילו אמירה חברית יוצאת דופן בהתחשב בנסיבות יוצאות הדופן ("אני אוהב אותך"). הבעיה היא שמאז מוצ"ש אני מאוד מבולבל. הרושם החזק של הסיפור (אני עמוק בארון והוא האדם השני בסה"כ שאני מספר לו עד היום- החבר הראשון שלו סיפרתי לפני שלוש שנים בערך לא חי היום בארץ ) המשיך לטלטל אותי בימים שבאו לאחר מכן. אני חושב עליו לא מעט מאז מוצ"ש. לא זו בלבד אלא שמאז אנחנו גם מדברים מידי יום בטלפון (אם ביוזמתי ואם ביוזמתו). שנינו מרגישים שעברנו פאזה בחברות שלנו והיא כבר לא מה שהייתה פעם. הוא עצמו גם כן נפתח לפני וסיפר לי על בעיות שהוא חווה ועל טיפול פסיכולוגי שהוא לוקח בשנים האחרונות. הריכוז של כל הדברים הללו יחד גורם לי להרגיש מבולבל. אני שואל את עצמי האם אני סתם מסוחרר ושמח על שיש לי חבר טוב כ"כ שכמותו רציתי כבר הרבה זמן, או שאני פשוט מאוהב? האם הגעגועים שאני חש אליו נורמאליים? אני לא יודע מה לעשות... אני יודע שעשיתי את הדבר הנכון כשסיפרתי לו, מצד שני אני מרגיש שהפרופורציות איכשהו מעוותות. אשמח לשמוע מה אתם חושבים נדב
