אני מבולבלת (ט)

[סינקדוכה]

אני מבולבלת (ט)

פגעתי בעצמי לפני כמה ימים, אבל זה לא היה כמו תמיד. לא הייתי במצוקה אדירה שצריך לנקז, לא הייתי על סף התקף חרדה, לא בכיתי והרגשתי לא בשליטה. להפך, הייתי צלולה, מחושבת ובכלל לא הרגשתי במצוקה. הייתי שלווה ופשוט הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות, שזה הצעד הנדרש. ועכשיו אני עדיין מרגישה ככה, שום סערת רגשות, צלילות ברורה. ואני מבולבלת - למה בעצם זה כל כך נורא? למה צריך להתאמץ כל כך לא לעשות את זה? ברור שזו לא דרך התמודדות אידיאלית, אבל במה היא שונה מעישון סיגריה, למשל? כמה שריטות, לא עמוקות, פוגעות באופן זניח. אולי מצטבר לאורך זמן, אבל לא מסוכן מיידית. אז מה ההבדל, חוץ מהעובדה שסיגריה מקובלת חברתית? אומרים שלחתוך זה במקום לדבר את המצוקה. אבל, לא הרגשתי אותה. לא היה לי מה לדבר. באמת שהכל בסדר, יותר טוב מכרגיל. גם עם אוכל עלתה בי השאלה הזו, למה זה בעייתי גם אם זה צום מדוד ולא טוטאלי, תחום בזמן. כאן אני יותר מבינה את האפשרות להחמרה, אני מרגישה תמיד שזה לא מספיק. אבל אחרי שחותכים, מרגישים, רואים, לא עולה בי שוב הדחף במשך די הרבה זמן. אז, למה לא?

 

[אלומת האור]

אני מחזירה לך את השאלה

אז למה לא? לכל אחד יש את ה'למה לא' שלו. מה ה'למה לא' שלך?

 

[סינקדוכה]

כאן בדיוק הבלבול

אני לא מוצאת למה לא שאני מאמינה בו. בסופו של דבר, אני כן. מה שמצליח למונע ממני לרוב, זה הפחד שיראו והחוזה הטיפולי שלי עם המטפלת. אבל ברגעים מספיק משמעותיים, אין לסיבות האלה כוח. אין לי הבנה פנימית או אפילו אינטואיציה שיאמרו שלא כדאי. באמת, מה כבר הנזק? אני באמת מתחילה לחשוב שזה פשוט מקובל חברתית פחות מעישון ואלכוהול, זה הכל.

 

[ג ר נ י ו ם]

אני מאוד לא מסכימה אתך

כמובן שאלכוהול וניקוטין (או סמים אחרים) יכולים לשמש לצורכי פגיעה עצמית, אבל במינונים נמוכים הם דווקא מקור של הנאה. ההנאה היחידה שאפשר להפיק מפציעה עצמית היא הנאה מאזוכיסטית (או גרוע מכך, סאדו-מאזוכיסטית). אלה באמת החיים שאת רוצה לחיות?

 

[סינקדוכה]

לא, באמת לא רוצה...

בעיקר החיים שאני מכירה. שהשחתה של הגוף משמעה איזון ו"צדק". אני צריכה להזכיר לעצמי, או שיזכירו לי, שזו לא באמת הנחת המוצא של כל אדם. שהם לא מתאפקים יותר טוב או מוצאים דרכים אחרות להרוס את עצמם. שיש מצב בו אין את הלחישה האינסופית בראש שרומסת וקוראת להכאיב. לרוב אנשים שותים או מעשנים סמים בשביל הכיף, לא בשביל להיקבר תחתם ולא במטרה להשחית. לפעמים נדמה לי שהכרה בזה היא רק הוכחה לקיום השגוי שלי. אבל בשילוב קורט אופטימיות שאצטרך להביא מאיפשהו, אפשר לקרוא לזה גם תקווה, או משהו ורדרד אחר.

 

[אלומת האור]

שכל, כמה שכל...

כמה תבונה, כמה תובנה, ואיזה כושר ניסוח יש לך. ולי. ולרבים כל כך מאתנו. וכמה חבל שקשה כל כך לרתום אותם להחלמה שלנו. אני עדיין חושבת שאת התשובה רק את תוכלי לתת לעצמך, כי ברור לי מאוד שרציונלית את יודעת את התשובה, הנה, כתבת. ומה עם הבפנוכו? מהו ניצוץ החיים שלך? מה המטרה שלך? מה מדליק לך ניצוץ של חיים בעיניים? מה מעניין אותך? מה את אוהבת לעשות? על מה תוותרי אם תוותרי על הפגיעה הזאת, על המחלה הזאת? ומה תרוויחי? ואני לא יודעת אם מה שגרניום זה נכון, לגבי המינונים, שבמינונים נמוכים החומרים עושים כיף ורק כשמגזימים בהם הם גונבים לנו את החיים. ואם זה נכון, איפה עובר הקו הדק שבין שפיות לשיגעון? שבין מספיק לבין יותר מדיי? ואני גם לא מבינה מה כיף בזה, באמת שלא. תקראי לי מיושנת, תקראי לי שמרנית, או ילדה טובה. נכון, אני באמת כזאת. אז אולי אני לא מבינה שום דבר על הכאב שלך, ובאמת, מה אני יודעת על כאבים של אחרים, רק על עצמי לספר ידעתי. והלוואי שכבר יהיה לנו טוב.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

זה אכן לא מקובל חברתית.

קודם כל, זו סיבה בפני עצמה. הרבה דברים שאולי היינו עושות בחברות אחרות אנחנו לא עושות כאן, ואם נעשה יהיה רע, לא כי המעשה יפגע בנו, אלא כי המשמעויות החברתיות שלו יפגעו בנו. חוצמיזה, במקרה הזה, יש גם סיבות טובות אחרות לא לעשות את זה. הכאב והייאוש שפגיעה עצמית- במובן הזה חתכים וצום דומים- מביאים לחיים, הם גדולים מכמה שהם מרגיעים ומשכיחים. עם הזמן הם פחות מרגיעים ויותר מדכאים, גורמים לך להרגיש חריגה, שונה, רעה. סוג כזה של יחסים עם עצמך ועם הגוף שלך גורם לך ניכור כל כך גדול מעצמך, שעם הזמן זה יותר גדול מכל דבר אחר שאת מרגישה לעצמך. ולעולם. אבל את יודעת, אני מאמינה שלמרות הראציונליזציה והכתיבה המנותקת משהו, את יודעת את הדברים האלו טוב מאוד. לא סתם הגעת לחוזה כזה עם הפסיכולוגית. את יודעת ומבינה שזה לא משהו שמיטיב איתך. לפעמים רק צריך להזכר... [אגב, גם סיגריות זה רע. נקודה.]

 

[ג ר נ י ו ם]

זו אשליה לחשוב שיש לך שליטה על הדברים האלה

"צום מדוד ותחום בזמן", או פציעה עצמית "שטחית". ראשית, הדברים האלה חמורים גם בצורות ה"מתונות" יותר שלהם. הם מעצימים דכאון ולא משככים אותו. כתוצאה מכך, יש להם נטייה להחמיר לאורך שנים. אני חוזרת על השאלה ששאלתי אותך בתגובה הקודמת שלי - אלא באמת החיים שאת מדמיינת לעצמך? זה הכי הרבה שאת יכולה?.. (נזכרתי בשיר הזה של יונה וולך: "אִם תֵּלֵךְ לְמַסַּע אֶל אֶס דִּי תִּזְכֹּר אוֹתִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָזַרְתִּי מִשָּׁם אֲנִי עוֹדִי שָׁם מוּל הַחַלּוֹן הַגִּלְיוֹטִינָה הָאֲדֻמָּה נִשְׁקֶפֶת מִמֶּנּוּ רֹאשִׁי עוֹמֵד לְהֵעָרֵף עֲדַיִן אֲנִי שָׁם מְחַכָּה לָרֶגַע הַבָּא חֶרְדַּת הַקִּיּוּם כֻּלּוֹ יוֹרֶדֶת עָלַי כְּמַאֲכֶלֶת חוּטֵי הַדָּם עוֹדָם מִשְׂתָּרְגִים מִמַּגָּבוֹת לַכִּיּוֹר אֵין שְׁלִיטָה עַל הַדָּם שֶׁתֵּדַע." היא טובה בדברים האלה. ובאמת אין שליטה על הדם, גם אם נדמה לך שיש לך).

 

[ג ר נ י ו ם]

*אלה* החיים, ולא אלא..

 

[סינקדוכה]

טינג

השיר הצליח להפגיש את ההבנה השכלית שמסתתרת אי שם עם איזה רגש. אשמור לי אותו איתי לבינתיים, כי ברגעים של קושי לרציונל אין שום כוח. תודה לך ולה.

 

[שישמים אחרים]

חשבתי הרבה על ההודעה הזאת

וגם על הדברים החכמים שכתבו לך. זאת הרגשה מאוד מוכרת לי (יחד עם השאלה הבלתי נמנעת אחר כך, אז למה לא. אני כן מקפידה לענות לה בתשובות שכבר קיבלת, וטוב שבאת לחפש אותן). אני יודעת להגיד עליי שרגעים כאלה הכי מפחידים אותי, כי הם בעיניי סימן למצוקה שהיא לא אדירה-בבת-אחת אבל היא ניכרת ומתמשכת. עם פוטנציאל להפוך לסטטית, שזה, בהעדר מילים עדינות ומתאימות, נוראי. זה מצב מתעתע, סינקדוכה - כשהכל בסדר אבל כל כך לא - ומאוד חשוב להזהר ממנו. (את יודעת את זה אבל, נכון? אני מנחשת שאת מרגישה). שמרי על עצמך.

 

[סינקדוכה]

תודה. מרגש שפתאום דואגים לשלומי.