מכורה לפופקורן
New member
אני מאשימה
אתכם. את אלו שמלבד עצמם והם לא רואים אף אדם אחר. את אלו שרק מחפשים לבעוט בכל מסגרת אפשרית. אני בזה לכם על הסיפוק והגאווה שאתם חשים על החורבן וההרס שאתה מחוללים. אני מרחמת עליכם שזהו הדבר שגורם לכם אושר. אתם מגעילים אותי. אתם מגעילים. עם כל הסיגריות, וכמויות השתייה הלא נתפסות. מגעילים אותי הילדים "הטובים" שבין רגע הופכים את עורם לנבלות. דוחה אותי שלא עלה בידיכם לדחות ולו בלילה אחד את כל הגועל נפש הזה שאנשים כמוכם מכנים "כיף". בא לי להקיא מכם. מאלו שבלילה הם הכי "גברים", אבל בבוקר אין להם ביצים מלבד אלו שהגישו בחדר האוכל. אני מקבלת בחילה בכל פעם שאני נזכרת בחיוכים הדוחים שלכם, בבוקר במסדרונות, חיוכים נבוכים אך מסופקים, של החתול שהצליח לגמור את כל השמנת של הבעלים שלו. אני נתקפת חלחלה בהבזקי הצדיקות שתקפו כמעט את מחציתכם. "אני ישנתי מ-12". "כל הלילה לא יצאתי מהחדר". כאילו שאתם לא יודעים שהיחידים פה שעומדים ללעג ולקלס הם אתם. טיול שנתי אנשים. פאקינג טיול שנתי. אחרון! למה? למה להרוס? זה מחזק לכם את האגו? זה גורם לכם להרגיש שאתה הכי מאגניבים ביקום? זה מה שהופך אתכם למסופקים? ההשתכרות המטורפת? הבלגן התהומי? הרעש? העובדה שבגללכם שכבה שלמה נשלחה חזרה הביתה יומיים לפני הזמן? העובדה שהעלתם דמעות בעיניי תלמידים אחרים שאתם לא שווים אפילו את קצה הצפורן שלהם? העובדה שגרמתם עוגמת נפש להורים ששילמו סכום כסף לא זול בכלל בעבור הטיול זה? אפילו ההורים שלכם? או אולי העובדה שככל הנראה אף שכבה שתבוא אחריכם כבר לא תצא לטיול הזה? זה מה שגורם לכם את העונג? זה יביא לכם את האורגזמה הרוחנית? ושלא תבינו לא נכון. אף אחד פה לא כועס עליכם. זה כבר הרבה מעבר לכעס. ממכם- מאוכזבים. כי קבלתם קצת יותר מדי קרדיט. ועכשיו שכבה שלמה מוכתמת בכתם הגועל שלכם. כי אתם מגעילים. פשוט אין מילה אחרת שמתאימה לתאר את מה שאני חשה כלפיכם. אתם פשוט דוחים אותי. באומללות שלכם. בכך שחזרתם הביתה הכי מרוצים בעולם בעוד שאתם הייתם צריכים להיות המושפלים, בכל שאני והקרובים לי היינו צריכים לשלם בגלל שאתם כבר לא כ"כ תואמים את ההגדרה "מותר האדם מן הבהמה". בכך שהרגשתם שאתם את שלכם עשיתם. אז שתיתם, עישנתם, הרסתם, בלגנתם, גנבתם, פרצתם, השפלתם, ביזיתם וברחתם. כל הכבוד. מזל טוב. רשמית הוכרזתם כמטומטמים.
אתכם. את אלו שמלבד עצמם והם לא רואים אף אדם אחר. את אלו שרק מחפשים לבעוט בכל מסגרת אפשרית. אני בזה לכם על הסיפוק והגאווה שאתם חשים על החורבן וההרס שאתה מחוללים. אני מרחמת עליכם שזהו הדבר שגורם לכם אושר. אתם מגעילים אותי. אתם מגעילים. עם כל הסיגריות, וכמויות השתייה הלא נתפסות. מגעילים אותי הילדים "הטובים" שבין רגע הופכים את עורם לנבלות. דוחה אותי שלא עלה בידיכם לדחות ולו בלילה אחד את כל הגועל נפש הזה שאנשים כמוכם מכנים "כיף". בא לי להקיא מכם. מאלו שבלילה הם הכי "גברים", אבל בבוקר אין להם ביצים מלבד אלו שהגישו בחדר האוכל. אני מקבלת בחילה בכל פעם שאני נזכרת בחיוכים הדוחים שלכם, בבוקר במסדרונות, חיוכים נבוכים אך מסופקים, של החתול שהצליח לגמור את כל השמנת של הבעלים שלו. אני נתקפת חלחלה בהבזקי הצדיקות שתקפו כמעט את מחציתכם. "אני ישנתי מ-12". "כל הלילה לא יצאתי מהחדר". כאילו שאתם לא יודעים שהיחידים פה שעומדים ללעג ולקלס הם אתם. טיול שנתי אנשים. פאקינג טיול שנתי. אחרון! למה? למה להרוס? זה מחזק לכם את האגו? זה גורם לכם להרגיש שאתה הכי מאגניבים ביקום? זה מה שהופך אתכם למסופקים? ההשתכרות המטורפת? הבלגן התהומי? הרעש? העובדה שבגללכם שכבה שלמה נשלחה חזרה הביתה יומיים לפני הזמן? העובדה שהעלתם דמעות בעיניי תלמידים אחרים שאתם לא שווים אפילו את קצה הצפורן שלהם? העובדה שגרמתם עוגמת נפש להורים ששילמו סכום כסף לא זול בכלל בעבור הטיול זה? אפילו ההורים שלכם? או אולי העובדה שככל הנראה אף שכבה שתבוא אחריכם כבר לא תצא לטיול הזה? זה מה שגורם לכם את העונג? זה יביא לכם את האורגזמה הרוחנית? ושלא תבינו לא נכון. אף אחד פה לא כועס עליכם. זה כבר הרבה מעבר לכעס. ממכם- מאוכזבים. כי קבלתם קצת יותר מדי קרדיט. ועכשיו שכבה שלמה מוכתמת בכתם הגועל שלכם. כי אתם מגעילים. פשוט אין מילה אחרת שמתאימה לתאר את מה שאני חשה כלפיכם. אתם פשוט דוחים אותי. באומללות שלכם. בכך שחזרתם הביתה הכי מרוצים בעולם בעוד שאתם הייתם צריכים להיות המושפלים, בכל שאני והקרובים לי היינו צריכים לשלם בגלל שאתם כבר לא כ"כ תואמים את ההגדרה "מותר האדם מן הבהמה". בכך שהרגשתם שאתם את שלכם עשיתם. אז שתיתם, עישנתם, הרסתם, בלגנתם, גנבתם, פרצתם, השפלתם, ביזיתם וברחתם. כל הכבוד. מזל טוב. רשמית הוכרזתם כמטומטמים.