אני מאמין שלי ...
מביאה בפניכם את אני המאמין שלי בכמה נושאים רגישים כגון: צדק, מוסר, יושר, אמון, כבוד הדדי, מחויבות ולבסוף אהבה כאשר ברור לכולנו כי לכל "ערך" מהערכים שהעליתי יש אינספור משמעויות תפיסת ה"צדק" על פי אריסטו, מדברת על אדם המשתמש בשיקול דעתו לשם מימוש מהותו כאדם. משמע, האדם המממש את מהותו כאדם הוא גם אדם טוב. אחרים גורסים כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" ומטרת החברה האנושית היא לשים לפרט גבולות וחוקים על מנת שיוכל לחיות בחברה אנושית ומוגנת. על פי גישה זו, האדם הנוהג בצדק הוא זה שמוכן להתחייב ל"אמנה" או ל"הסכם" בין אנשים, כדי לממש את מהותו כאדם. שתי הגישות גם יחד מובילות להבנה שאמנה מחייבת ועוזרת להפיק את הטוב שבנו עם כלים נכונים ורגישות אנושית . "מוסר" נוגע גם ב"אתיקה" או ב"תורת המידות", העוסק בשאלה 'מה ראוי?' מהי 'המידה הנכונה?'כלומר כיצד אני מתנהג. כדי שאדם יוכל לבחון את מאוויו, סדרי העדיפויות שלו, ולברר לעצמו מהו הדבר הטוב לעשותו, עליו להתחיל מהמקרה הפרטי לפיו הוא חי לבדו, ורק אחר כך לבחון מעשיו בהקשר החברתי. הכוונה, לצאת מנקודת הנחה שכולנו אנשים בוגרים, נבונים ומחונכים ובודאי "סוף מעשה במחשבה תחילה". אם עשינו , או אמרנו דבר מה, ודאי חשבנו על כך לעומק. כדי להמחיש בצורה הטובה ביותר את ערך ה"יושר" אולי נעזר בספר "משלי", פרק יז, פסוק 20, שם נאמר : " עיקש לב לא ימצא טוב, ונהפך בלשונו ייפול ברעה " . כדי למצוא טוב בחיים אדם צריך להיות ישר גם בדיבור וגם במחשבה. אדם שמחשבותיו לא-ישרות" (עיקש לב ) – אפילו אם הוא דובר אמת – הוא לא ימצא טוב . ואם גם בדבריו הוא לא ישר ( נהפך בלשונו ) – אז לא רק שלא ימצא טוב אלא גם ייפול ברעה . "אמון" בין בני אדם, הינו הנחה של נותן האמון כי האדם בו ניתן האמון מסוגל ליכולת מסוימת. לדוגמה, אדם יכול לתת אמון ברעהו, כי הוא מסוגל לבצע מטלה מסוימת ( יש לו את היכולת), יסכים לבצעה (על סמך התנהגות מסוימת), וישמח לבצעה (יחוש יחס כלפי המציאות). לנו, כחברים בפרויקט התמורה יש את כל הסיבות הטובות לבסס את יחסינו ההדדיים על אמון משום שיש לו את היכולת לבצע את מה שהתחייבנו לבצע האחד כלפי השני, אנחנו מסכימים לבצע ואף שמחים לעשות זאת. "כבוד" זוהי צורת התייחסות ל"אדם" או "רעיון" שיש בה מתן חשיבות והכרה בערכו של האדם או הרעיון. חשוב להדגיש שכל אדם זכאי לכבוד באשר הוא אדם, ורק אנשים הפוגעים במכוון בזכויות של אחרים אינם ראויים לכבוד. כל עוד אני מכבדת אחרים- אני ראויה גם לכבוד מצדם. הקשבה, סבלנות, סובלנות חוסר לעג ועלבון הם מרכיביו הראשונים של ה"כבוד". "לויאליות" הינה גישה התנהגותית של אהבה ונאמנות המחייבת אותנו בחובות מסוימים ובהתחייבויות בתחושת נאמנות ורצון אישי. כולנו כאן על בסיס של רצון אישי, התחייבנו מתוך החלטה בוגרת ונאמנותנו לרעיון ולדרך נולדה מתוך הבנת הצורך ההדדי ל"תת" ו"לקבל". ולשם חיזוק, אין טוב יותר מלגעת לגעת בכמה נושאים רגישים כגון: צדק, מוסר, יושר, אמון, כבוד הדדי, מחויבות ולבסוף אהבה כאשר ברור לכולנו כי לכל "ערך" מהערכים שהעליתי יש אינספור משמעויות ומתוכן ניקח את הדגשים למקום שחשוב ורגיש עבורנו כקבוצה. תפיסת ה"צדק" על פי אריסטו, מדברת על אדם המשתמש בשיקול דעתו לשם מימוש מהותו כאדם. משמע, האדם המממש את מהותו כאדם הוא גם אדם טוב. אחרים גורסים כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" ומטרת החברה האנושית היא לשים לפרט גבולות וחוקים על מנת שיוכל לחיות בחברה אנושית ומוגנת. על פי גישה זו, האדם הנוהג בצדק הוא זה שמוכן להתחייב ל"אמנה" או ל"הסכם" בין אנשים, כדי לממש את מהותו כאדם. שתי הגישות גם יחד מובילות להבנה שאמנה מחייבת ועוזרת להפיק את הטוב שבנו עם כלים נכונים ורגישות אנושית . "מוסר" נוגע גם ב"אתיקה" או ב"תורת המידות", העוסק בשאלה 'מה ראוי?' מהי 'המידה הנכונה?'כלומר כיצד אני מתנהג. כדי שאדם יוכל לבחון את מאוויו, סדרי העדיפויות שלו, ולברר לעצמו מהו הדבר הטוב לעשותו, עליו להתחיל מהמקרה הפרטי לפיו הוא חי לבדו, ורק אחר כך לבחון מעשיו בהקשר החברתי. הכוונה, לצאת מנקודת הנחה שכולנו אנשים בוגרים, נבונים ומחונכים ובודאי "סוף מעשה במחשבה תחילה". אם עשינו , או אמרנו דבר מה, ודאי חשבנו על כך לעומק. כדי להמחיש בצורה הטובה ביותר את ערך ה"יושר" אולי נעזר בספר "משלי", פרק יז, פסוק 20, שם נאמר : " עיקש לב לא ימצא טוב, ונהפך בלשונו ייפול ברעה " . כדי למצוא טוב בחיים אדם צריך להיות ישר גם בדיבור וגם במחשבה. אדם שמחשבותיו לא-ישרות" (עיקש לב ) – אפילו אם הוא דובר אמת – הוא לא ימצא טוב . ואם גם בדבריו הוא לא ישר ( נהפך בלשונו ) – אז לא רק שלא ימצא טוב אלא גם ייפול ברעה . "אמון" בין בני אדם, הינו הנחה של נותן האמון כי האדם בו ניתן האמון מסוגל ליכולת מסוימת. לדוגמה, אדם יכול לתת אמון ברעהו, כי הוא מסוגל לבצע מטלה מסוימת ( יש לו את היכולת), יסכים לבצעה (על סמך התנהגות מסוימת), וישמח לבצעה (יחוש יחס כלפי המציאות). לנו, כחברים בפרויקט התמורה יש את כל הסיבות הטובות לבסס את יחסינו ההדדיים על אמון משום שיש לו את היכולת לבצע את מה שהתחייבנו לבצע האחד כלפי השני, אנחנו מסכימים לבצע ואף שמחים לעשות זאת. "כבוד" זוהי צורת התייחסות ל"אדם" או "רעיון" שיש בה מתן חשיבות והכרה בערכו של האדם או הרעיון. חשוב להדגיש שכל אדם זכאי לכבוד באשר הוא אדם, ורק אנשים הפוגעים במכוון בזכויות של אחרים אינם ראויים לכבוד. כל עוד אני מכבדת אחרים- אני ראויה גם לכבוד מצדם. הקשבה, סבלנות, סובלנות חוסר לעג ועלבון הם מרכיביו הראשונים של ה"כבוד". "לויאליות" הינה גישה התנהגותית של אהבה ונאמנות המחייבת אותנו בחובות מסוימים ובהתחייבויות בתחושת נאמנות ורצון אישי. כולנו כאן על בסיס של רצון אישי, התחייבנו מתוך החלטה בוגרת ונאמנותנו לרעיון ולדרך נולדה מתוך הבנת הצורך ההדדי ל"תת" ו"לקבל". ולשם חיזוק, אין טוב יותר מלגעת לגעת בכמה נושאים רגישים כגון: צדק, מוסר, יושר, אמון, כבוד הדדי, מחויבות ולבסוף אהבה כאשר ברור לכולנו כי לכל "ערך" מהערכים שהעליתי יש אינספור משמעויות ומתוכן ניקח את הדגשים למקום שחשוב ורגיש עבורנו כקבוצה. תפיסת ה"צדק" על פי אריסטו, מדברת על אדם המשתמש בשיקול דעתו לשם מימוש מהותו כאדם. משמע, האדם המממש את מהותו כאדם הוא גם אדם טוב. אחרים גורסים כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" ומטרת החברה האנושית היא לשים לפרט גבולות וחוקים על מנת שיוכל לחיות בחברה אנושית ומוגנת. על פי גישה זו, האדם הנוהג בצדק הוא זה שמוכן להתחייב ל"אמנה" או ל"הסכם" בין אנשים, כדי לממש את מהותו כאדם. שתי הגישות גם יחד מובילות להבנה שאמנה מחייבת ועוזרת להפיק את הטוב שבנו עם כלים נכונים ורגישות אנושית . "מוסר" נוגע גם ב"אתיקה" או ב"תורת המידות", העוסק בשאלה 'מה ראוי?' מהי 'המידה הנכונה?'כלומר כיצד אני מתנהג. כדי שאדם יוכל לבחון את מאוויו, סדרי העדיפויות שלו, ולברר לעצמו מהו הדבר הטוב לעשותו, עליו להתחיל מהמקרה הפרטי לפיו הוא חי לבדו, ורק אחר כך לבחון מעשיו בהקשר החברתי. הכוונה, לצאת מנקודת הנחה שכולנו אנשים בוגרים, נבונים ומחונכים ובודאי "סוף מעשה במחשבה תחילה". אם עשינו , או אמרנו דבר מה, ודאי חשבנו על כך לעומק. כדי להמחיש בצורה הטובה ביותר את ערך ה"יושר" אולי נעזר בספר "משלי", פרק יז, פסוק 20, שם נאמר : " עיקש לב לא ימצא טוב, ונהפך בלשונו ייפול ברעה " .
מביאה בפניכם את אני המאמין שלי בכמה נושאים רגישים כגון: צדק, מוסר, יושר, אמון, כבוד הדדי, מחויבות ולבסוף אהבה כאשר ברור לכולנו כי לכל "ערך" מהערכים שהעליתי יש אינספור משמעויות תפיסת ה"צדק" על פי אריסטו, מדברת על אדם המשתמש בשיקול דעתו לשם מימוש מהותו כאדם. משמע, האדם המממש את מהותו כאדם הוא גם אדם טוב. אחרים גורסים כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" ומטרת החברה האנושית היא לשים לפרט גבולות וחוקים על מנת שיוכל לחיות בחברה אנושית ומוגנת. על פי גישה זו, האדם הנוהג בצדק הוא זה שמוכן להתחייב ל"אמנה" או ל"הסכם" בין אנשים, כדי לממש את מהותו כאדם. שתי הגישות גם יחד מובילות להבנה שאמנה מחייבת ועוזרת להפיק את הטוב שבנו עם כלים נכונים ורגישות אנושית . "מוסר" נוגע גם ב"אתיקה" או ב"תורת המידות", העוסק בשאלה 'מה ראוי?' מהי 'המידה הנכונה?'כלומר כיצד אני מתנהג. כדי שאדם יוכל לבחון את מאוויו, סדרי העדיפויות שלו, ולברר לעצמו מהו הדבר הטוב לעשותו, עליו להתחיל מהמקרה הפרטי לפיו הוא חי לבדו, ורק אחר כך לבחון מעשיו בהקשר החברתי. הכוונה, לצאת מנקודת הנחה שכולנו אנשים בוגרים, נבונים ומחונכים ובודאי "סוף מעשה במחשבה תחילה". אם עשינו , או אמרנו דבר מה, ודאי חשבנו על כך לעומק. כדי להמחיש בצורה הטובה ביותר את ערך ה"יושר" אולי נעזר בספר "משלי", פרק יז, פסוק 20, שם נאמר : " עיקש לב לא ימצא טוב, ונהפך בלשונו ייפול ברעה " . כדי למצוא טוב בחיים אדם צריך להיות ישר גם בדיבור וגם במחשבה. אדם שמחשבותיו לא-ישרות" (עיקש לב ) – אפילו אם הוא דובר אמת – הוא לא ימצא טוב . ואם גם בדבריו הוא לא ישר ( נהפך בלשונו ) – אז לא רק שלא ימצא טוב אלא גם ייפול ברעה . "אמון" בין בני אדם, הינו הנחה של נותן האמון כי האדם בו ניתן האמון מסוגל ליכולת מסוימת. לדוגמה, אדם יכול לתת אמון ברעהו, כי הוא מסוגל לבצע מטלה מסוימת ( יש לו את היכולת), יסכים לבצעה (על סמך התנהגות מסוימת), וישמח לבצעה (יחוש יחס כלפי המציאות). לנו, כחברים בפרויקט התמורה יש את כל הסיבות הטובות לבסס את יחסינו ההדדיים על אמון משום שיש לו את היכולת לבצע את מה שהתחייבנו לבצע האחד כלפי השני, אנחנו מסכימים לבצע ואף שמחים לעשות זאת. "כבוד" זוהי צורת התייחסות ל"אדם" או "רעיון" שיש בה מתן חשיבות והכרה בערכו של האדם או הרעיון. חשוב להדגיש שכל אדם זכאי לכבוד באשר הוא אדם, ורק אנשים הפוגעים במכוון בזכויות של אחרים אינם ראויים לכבוד. כל עוד אני מכבדת אחרים- אני ראויה גם לכבוד מצדם. הקשבה, סבלנות, סובלנות חוסר לעג ועלבון הם מרכיביו הראשונים של ה"כבוד". "לויאליות" הינה גישה התנהגותית של אהבה ונאמנות המחייבת אותנו בחובות מסוימים ובהתחייבויות בתחושת נאמנות ורצון אישי. כולנו כאן על בסיס של רצון אישי, התחייבנו מתוך החלטה בוגרת ונאמנותנו לרעיון ולדרך נולדה מתוך הבנת הצורך ההדדי ל"תת" ו"לקבל". ולשם חיזוק, אין טוב יותר מלגעת לגעת בכמה נושאים רגישים כגון: צדק, מוסר, יושר, אמון, כבוד הדדי, מחויבות ולבסוף אהבה כאשר ברור לכולנו כי לכל "ערך" מהערכים שהעליתי יש אינספור משמעויות ומתוכן ניקח את הדגשים למקום שחשוב ורגיש עבורנו כקבוצה. תפיסת ה"צדק" על פי אריסטו, מדברת על אדם המשתמש בשיקול דעתו לשם מימוש מהותו כאדם. משמע, האדם המממש את מהותו כאדם הוא גם אדם טוב. אחרים גורסים כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" ומטרת החברה האנושית היא לשים לפרט גבולות וחוקים על מנת שיוכל לחיות בחברה אנושית ומוגנת. על פי גישה זו, האדם הנוהג בצדק הוא זה שמוכן להתחייב ל"אמנה" או ל"הסכם" בין אנשים, כדי לממש את מהותו כאדם. שתי הגישות גם יחד מובילות להבנה שאמנה מחייבת ועוזרת להפיק את הטוב שבנו עם כלים נכונים ורגישות אנושית . "מוסר" נוגע גם ב"אתיקה" או ב"תורת המידות", העוסק בשאלה 'מה ראוי?' מהי 'המידה הנכונה?'כלומר כיצד אני מתנהג. כדי שאדם יוכל לבחון את מאוויו, סדרי העדיפויות שלו, ולברר לעצמו מהו הדבר הטוב לעשותו, עליו להתחיל מהמקרה הפרטי לפיו הוא חי לבדו, ורק אחר כך לבחון מעשיו בהקשר החברתי. הכוונה, לצאת מנקודת הנחה שכולנו אנשים בוגרים, נבונים ומחונכים ובודאי "סוף מעשה במחשבה תחילה". אם עשינו , או אמרנו דבר מה, ודאי חשבנו על כך לעומק. כדי להמחיש בצורה הטובה ביותר את ערך ה"יושר" אולי נעזר בספר "משלי", פרק יז, פסוק 20, שם נאמר : " עיקש לב לא ימצא טוב, ונהפך בלשונו ייפול ברעה " . כדי למצוא טוב בחיים אדם צריך להיות ישר גם בדיבור וגם במחשבה. אדם שמחשבותיו לא-ישרות" (עיקש לב ) – אפילו אם הוא דובר אמת – הוא לא ימצא טוב . ואם גם בדבריו הוא לא ישר ( נהפך בלשונו ) – אז לא רק שלא ימצא טוב אלא גם ייפול ברעה . "אמון" בין בני אדם, הינו הנחה של נותן האמון כי האדם בו ניתן האמון מסוגל ליכולת מסוימת. לדוגמה, אדם יכול לתת אמון ברעהו, כי הוא מסוגל לבצע מטלה מסוימת ( יש לו את היכולת), יסכים לבצעה (על סמך התנהגות מסוימת), וישמח לבצעה (יחוש יחס כלפי המציאות). לנו, כחברים בפרויקט התמורה יש את כל הסיבות הטובות לבסס את יחסינו ההדדיים על אמון משום שיש לו את היכולת לבצע את מה שהתחייבנו לבצע האחד כלפי השני, אנחנו מסכימים לבצע ואף שמחים לעשות זאת. "כבוד" זוהי צורת התייחסות ל"אדם" או "רעיון" שיש בה מתן חשיבות והכרה בערכו של האדם או הרעיון. חשוב להדגיש שכל אדם זכאי לכבוד באשר הוא אדם, ורק אנשים הפוגעים במכוון בזכויות של אחרים אינם ראויים לכבוד. כל עוד אני מכבדת אחרים- אני ראויה גם לכבוד מצדם. הקשבה, סבלנות, סובלנות חוסר לעג ועלבון הם מרכיביו הראשונים של ה"כבוד". "לויאליות" הינה גישה התנהגותית של אהבה ונאמנות המחייבת אותנו בחובות מסוימים ובהתחייבויות בתחושת נאמנות ורצון אישי. כולנו כאן על בסיס של רצון אישי, התחייבנו מתוך החלטה בוגרת ונאמנותנו לרעיון ולדרך נולדה מתוך הבנת הצורך ההדדי ל"תת" ו"לקבל". ולשם חיזוק, אין טוב יותר מלגעת לגעת בכמה נושאים רגישים כגון: צדק, מוסר, יושר, אמון, כבוד הדדי, מחויבות ולבסוף אהבה כאשר ברור לכולנו כי לכל "ערך" מהערכים שהעליתי יש אינספור משמעויות ומתוכן ניקח את הדגשים למקום שחשוב ורגיש עבורנו כקבוצה. תפיסת ה"צדק" על פי אריסטו, מדברת על אדם המשתמש בשיקול דעתו לשם מימוש מהותו כאדם. משמע, האדם המממש את מהותו כאדם הוא גם אדם טוב. אחרים גורסים כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" ומטרת החברה האנושית היא לשים לפרט גבולות וחוקים על מנת שיוכל לחיות בחברה אנושית ומוגנת. על פי גישה זו, האדם הנוהג בצדק הוא זה שמוכן להתחייב ל"אמנה" או ל"הסכם" בין אנשים, כדי לממש את מהותו כאדם. שתי הגישות גם יחד מובילות להבנה שאמנה מחייבת ועוזרת להפיק את הטוב שבנו עם כלים נכונים ורגישות אנושית . "מוסר" נוגע גם ב"אתיקה" או ב"תורת המידות", העוסק בשאלה 'מה ראוי?' מהי 'המידה הנכונה?'כלומר כיצד אני מתנהג. כדי שאדם יוכל לבחון את מאוויו, סדרי העדיפויות שלו, ולברר לעצמו מהו הדבר הטוב לעשותו, עליו להתחיל מהמקרה הפרטי לפיו הוא חי לבדו, ורק אחר כך לבחון מעשיו בהקשר החברתי. הכוונה, לצאת מנקודת הנחה שכולנו אנשים בוגרים, נבונים ומחונכים ובודאי "סוף מעשה במחשבה תחילה". אם עשינו , או אמרנו דבר מה, ודאי חשבנו על כך לעומק. כדי להמחיש בצורה הטובה ביותר את ערך ה"יושר" אולי נעזר בספר "משלי", פרק יז, פסוק 20, שם נאמר : " עיקש לב לא ימצא טוב, ונהפך בלשונו ייפול ברעה " .
